המכה הראשונה שהנחית הקב"ה על המצרים פגעה במקור הקיום שלהם – ביאור. היאור הוא עורק החיים העצום והיחידי של מצרים, והוא הפך לדם. בכך נמנעו המצרים מלשתות את מימיו.
מבין כל עשר המכות, דומה כי מכה זו קשה במיוחד להבנה: אנו מדמיינים כיצד היאור כולו שינה את צבעו משקוף לאדום. אך יש זכור שדם איננו מים אדומים. דם הינו נוזל המורכב מרכיבים רבים הקשורים לקיום הביולוגי: יש בו טסיות, כדוריות אדומות, כדוריות לבנות, חומרים מומסים ועוד. כל אלו מיוצרים בדרך הטבע בגוף הביולוגי. אם כן יש להבין, כאשר התורה אומרת שהיאור הפך לדם, לאיזה דם היא מתכוונת? לו יצוייר שהיו מדענים מודרניים ביציאת מצרים והם היו בודקים איזה סוג דם נמצא ביאור – האם היו מוצאים שם סוג דם A או B? האם הדם הזה יכול היה להיות משוייך לבעל חיים מסויים באמצעות בדיקת די.אנ.אי? ובקיצור: האם היה זה דם אמיתי או רק למראית עין?
שאלה יסודית נוספת היא ביחס למהות המכה: כל תשע המכות האחרות מוכרות באופנים כאלה ואחרים מן ההיסטוריה של האנושות – אלו פגעים הנובעים מבעלי חיים, ממחלות, מאסונות טבע, או אפילו מוות בלתי מוסבר. אך קשה להבין לאיזה פגע המוכר מן החיים האנושיים ניתן לשייך את הפיכתו של נהר שלם לדם.
נהר גדול יכול להתמלא בדם במצב בו ישנו טבח המוני של בני אדם או בעלי חיים בתוך אותו נהר. על כן, המשמעות שעולה על הדעת בהפיכת היאור לדם היא שהיאור המשמש בדרך כלל כעורק החיים של המצרים, טומן בחובו רצח ומוות. ואכן, לא צריך להרחיק במחשבה כדי להבין על איזה מוות מדובר. הן בתחילת החומש מסופר שהמצרים זרקו ליאור את כל התינוקות שנולדו לבני ישראל. לאור זאת ברור כי מכת דם גילתה מחדש את הדם הרב שנשפך ליאור. כאשר בני ישראל פרו ורבו באופן ניסי, המצרים בחרו להמית את תינוקות בני ישראל דוקא על ידי הטבעה ביאור. פרעה בחר בכך מתוך אמונה שהיאור, שנחשב כאליל וככח הקיום של המצרים, ינצח את כוח ההולדה המופלא של ישראל. מתוך תפיסה זו פרעה הביא להמתת כמות עצומה של תינוקות ישראל.
ובכן במכת דם התגלה שכח הקיום הישראלי גבר בסופו של דבר על כח הקיום המצרי. הדם שהופיע ביאור לא היה 'מים אדומים', אלא היה דם ממשי של התינוקות העבריים. תפיסה זו של מכת דם מובעת בדברי חז"ל במדרש משנת רבי אליעזר (יט): "וכל אותן המינים ששעבדו את ישראל, בהן נידונו... מכה ראשונה, שנאמר: 'כל הבן הילוד היארה תשליכוהו' – הביא עליהן מכת דם. מפני שהשליכו אותן ליאר, לפיכך דן את המים אשר ביאור. אין לי אלא שהיה מראיהן מראה דם. ומנין אף טעמו היה טעם דם, שנאמר: 'והדגה אשר ביאר מתה'. ומנין שאף ריחן היה ריח דם, שנאמר: 'ויבאש היאר'".
וכך כתב ר"י אברבנאל (ו, יד): "ואמנם סדר ההשגחה האלהית שראינו במכות מצרים הוא שבאו מדה כנגד מדה על המצריים כפי מה שעשו לישראל מהרעות והצרות... האחת: מיתת בניהם במי היאור, כמו שאמר (א, כב): 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' וכאלו היה יאור מצרים מלא דם בניהם. וכנגד הרעה הזאת באה מכת היאור בדם והדגה אשר ביאור מתה לרמוז שדם יחשב ליאור ההוא דם שפך וכמו שהילדים היו מתים בתוכו כך הדגה אשר ביאור מתה".
