ויצא - אורות מודיעין - ה' כסלו תש"פ

ויצא יעקב

פרשת השבוע שלנו פותחת בתיאור מסעו של יעקב אבינו מבית הוריו: "וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה" (בראשית כ"ח, י'). בדרך כלל כשהתורה מציירת לנו מסע של דמות מרכזית היא מתארת בעיקר את היעד, להיכן הוא הולך - 'חרנה', ואילו כאן התורה טורחת לציין גם את נקודת המוצא - 'באר שבע'. על כך כתב רש"י: "לא היה צריך לכתוב אלא 'וילך יעקב חרנה', ולמה הזכיר יציאתו, אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם, שבזמן שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה, יצא משם פנה הודה פנה זיוה פנה הדרה" - יציאתו של יעקב הייתה בעלת משמעות מצד עצמה, ולא רק מצד התכלית שאליה היא מכוונת. היא הורגשה היטב, אפילו אצל האנשים הפשוטים שלא נמנו על תלמידיו הקרובים של יעקב אבינו. הצדיק הוא 'הודה', 'זיוה', ו'הדרה' - ר"ת: הז"ה - של העיר וכשהוא יוצא ממנה גם שלושת הדברים הללו נעלמים וכל מרחב החיים משתנה. באר שבע ללא יעקב אבינו היא עיר שונה לגמרי מבאר שבע שיעקב אבינו שרוי בתוכה.

על מנת להבין מהו אותו רושם, ומה פשר שלושת המרכיבים שלו, נראה שצריך להקדים ולהתבונן בעניינו של הצדיק. יש שחושבים שהמפגש עם דמותו של הצדיק מחדש את האמונה בעולם הבא, את ההכרה בכך שקיים עולם רוחני ויש חזון עליון, אך האמת היא שהחידוש המרכזי שעולה מהמפגש עם הצדיק הוא שיש עולם הזה אחר, נשגב ובעל משמעות עמוקה יותר, החיים עצמם מוארים באור חדש.

ואכן אותו חידוש שמאפיין את דמותו של הצדיק מאפיין גם, אך על דרך השלילה, את דמותו של 'עם הארץ' - ביטוי שבלשון חז"ל שמור לאנשים גסים, חושניים, שלא רעיונות וערכים תופסים אצלם מקום בנפש אלא רק רווח ותועלת עכשוויים. חז"ל הדריכו אותנו (פסחים מ"ט, ב'), וכך נפסק להלכה גם בשולחן ערוך (אבן העזר ב', ו'), ש"אל ישיא בתו לעם הארץ. ועל בנותיהן הוא אומר: 'ארור שוכב עם בהמה'". את הביטוי הקשה מפרש רש"י: "שדומות לבהמה, שאין להן לב להבין כי היא חייך ואורך ימיך", ואת דבריו ביאר הט"ז (שם, ג') בהרחבה: "נראה פירוש לדבריו דטבע הנשים שיבטלו בעליהם מתורה בשביל שהם סוברים שמכח זה יתעסקו בסחורות ויהיה להם טובות עולם הזה, מה שאין כן אם יעסקו בתורה, לא יהיו להם רק עולם הבא לחוד. ובאמת אינו כן, אלא 'היא חייך' בעולם הזה, ו'אורך ימיך' בעולם שכולו ארוך, שהוא עולם הבא. ולמדנו מדברי רש"י אלו שאם נמצא בת לעם הארץ שהיא חכמה ומבינה ענין שזכרנו דאין בזה איסור מצד שאביה עם הארץ, כן נראה לענ"ד".

בדברי הט"ז טמון יסוד גדול וחשוב; גם מי שמאמין שחייבים את התורה בשביל העולם הבא עדיין נחשב 'עם הארץ', הוא יכול לקבוע עיתים לתורה ולקיים מצוות, אך התורה עדיין לא הפכה להיות החיים שלו, כי הרי אי אפשר ללכת איתה למכולת או לחתן איתה את הילדים. עם הארץ חי על שני קווים מקבילים: התורה שייכת לעולם הבא, לבית הכנסת ולבית המדרש, ובעולם הזה הוא "עושה חיים" - עובד ונהנה. לעומתו הצדיק מבין שלחיים כאן ועכשיו, בעולם הזה, יש תוכן פנימי ואותו הוא מופיע בחייו, שיוצרים רושם מיוחד אצל כל מי שבא איתו במגע. הצדיק הופך את ה'עולם הזה' ל'עולם הז"ה', עולם שיש בו הוד-זיו-והדר. ועתה ניגש לבאר את עניינם.  

