הבית של התנ"ך

אין להיבהל מסתירות בתנ"ך

באגרות הראי"ה (כרך ב, תעח) אומר הרב קוק:

"מאז הנני רואה חוב קדוש להשריש בלב כל מעמיקי דעת, שהבסיס של היהדות הוא הראשית והאחרית, וגופי-תורה, שהם ראשית-כל פשטי תורה שבכתב ביחוד, עומדים הם ומשתלמים מלשד הראשית והאחרית גם יחד. הראשית היא העריגה האלהית שכל בעל רוח כביר משתוקק אליה... והאחרית - סדור החיים המעשיים וההסתכלות העולמית הפנימית...

המסורת בכללה מביעה אמת גדולה המיוסדת על חבור הראשית עם האחרית, ומתוך הכלל הפרטים מתבארים. ואם לאותם שהם מדקדקים רק בפרטי-דברים נעשים כמה דברים קשים, מוזרים וסותרים, מה לנו ולהם ? וכי דבר גלוי ופשוט הוא מהלך הנבואה ורוה"ק ? וכי יודעים אנחנו את כל צפונותיהם, או אפילו איזה חלק מהם בברור הראוי לערך השגוב שלהם ? או אם יכולים אנו להגביל את עמקי מטרותיהם ? אנחנו עמלים לישב עד כמה ששכלנו מגיע, אבל מה שנשאר סתום בפנינו - היוכל מקום-מאפל זה, שיסודו בעינינו הכהות, להחשיך את אור השמש בגבורתה הכללית, שמכללותה דוקא אנחנו לוקחים חיים ועז ?

לא יקירי, כלך מדרך זו, אל יבהלוך רעיונות כאלה. ואם אין כל יחיד יכול להציב גבול מדויק בין מה שהוא בדרך משל בתורה ובין מה שהוא ממשי - בא החוש הבהיר של האומה בכללה ומוצא לו את נתיבותיו לא בראיות בודדות כי-אם בטביעות-עין כללית.

ואם נמצא בתורה כמה דברים, שחושבים אחרים שהם לפי המפורסם מאז, שאינו מתאים עם החקירה של עכשו, הלא אין אנו יודעים כלל אם יש אמת מוחלטת בחקירה הזמנית...

במטותא מנך , חביבי, השלך מעליך בבת-אחת את כל העבותות של דמיונות- שוא, שמסבבים החיטוטים והניקורים שבלא רוח-חיים, שנספגו בנו מטיפולם של גויים שטמאו בידי עשו את שמנינו הטהורים...

נאמנת היא לנו האומה בכללה, במסרתה המשומרת עמה, המתאימה עם גודל-רוחה ואומץ-לבבה, לעמוד בפני כל דגלים כולם. ובמה נחשבו כל ההשערות הבאות מעולם חול ומגושם לעומת הצחצחות האלהיות ברום-עוזן?

...אבל את הצביון הפרטי של הנבואה ושל רוה"ק אין אנו מכירים עדיין, ואין אנו יודעים אם הסתירה אי-אפשר להיות בהרצאותיהם, כשם שאינה צריכה להיות בהרצאות הגיוניות משובחות, או שמא ההופעה העליונה מכל מה שבתיאור- שכלנו היא גבוהה ג"כ מתנאי-השלמות שלנו, וכל הסתירות הן מיושרות אצלה, בלא שום צורך בישובים הגיוניים. כי המציאות אינה מפחדת מהסתירות כמו המדע, מפני שהיא גדולה באין ערוך ממנו. זאת היא גאותה של האמונה, הבאה אחרי ההסתכלות היותר חפשית, המבקרת את החופש באור-הדעת העליון. ע"כ, חביבי, איני רואה שום צורך להכנס בפלפולים של ישובי הסתירות"

התנ"ך מביא לידי ענווה

בת עין (לר' אברהם דוב מאבריטש, תלמיד המגיד ממזריטש, דרושים לשבועות):

"איתא בגמרא כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה וכו'. ולכאורה קשה שבתחלה אמר כל מקום הוא כלל בכל התורה ואחר כך פרט רק בשלשה מקומות אלו. ונראה לומר על דבר זה: דהנה הבורא ברוך הוא השרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך שבהרים שאין הבורא ברוך הוא משרה שכינתו שהוא גדולתו רק במקום שיש שם מקודם בחינת ענוה, כמאמר הכתוב: 'אני אשכון ואת דכא'. ועיקר הסיבה המביאה לידי בחינת ענוה הוא לימוד התורה נביאים כתובים שהוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק ואדרבה הוא מחזק את האדם לבא לדבקות ה' היינו שבחינת ענוה קובע מקום אצלו ומזה יבא להשראת השכינה שהוא דבקות ה'. וזהו כל מקום שאתה מוצא גדולתו פירוש כשאתה מוצא גדולתו הוא השראת שכינתו ית' שהוא גדולתו של הבורא ברוך הוא מסתמא היה שם בתחלה ענוותנותו היינו בחינת ענוה ושפלות וזהו שם אתה מוצא ענוותנותו. ודבר זה אינו יכול לבא רק על ידי תורה שבכתב ונביאים וכתובים".