זוהי אפוא, המשמעות הבסיסית ביותר של מכת הדם: התגברות דם הילודה העברי על כח הקיום המצרי. על גבי משמעות זו, ניתן לזהות משמעות עמוקה יותר: הדם ביאור בתור פעימות חיים חדשות של הבריאה.
במכת דם יש משמעות נוספת: התורה מלמדת אותנו שהדם הוא הנפש (ויקרא יז, יא): "כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא". הנפש החיה שבאדם באה לידי ביטוי פיזי בדם. הדם הוא המשלח את כוח החיים של הנפש אל כל אחד מתאי הגוף, בכל מקום שהוא. לאור זאת ניתן להבין שהשלב הראשון של יציאת מצרים היה בכך שהופיעו פעימות חיים חדשות של הבריאה. כאשר עם ישראל סבל במצרים, הקב"ה הזריק נשמת חיים חדשה בעולם בכלל, ובארץ מצרים בפרט. היאור הינו עורק החיים של ארץ מצרים. כאשר הוא הפך לדם, היתה זו 'התעוררות' של המציאות והפיכתה לכעין אדם גדול שדם זורם בעורקיו. כח מופלא זה של קיום היה ביטוי לכך שהעולם לא נעזב ולא ננטש על ידי הבורא. הוא אינו 'חומר מת' אשר המצרים יכולים לעשות בו ככח העולה על רוחם. אלא העולם הוא חי. רצונו של הבורא מפעם בו, וממילא הופך להיות ברור כי העם שבחר לו הבורא לא יוסיף עוד להשתעבד.
כשם שכח הקיום של המציאות הופיע במכה הראשונה – מכת דם, כן הוא הופיע עוד קודם לכן בתור אחד מן האותות שנתן ה' למשה במעמד הסנה (ד, ט): "וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת". מתברר שבשלבים הראשוניים של יציאת מצרים היה לכח החיים של הדם תפקיד משמעותי.
ובאותו האופן, לקראת יציאת מצרים עצמה הופיע פעם נוספת כוחו של הדם. בני ישראל צוו לקחת מדמו של קרבן הפסח ולהזות ממנו על דלתות בתיהם. בכך עוררו ישראל מחדש את כח הדם – את פעימות החיים של המציאות. הבריאה התעוררה מחדש ביציאת מצרים וקמה בה רוח חיים שלא היתה בה קודם לכן. כשם שבלידה של תינוק מופיע דם רב, כן היה בלידת עם ישראל בארץ מצרים. יתכן שמשום כך שמה ההגדה של פסח דגש על הפסוק ביחזקאל (טז, ו): "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי".