קדושה לך ישלשו

ה'הוד' נובע מעמידה אל מול הרוממות, כשנפגשים עם דבר בעל ערך פנימי ומשמעות עמוקה מזהים את ההוד שבו, את הגודל והחשיבות. אנו מכירים מחיינו מצבים שבהם התרבות העולמית לוקחת ערכים עמוקים מאוד ומאבדת מהם את ההוד שלהם, אחת הדוגמאות הנפוצות לכך היא מעמד החופה. יש משהו בשמרנות של חופה מסורתית שיוצר אצל הנוכחים רושם שמדובר במשהו נשגב, אך ברגע שמתחילים לצעצע ולביים את הכל ההוד הולך לאיבוד. מתוך ההוד מוקרן ה'זיו' - גילוי מסוים מאותה הארה גדולה שאמנם אין לנו אפשרות להיפגש עם כל היקף הגודל והעושר של התוכן הפנימי שלה, אך מתוך ההכרה בהוד אנו מסתגלים לקלוט את הזיו שהולך ומתגשם במציאות בפועל, ומופיע ב'הדר' חיצוני עדין ומקסים, שמשרת את התוכן הפנימי ולא מוזיל אותו.

זה השיעור הגדול שרושם בנו הצדיק, המפגש הפשוט עם אישיותו מעורר אותנו להכיר בהוד, לקלוט את הזיו ולהתפעל מההדר שבחיים, אותם חיים שאנו בעצמנו חיים, וכפי שמופיע בפיוט המפורסם על רבי שמעון בר יוחאי: "נעשה אדם נאמר בעבורך" - פתאום, מתוך ההתבוננות בדמותו של רבי שמעון, אנו מסוגלים להבין מהו 'אדם' באמת, להיכן ניתן להגיע ומה אפשר לעשות עם החיים. מכאן כבר לא כל כך משנה 'מה' נעשה, ה'איך' יהיה שונה לגמרי, כל החיים - כאן בעולם הזה - יראו אחרת, משמעותיים וגדולים יותר, אמיתיים יותר. בשביל זה חייבים תורה, לא רק בשביל עולם הבא, אלא בעיקר בשביל העולם הזה. כי בעולם ללא צדיק, במציאות שבה לא נפגשים עם ההוד-הזיו-וההדר, העולם, מרוב תחכום והחצנה, מתחיל לאבד את המשמעות שלו, והחיים הופכים לדבר זול ולא חשוב שאין צורך להשקיע בו. מדובר באסון נורא, שכן במצב כזה כבר אין שום מעצור שימנע מאותה תרבות להשקיע ולשקוע בסחי ומאוס.

בזמן שבית המקדש היה קיים התשובה לאותה ריקנות הייתה פשוט נוכחת במציאות. הקדושה והשייכות לאותו עולם נערץ ונבדל, הופיעה בצורה מוחשית. אך מיום שחרב בית המקדש והעולם החל לאבד מטעמו אין העולם מתקיים אלא בזכות אמירת קדושה דסידרא - "ובא לציון" (סוטה מ"ט, א'). קדושה דסידרא היא החלק בתפילה שבו אנו מתפללים על סדר הופעת הקדושה במציאות לאחר שהתעלינו בסולם התפילה, אנו חוזרים אל הקרקע והחיים הממשיים מתוך ועם כל הרוממות. ליבה של קדושה דסידרא הוא הפסוק בישעיה (ו', ג') המתאר את השתלשלות הקדושה: "וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ". בתרגום יונתן, שגם אותו אנו מזכירים בתפילה, מבואר ששלושת אזכרות הקדושה מסמלות שלושה שלבים.

השלב הראשון - "קַדִישׁ בִּשְׁמֵי מְרוֹמָא עִלָאָה בֵית שְׁכִנְתֵּיהּ" - המושגים לא מתחילים מעולמנו, אלא מהשמים, מהמקום הנשגב והעילאי ביותר.

השלב השני - "קַדִישׁ עַל אַרְעָא עוֹבַד גְבוּרְתֵּיהּ" - אותה רוממות לא שוללת את האפשרות של כל אותם אידאלים להופיע במציאות, בדיוק להיפך, היא מחייבת אותנו לממש ולהגשים אותם כאן בארץ. דווקא הקדושה השמימית, העליונה, הנשגבת, היא המקור של הקדושה הארצית הממומשת. כי כשאין שמים, כשאין מושגים גדולים ומרוממים שאליהם יש לשאוף, נופלים ו"משתחווים להבל וריק" למרות שיודעים היטב שמדובר בהבל וריק, ככה זה כשאין אופק לצעוד לקראתו. רק העמידה מול השמים מסוגלת להצמיח באמת את הארץ, בלי ה"גשם" שיורד מאותם שמים שום דבר לא יצמח, נוכל אולי לייצר גינה מפלסטיק אך מהר מאוד גם החיים יהפכו להיות מפלסטיק, חלולים ויבשים.

השלב השלישי - "קַדִישׁ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עָלְמַיָא יְיָ צְבָאוֹת מַלְיָא כָל אַרְעָא זִיו יְקָרֵיהּ" - מתוך החיבור בין השמים והארץ, החיבור של החזון לחיים, נוצר השלם שממלא את עולמנו ב'כבוד'. החיים נעשים כבדים - בעלי משקל, הכל הופך להיות חשוב ומוערך, וממילא אנו נתבעים מתוכנו לגלות רצינות ואחריות. בדיוק כפי שמי שחושב שאישיותו של הילד מסתכמת בגופו יכול לטעות שכל תפקידו כהורה הוא לדאוג לצרכיו הגשמיים של הילד, אך ההכרה בכך שלילד יש נפש שדורשת יחס וטיפוח מבררת עד כמה חשובה ועמוקה משימת ההורות. האמונה בעולם פנימי, האמונה באלוקים, שוללת את המושג סתם, אין סתם, אצלנו גם הסת"ם הוא ספרי תורה, תפילין ומזוזות.

