הבית של התנ"ך

כוונת הבורא בפשט התנ"ך שנדרוש ככל האפשר בשבח הצדיקים

הרמח"ל במאמר על ההגדות:

"כלל שבידם, שבמעשה הצדיקים כל מה שיש לדרוש לשבח צריך לדרוש לשבח, וברשעים להפך, שכך היא הקבלה שכוונתו של הבורא ית' במלות שהכתיב היתה לרמוז על כל פרטי הרשע של הרשעים ולבאר כל חלקי גנותם, ולהפך בצדיקים להעלים כל מה שאפשר שיהיה בהם מהגנאי, ולבאר כל מה שבשבחם. ומי שרוצה לדרוש דרש אמיתי, צריך שילך לשיטת הכותב, שאז יסכים לדעתו, וזה פשוט".

דוגמה לפירוש על פי עיקרון זה נמצאת ברמב"ן. הרמב"ן (בראשית פרק י) מפרש את פשט הפסוקים העוסקים במעשי נמרוד בהתאם למסורת חז"ל על רשעתו:

"ורבי אברהם פירש הפך הענין על דרך פשוטו, כי הוא החל להיות גבור על החיות לצוד אותן. ופירש "לפני ה'" שהיה בונה מזבחות ומעלה את החיות לעולה לפני השם. ואין דבריו נראין, והנה הוא מצדיק רשע, כי רבותינו ידעו רשעו בקבלה. והנכון בעיני כי הוא החל להיות מושל בגבורתו על האנשים...".

מה ללמוד: תהלים או משלי?

במסכת עבודה זרה (יט, א) מתואר כיצד שני אמוראים למדו תנ"ך יחד והתווכחו מה ללמוד:

"לוי ור' שמעון ברבי יתבי קמיה דרבי וקא פסקי סידרא, סליק ספרא. לוי אמר: "לייתו לן משלי". ר' שמעון ברבי אמר: "לייתו לן תילים", כפייה ללוי ואייתו תילים.

כי מטו הכא כי אם בתורת ה' חפצו, פריש רבי ואמר: "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" אמר לוי: "רבי, נתת לנו רשות לעמוד".