בשעה שנכרתה ברית המילה עם אברהם אבינו – על ארץ ישראל נכרתה עמו:
"אֲנִ֕י הִנֵּ֥ה בְרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וְהָיִ֕יתָ לְאַ֖ב הֲמ֥וֹן גּוֹיִֽם... וַהֲקִמֹתִ֨י אֶת־בְּרִיתִ֜י בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֗ךָ וּבֵ֨ין זַרְעֲךָ֧ אַחֲרֶ֛יךָ לְדֹרֹתָ֖ם לִבְרִ֣ית עוֹלָ֑ם לִהְי֤וֹת לְךָ֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וּֽלְזַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶֽיךָ: וְנָתַתִּ֣י לְ֠ךָ וּלְזַרְעֲךָ֨ אַחֲרֶ֜יךָ אֵ֣ת׀ אֶ֣רֶץ מְגֻרֶ֗יךָ אֵ֚ת כָּל־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן לַאֲחֻזַּ֖ת עוֹלָ֑ם וְהָיִ֥יתִי לָהֶ֖ם לֵאלֹהִֽים... זֹ֣את בְּרִיתִ֞י אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֗וּ בֵּינִי֙ וּבֵ֣ינֵיכֶ֔ם וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ אַחֲרֶ֑יךָ הִמּ֥וֹל לָכֶ֖ם כָּל־זָכָֽר" (בראשית פרשת לך לך פרק יז פסוק ד - יא)
כשיצאו בני ישראל ממצרים, כרת עמם הקב"ה מחדש שתי בריתות דמים. דם הפסח ודם מילה. בשתי בריתות אלו – נועדו ישראל לצאת ממצרים ומיד להכנס לארץ. ארץ הברית בה יתקיימו בריתות הקב"ה עם ישראל. הלא כך מבטיח הקב"ה למשה עוד בתחילת הדרך, בפרשת וארא:
"וְהוֹצֵאתִ֣י אֶתְכֶ֗ם מִתַּ֙חַת֙ סִבְלֹ֣ת מִצְרַ֔יִם וְהִצַּלְתִּ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵעֲבֹדָתָ֑ם וְגָאַלְתִּ֤י אֶתְכֶם֙ בִּזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבִשְׁפָטִ֖ים גְּדֹלִֽים: וְלָקַחְתִּ֨י אֶתְכֶ֥ם לִי֙ לְעָ֔ם וְהָיִ֥יתִי לָכֶ֖ם לֵֽאלֹהִ֑ים וְהֵבֵאתִ֤י אֶתְכֶם֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לָתֵ֣ת אֹתָ֔הּ לְאַבְרָהָ֥ם לְיִצְחָ֖ק וּֽלְיַעֲקֹ֑ב וְנָתַתִּ֨י אֹתָ֥הּ לָכֶ֛ם מוֹרָשָׁ֖ה אֲנִ֥י יְקֹוָֽק" (שמות פרשת וארא פרק ו פסוק ו - ט)
גם לדורות שלש בריתות אלו כרוכות זו בזו:
"הִמּ֧וֹל ל֣וֹ כָל־זָכָ֗ר וְאָז֙ יִקְרַ֣ב לַעֲשֹׂת֔וֹ וְהָיָ֖ה כְּאֶזְרַ֣ח הָאָ֑רֶץ וְכָל־עָרֵ֖ל לֹֽא־יֹ֥אכַל בּֽוֹ" (שמות פרשת בא פרק יב פסוק מח)
הנימולים הם אזרחי הארץ. הם הקרבים לעשות הפסח.
קורבן פסח נעשה בארץ ישראל או בדרך לארץ ישראל. במדבר הקריבו ישראל רק פסח אחד. בעודם בדרכם לארץ ישראל. לאחר חטא המרגלים אין מילה ואין פסח. וכך מציינת ההפטרתינו:
"כִּֽי־מֻלִ֣ים הָי֔וּ כָּל־הָעָ֖ם הַיֹּֽצְאִ֑ים וְכָל־הָ֠עָם הַיִּלֹּדִ֨ים בַּמִּדְבָּ֥ר בַּדֶּ֛רֶךְ בְּצֵאתָ֥ם מִמִּצְרַ֖יִם לֹא־מָֽלוּ: כִּ֣י׀ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֗ה הָלְכ֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ בַּמִּדְבָּר֒ עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַגּ֜וֹי אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים מִמִּצְרַ֔יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־שָׁמְע֖וּ בְּק֣וֹל יְקֹוָ֑ק אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֤ע יְקֹוָק֙ לָהֶ֔ם לְבִלְתִּ֞י הַרְאוֹתָ֣ם אֶת־הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְקֹוָ֤ק לַֽאֲבוֹתָם֙ לָ֣תֶת לָ֔נוּ אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ" (יהושע פרק ה פסוק ה - ו)
חז"ל לימדנו שמבחינה הלכתית, לא ניתן היה למול במדבר. האריכות הגדולה בפירוט הדברים בפסוקים משדרת את התוכן המהותי של הדברים. ברית המילה שייכת לברית הארץ. לשבועה אשר נשבע ד' לאברהם ליצחק וליעקב. ארץ זבת חלב ודבש.