יש לך כנפי רוח

אולם לפעמים המציאות בהווה כל כך מורכבת וקשה שנראה שלחבר ולקשר אותה אל רוממות ושגב אלוקיים זו משימה בלתי אפשרית. כמו אותה חסידה שהרגל שלה נתקעה בבוץ, בשביל לחלץ אותה היא חייבת להכניס גם את הרגל השניה לבוץ, כך שבעצם כל הזמן רגל אחת תישאר תקועה. הפתרון אם כן הוא להפסיק לנסות לצעוד קדימה או אחורה ופשוט לפרוס כנפיים ולעוף למעלה. וכדברי חז"ל במדרש (ויקרא רבה י"א, ח') שאותם פירש הרב קוק (אדר היקר, עמ' כ"א): "נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים, כך ישראל אין יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם - 'ישראל נמשלים לעוף', הוא נוצר לעוף והוא מוכרח לעוף, לבו ובשרו ירננו אל אל חי. אבל, איך יתנשא לעוף ורגליו טובעו בבוץ, וכל מרחב החיים מלא תוהו ובהו וחשך ביחש לממשלת הרוח ואצילות הנפש. עת אשר יתקפו היאוש, ויאמר יעקב אולי זהו גורלו, כעת, ללכת על גחון, ללחך עפר. ישא ישראל עיניו, אל הזקנים שבדור, אל יחידי הסגולה, אשר על ברכיו נולדו, יראה הוד נפשם, ורוממות שאיפותיהם. מהם יכיר את רוחו, כי רוח האומה יתגלה בגדוליה. אז יכיר את תוכן חייו, אשר אם כי שאלת הלחם היא שאלה גדולה שצריכה פתרונים, אבל ידע נאמנה כי לא היא תהיה כל הסכום של שאלת חייו הכלליים ; ורוח חיים חדשים, חיים טבעיים לו, חיים של קדושה ועדינות רוח, ימלאהו, וילך במסילתו לסול לו דרך אשר בה ועל ידה יגיע לכל חפצו, עד שגם שאלת הלחם תהיה יותר קרובה להפתר כי חפץ ה' בידו יצלח".

הכנפיים שלנו הם הזקנים, עתירי הניסיון, שקנו חכמה, שהחלק של החוש הגס כבר לא תופס אצלם מקום. אותם אנו מכבדים ומעמידים במרכז התרבות שלנו. דווקא המפגש איתם מחזיר לנו את האמון בעולם הז"ה, שכרגע מופיע רק בתור ה'עולם הזה', השפל והמסובך שאנו רואים בעינינו. לכן, ממשיך הרב קוק, כל מפגש עם דמויות הזקנים הוא חשוב ומשמעותי ו"על כן גדול הוא ערכה של פעולת סיפור תולדותיהם של צדיקים לישראל, כמה שיגדל הרושם של החזיון המפליא, של חיי איש הרוח, המתרומם מעל החפצים הפעוטים של המון החיים, וחי כולו באויר של קדושה וטהרה, של צדק ומישרים, הנה האור הזורח חודר בכל עת, לפי המקבלים, לפי המקרים, רק קמעא קמעא".

אולם, חשוב להדגיש, שהתועלת שבסיפורי צדיקים איננה מסתכמת בכך שהם מפגישים אותנו עם דמויות גדולות שמרחיבות לנו את האופק, אלא בכך שהם מעוררים בקרבנו נקודת הזדהות, שחושפת שגם בנו, בפנים, קיים 'צדיק'. זו הנקודה שבה מקופלת כל האישיות שלנו. כאותה עצם קטנה בכמות אך גדולה מאוד באיכות, עצם הלוז, שאינה נמחית לעולם וממנה יקום האדם בתחיית המתים (בראשית רבה כ"ח, ג'). גם נקודת צדקות פנימית שקיימת בכל אחד מאתנו נעלמת לעיתים, מסתתרת מאחור, נעלמת מפאת קטנותה, אך דווקא מכוחה אנו מסוגלים להיוולד מחדש, להתמודד ולצמוח. ועל כך כתב הרב קוק (אורות הקודש ג', עמ' מ"ב): "אין אדם בעולם שלא יהיה בו קורטוב של צדקות, והמיעוט הכמותי הוה הוא היסוד האיכותי שלו, שהוא פועל ברצונו על כל היקום, והוא גוזר ומקיים, וממנו יצמח הכל, הוא היסוד החיוני של הלוד, אשר ממנו הכל יקום ויפרח בתחית המתים". ישנם רגעים מיוחדים שבהם אותו צדיק פנימי מבזיק ומגלה לנו שגם אנו בעלי כנפיים. אמנם אנחנו עדיין צריכים לנקות את הרגליים מהבוץ, אך אפשר להתחיל לעוף, להאמין שאפשר ולדחוף בעוז את החיים קדימה. 

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.