כעת לפני הכניסה לארץ מחדש יהושע הן את ברית הפסח והן את ברית המילה. יציאת מצרים מתייסדת מחדש והפעם כתקנה- על שפת הכניסה לארץ.
"וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־יְהוֹשֻׁ֔עַ הַיּ֗וֹם גַּלּ֛וֹתִי אֶת־חֶרְפַּ֥ת מִצְרַ֖יִם מֵעֲלֵיכֶ֑ם וַיִּקְרָ֞א שֵׁ֣ם הַמָּק֤וֹם הַהוּא֙ גִּלְגָּ֔ל עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה: וַיַּחֲנ֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּגִּלְגָּ֑ל וַיַּעֲשׂ֣וּ אֶת־הַפֶּ֡סַח בְּאַרְבָּעָה֩ עָשָׂ֨ר י֥וֹם לַחֹ֛דֶשׁ בָּעֶ֖רֶב בְּעַֽרְב֥וֹת יְרִיחֽוֹ" (יהושע פרק ה פסוק ט – י)
דורות ישראל בגלות, שותים בליל הסדר ארבע כוסות, כנגד ארבע לשונות של גאולה. מודים לד' על גאולתם ועל פדות נפשם. בהפטרת הבוקר אנו מתחברים מחדש אל הלשון החמישית, אל המגמה היסודית של יציאת מצרים. והבאתי אתכם אל הארץ. ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ כנען והייתי להם לאלוקים.
בחלוקת הפרקים הפסוק "ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל" הוא פתיחה לפרק העוסק בכיבוש יריחו. זו קריאה פשטנית וסבירה. אומנם, חלוקת הפרשיות, וכן קריאת ההפטרות, מסיימים בפסוק את הפרק העוסק במילה ובמפגש יהושע עם המלאך. התעצמותם הפנימית של ישראל במעלתם מקרינה גם כלפי אומות העולם ומטילה עליהם פחד. ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל.
בקריאה לפסח אנחנו פוגשים את הבן הראשון מארבעת הבנים המוזכרים בהגדה. הבן הרשע: "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם". בפרק הבא מוזכרים שני בנים נוספים: התם ושאינו יודע לשאול. הבן החכם מוזכר בספר דברים.
החלוקה של ארבעת הבנים לחכם, רשע, תם ושאינו יודע לשאול היא מדרשם של הפסוקים ולא פשטם, שהרי בעל ההגדה נתן לבנים תשובות שונות ממה שנכתב בפסוקים. אבל מה הפשט שלהם? למה יש לנו מצווה לומר לבן דברים מסוימים רק אם הוא שואל? אם הבן הראשון לא היה שואל "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם" לא היינו צריכים לומר "זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל"? מה השתנה אם הוא שואל או לא? אם זה דבר שחשוב לומר לבן, צריך לאמרו בכל מקרה. ואם לא חשוב לאמרו, למה כן צריך במקרה שישאל?
ניתן לומר שבמסגרת החינוך של הבנים יש שני שלבים אפשריים: השלב הראשון הוא החינוך הרגיל, שבו לבן אין שאלות על דרכו, ובכל זאת ההורה מחזק את האמונה בליבו. זהו הבן שאינו יודע לשאול, לא מטיפשות, אלא כיון שאין לו תהיות והתחבטויות בקשר לדרכו. במובן הזה רוב הבנים, וגם המבוגרים הם 'שאינו יודע לשאול'. ולכן נאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". גם אם לבן אין שאלות, בליל הסדר צריך לספר לו על יציאת מצרים, ושבזכות המצוות שעשינו ניצלנו.
השלב השני הוא במקרה ולבן קשה עם מצוות התורה, והשאלה למה בכלל צריך לעשות אותן מתחילה להטריד אותו. כאן הבן שואל, ודרך השאלה שלו אפשר לתת לו תשובות שיתאימו לו.
הראשון הוא הבן החכם, שמקיים את המצוות, אלא שקשה לו והוא מחפש מוטיבציה. ולכן שואל "מָה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם". כמו שרואים מהתשובה בספר דברים, אין שאלתו שנפרט לו את ההלכות, אלא מה הטעם לעשות את כל העדות והחוקים האלה?
לבן הזה ניתן כמה רמות של מוטיבציה: א. "וְאָמַרְתָּ לְבִנְךָ עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם וַיֹּצִיאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה" : כיון שה' הוציא אותנו מרשות פרעה, הרי שאנחנו עכשיו עבדים שלו וחייבים לעשות מצוותיו.
ב. "וַיִּתֵּן ה' אוֹתֹת וּמֹפְתִים גְּדֹלִים וְרָעִים בְּמִצְרַיִם בְּפַרְעֹה וּבְכָל בֵּיתוֹ לְעֵינֵינוּ" : ה' הדגים לנו על אחרים שמי שלא עושה את רצונו נענש. ולכן מצד יראת העונש גם כן צריך לקיים את המצוות.
ג. "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָּׁם לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵינוּ" : ה' רוצה את טובתנו, ולכן נקיים את מצוותיו מאהבה.
ד. "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה" : המצוות הם הדרך הרוחנית הנכונה בעולם, ולכן יש להם תוצאה טובה גם בעולם הבא וגם בעולם הזה.
ה. "וּצְדָקָה תִּהְיֶה לָּנוּ כִּי נִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּנוּ" : ועוד יש לנו שכר מאת ה' על עצם עשיית מצוותיו.
הבן השני הוא הבן הרשע. זהו בן שכבר לא מקיים הכל, ולכן אין לו שאלות כאלו. אבל כשכל המשפחה עולה יחד לרגל להקריב את קרבן הפסח, גם הוא בא. ואז כחלק מהחבורה גם הוא צריך להטהר מטומאת מת, ולבער את החמץ מרשותו, והטרחה הזו גורמת לו לשאול "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם"? ואז נענה לו "זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל", ננסה לחבר אותו דרך העבודה מאהבה שגם הוא שותף לה, ולהזכיר לו את הטובות שעשה לנו ה'.
הבן האחרון הוא התם, הוא כבר לא בא גם לרגל, וכבר אין כל כך איך לדבר איתו. בשבילו יש אפשרות מיוחדת: עריפת פטר חמור. המצוה הפשוטה היא לפדות את בכור החמור תמורת שה ולתת אותו לכהן. אבל כשצריך לזעזע את הבן אפשר גם לערוף את הבכור של החמור. הבן כבר התרגל שאנחנו עושים כל מיני מצוות לא מובנות, וזה לא מעניין אותו. אבל להשחית סתם כך חמור טוב, מפריע לו. ולכן הוא צועק "מַה זֹּאת"? 'מה זאת' בתנ"ך אינה שאלה שמחכה לתשובה, אלא טענה של חוסר מוסריות. למשל כשלבן מחליף את רחל בלאה אומר יעקב "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי הֲלֹא בְרָחֵל עָבַדְתִּי עִמָּךְ וְלָמָּה רִמִּיתָֽנִי"? וכשהבן שואל, אפשר לענות לו "בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ ה' מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים, וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג ה' כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה" ולדבר איתו על יראת העונש.
ולכן רק במקרה והבן שואל צריך לתת לו את התשובות, כי אלו תשובות שמתאימות למי שקשה לו, כל אחד לפי התשובה המתאימה לו.
בפרשת בא נאמר (יב, כז): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַד' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ".
מה משמעותו של הפועל פ'ס'ח'?
מפרשים רבים מבארים בפסוק זה ובכמה מקומות נוספים שנזכר בהם פועל זה, שמשמעותו היא לחוס, לחמול. רש"י מזכיר פירוש זה, ומקורו באונקלוס ובמכילתא.
אך ישנם מקומות שמהם נראה שיש משמעות נוספת – או אחרת – לשורש פ'ס'ח'. בספר מלכים (א יח, כא) מסופר שאליהו הנביא אמר לעם ישראל: "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, אִם ד' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו". לחוס ולרחם אפשר על מה שעלול להיפגע, אך כאן, לא שייך לבאר כך. לכן מבאר רש"י שפסיחה היא "לשון דילוג וקפיצה".
אך מהי בדיוק משמעות הפסיחה לפי פירוש זה?
כמדומה שההבנה הנפוצה היא, שכמו שבדילוג וקפיצה, המדלג והמקפץ עובר מעל דבר מה, מבלי לדרוך עליו - כך בפסיחה על דבר מה, מדלגים מעליו. כך כשעבר הקב"ה בארץ מצרים והיכה את בכוריהם, הוא פסח מעל בתי ישראל שהיו בין בתי המצרים, ודילג מבית מצרי אחד למשנהו.
הראי"ה קוק ב'מדבר שור', בדרוש השישה עשר, מביא פירוש זה ומקשה עליו מכמה טעמים:
על כן מבאר הרב קוק, שפסיחת ד' על בתי ישראל במצרים, לא מבטאת את דילוגו מעל בתי ישראל במהלך הכאת בכורות מצרים, אלא היא מבטאת דווקא דבר חיובי, שהשרה את שכינתו בבתי ישראל, והיה זה באופן של דילוג של השראת שכינתו דווקא בבתי ישראל, ולא בבתי המצרים המקיפים אותם.
על פי זה מבאר הרב קוק, מדוע הפסוק (יב, כז הנ"ל) מתחיל בפסיחת ד', עובר לנגיפת בכורות מצרים, וחוזר בסוף להצלת ישראל: כיוון שהנס הגדול הוא השראת השכינה בבתי ישראל, בתוך כל טומאת מצרים. ביתה של כל משפחה מישראל נעשה מקום להשראת השכינה, שמקריבים בו קרבן לד' וזורקים בו את הדם (כמו על המזבח). השם 'פסח' קשור למהות הנס, כיוון שהשראת שכינה זו היתה למרות שבני ישראל היו עדיין מעורבים בתוך מצרים, והשראת שכינה במצב כזה היא בניגוד לסדר הופעת הקדושה הרגיל במציאות, שהוא בהדרגה של הקדושה, כפי שמבארות המשניות במסכת כלים (א, ו-ט) את עשר מדרגות הקדושה שבארץ ישראל.
בהמשך דבריו מבאר הרב קוק שפסיחה זו לימדה על מעלתם של ישראל. שכן, ניתן היה לחשוב שעם ישראל הם בכלל 'מי שחברו נענש על ידו', שהרי המצרים נענשו על מה שעשו לישראל. וכבר אמרו חז"ל (שבת קמב ע"ב) שמי שחברו נענש על ידו, אינו נכנס במחיצתו של הקב"ה. בפסיחה על בתי ישראל, דהיינו בהשראת השכינה בבתיהם בעודם במצרים – בני ישראל נכנסו במחיצתו של הקב"ה, והתגלה שהם לא בכלל 'מי שחברו נענש על ידו'. וטעם הדבר הוא שכל מה שנענשו המצרים, לא היה אלא בשביל טובת העולם, שהם עיכבו אותה מלהופיע בכך שמנעו את הוצאת בני ישראל ממצרים, להיות לעם לד', שזו טובת העולם כולו.
השבוע, באחת מהרצאות 'המדריך היעיל לסדר הפעיל' שהעברתי שאל אותי אחד המשתתפים: בסימן החמישי בליל הסדר ב'מגיד' בעל ההגדה מכליל קטעים רבים, כדוגמת 'כנגד 4 בנים דיברה תורה', 'יכול מראש חודש...', 'חייב אדם לראות את עצמו...', ועוד. מה מובנם ומהותם? מדוע אנו אומרים אותם בליל הסדר?
'סיפור יציאת מצרים' היא המצוה המרכזית בליל הסדר, ומקורה וחיובה מהתורה. המלבי"ם מבאר שבעל ההגדה מסמיך את הסבריו בקטעי ההסבר לפסוק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג, ח).
בביאורם על התורה נחלקו המפרשים, על מה עונה פסוק זה.
רש"י מבאר שזו תשובה לבן הרשע. האב משיב לבנו: הקב"ה עשה לי, ולא לך את הניסים. והסיבה לכך 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי', משום שמקיים את מצוותיו, כגון פסח, מצה ומרור. עוד מוסיף האב, לבנו הרשע ואומר, אילו היית שם, לא היית נגאל. לעומתו חזקוני סובר שזו תשובה לבן שאינו יודע לשאול. האב אומר לו: מה ראה הקב"ה לתת למצרים כח לגרשנו מארצם לפני שהספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, הרי יכל להשאירנו שם עד שיחמיץ, ועד שיכינו להם צידה לדרך? התשובה לכך, הקב"ה עשה לי את הניסים 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם', משום שקיבלתי עלי לקיים את מצוות פסח, מצה ומרור.
ורש"ר הירש סובר שאין זו תשובה לאחד הבנים בדוקא, אלא האב אומר לבנו: עבור כל המצוות שאתה רואה, כשיצאתי מעבדות לחירות, התחייבתי לקיימן. זו היתה תרומתי היחידה להשגת החירות - קבלת עול. זו היתה הסיבה היחידה לגאולה, ועל כן עלינו לקיים את ההתחייבות. בכל השאר פעל עבורי הקב"ה, ומכאן אתה יכול להבין עד כמה הן חשובות. כל קיומנו המבוסס על ה' והתלוי בו מושתת עליהם.
לאחר 'יחץ', פותח בעל ההגדה את המגיד באמירת 'הא לחמא עניא', שמבארת לילדים את טעם ה'יחץ'. חוצים את המצה האמצעית כדי לדמות לעני, שאינו יודע אם יקבל גם מחר פת ועל כן דרכו לחצות את הפת ולהשאיר חצי פת שקיבל ליום המחרת.
על 4 הקושיות ששאל הילד נענית תשובת האב: 'עבדים היינו...'. קטע זה כנגד המילה הראשונה בפסוק 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ', מלמד אותנו אודות חיוב מצוות ההגדה, כולם חייבים במצוה זו ועל כן מסיים במילים "וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים... מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח".
חז"ל במסכת פסחים דף קט"ז קובעים שיש לספר את סיפור יציאת מצרים כשהוא "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". רב ושמואל נחלקו מהי הגנות שבה פותחים ומהו השבח שבו מסיימים. רב סובר שהגנות היא 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו', והשבח הוא 'עכשיו קרבנו המקום לעבודתו' - עם ישראל נעשה עבד ה' בעת היציאה ממצרים. ואילו שמואל סובר שהגנות היא 'עבדים היינו לפרעה במצרים' והשבח הוא 'ויוציאנו ה'', שבח הסרת השעבוד. אנו נוקטים כשתי הדעות ועל כן אומרים גם 'עבדים היינו', כנגד 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ', וגם 'מתחילה עובדי ע"ז היו אבותינו', כנגד המילה 'לֵאמֹר' בהמשך הפסוק, 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר...'.
בעל ההגדה ממחיש את דבריו 'וַאֲפִלּוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים, כֻּלָּנוּ נְבוֹנִים...' ומביא את הסיפור עם חמשת התנאים שהיו מסובים בבני ברק, ללמדנו שכולם חייבים בסיפור יציאת מצרים. ארבעת הבנים הם כנגד המשך הפסוק, כנגד המילה 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ', מקור להנחלת המורשת לדורות הבאים.
לאחר ביאור המילים 'וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ', מסביר בעל ההגדה את ההמשך, את המילים 'בַּיּוֹם הַהוּא' ומברר את מהותו של היום. "יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶש? תַּלְמוּד לוֹמַר 'בַּיּוֹם הַהוּא'... לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ". סיפור יציאת מצרים, כפי שמסופר ומתואר בפרוטרוט בארבעת פסוקי פרשת הביכורים 'ארמי אובד אבי', מפסיק את רצף הסבר הפסוק.
את המשך הפסוק, את המילים 'בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם' מסמיך בעל ההגדה לסיום ה'מגיד'. את דבריו החשובים של רבן גמליאל: 'כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלֹשָׁה דְבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ...' מסמיך למילים 'בַּעֲבוּר זֶה'.
