פרשת מצורע

 

 

    

 

---

"זֹאת הַתּוֹרָה לְכָל נֶגַע הַצָּרַעַת וְלַנָּתֶק: וּלְצָרַעַת הַבֶּגֶד וְלַבָּיִת: וְלַשְׂאֵת וְלַסַּפַּחַת וְלַבֶּהָרֶת: לְהוֹרֹת בְּיוֹם הַטָּמֵא וּבְיוֹם הַטָּהֹר זֹאת תּוֹרַת הַצָּרָעַת"

[ויקרא יד, נד - נז]

---

 

"והזרתם את בני ישראל"

הנני שולח מלאכי ופינה דרך לפני

על המחויבות והנקיות לקראת גאולה- להפטרת שבת הגדול

כאש מצרף וכבבורית מכבסים

נביא תוכחה הוא מלאכי. הוא נשלח להוכיח את ישראל בעת בניין בית שני ולהעמידם על היחס הנכון אל תהליך גאולתם, אל הכהונה המתחדשת ואל המקדש הנבנה, וגם אל היחס הנכון לנשותיהם ולמעמד האומה בעת בנין הבית. בפרק האחרון מלמד מלאכי את ישראל שכדי לזכות להיות באמת נגאלים בעת גאולה- נדרשת הכנה גדולה ומעמיקה. נקיון כפים ובר לבב. לפני כל שלב בגאולה ובכניסה לארץ מגיע מלאך ובו תביעה גדולה כלפינו הנגאלים, להיות ראויים ומתאימים לתהליך הגאולה. וכך מתארת התורה בפרשת משפטים: "הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֜י שֹׁלֵ֤חַ מַלְאָךְ֙ לְפָנֶ֔יךָ לִשְׁמָרְךָ֖ בַּדָּ֑רֶךְ וְלַהֲבִ֣יאֲךָ֔ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר הֲכִנֹֽתִי: הִשָּׁ֧מֶר מִפָּנָ֛יו וּשְׁמַ֥ע בְּקֹל֖וֹ אַל־תַּמֵּ֣ר בּ֑וֹ כִּ֣י לֹ֤א יִשָּׂא֙ לְפִשְׁעֲכֶ֔ם כִּ֥י שְׁמִ֖י בְּקִרְבּֽוֹ: כִּ֣י אִם־שָׁמוֹעַ֤ תִּשְׁמַע֙ בְּקֹל֔וֹ וְעָשִׂ֕יתָ כֹּ֖ל אֲשֶׁ֣ר אֲדַבֵּ֑ר וְאָֽיַבְתִּי֙ אֶת־אֹ֣יְבֶ֔יךָ וְצַרְתִּ֖י אֶת־צֹרְרֶֽיךָ" (שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק כ - כב)

המלאך נושא בתוכו את ההנהגה האלוקית המתאימה למעשינו. את הדרישה להיות ראויים להגאל.  כי אם שמוע תשמע בקלו.... מלאך זה מופיע שנית בימי יהושע, וגם שם תביעה בפיו ליהושע בן נון, תביעה להכרת ערכה של ארץ ישראל אותה עומדים ישראל לכבוש בהנהגתו: "וַיְהִ֗י בִּֽהְי֣וֹת יְהוֹשֻׁעַ֘ בִּירִיחוֹ֒ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה־אִישׁ֙ עֹמֵ֣ד לְנֶגְדּ֔וֹ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלוּפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיֵּ֨לֶךְ יְהוֹשֻׁ֤עַ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ הֲלָ֥נוּ אַתָּ֖ה אִם־לְצָרֵֽינוּ: וַיֹּ֣אמֶר׀ לֹ֗א כִּ֛י אֲנִ֥י שַׂר־צְבָֽא־יְקֹוָ֖ק עַתָּ֣ה בָ֑אתִי וַיִּפֹּל֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֶל־פָּנָ֥יו אַ֙רְצָה֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ מָ֥ה אֲדֹנִ֖י מְדַבֵּ֥ר אֶל־עַבְדּֽוֹ: וַיֹּאמֶר֩ שַׂר־צְבָ֨א יְקֹוָ֜ק אֶל־יְהוֹשֻׁ֗עַ שַׁל־נַֽעַלְךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔ךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֥ר אַתָּ֛ה עֹמֵ֥ד עָלָ֖יו קֹ֣דֶשׁ ה֑וּא וַיַּ֥עַשׂ יְהוֹשֻׁ֖עַ כֵּֽן" (יהושע פרק ה פסוק יג - טו)

בתחילת ספר שופטים, מוכיח המלאך את ישראל על חוסר דיוקם בחלק המוטל עליהם בכיבוש הארץ, ומודיעם שבמעמדם זה, לא ימשיך לסייע בכיבוש הארץ. בדיוק כמו שהתנתה התורה בפרשת משפטים: "וַיַּ֧עַל מַלְאַךְ־יְקֹוָ֛ק מִן־הַגִּלְגָּ֖ל אֶל־הַבֹּכִ֑ים  וַיֹּאמֶר֩ אַעֲלֶ֨ה אֶתְכֶ֜ם מִמִּצְרַ֗יִם וָאָבִ֤יא אֶתְכֶם֙ אֶל־ הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּ֙עְתִּי֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם וָאֹמַ֕ר לֹֽא־אָפֵ֧ר בְּרִיתִ֛י אִתְּכֶ֖ם לְעוֹלָֽם: וְאַתֶּ֗ם לֹֽא־תִכְרְת֤וּ בְרִית֙ לְיֽוֹשְׁבֵי֙ הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את מִזְבְּחוֹתֵיהֶ֖ם תִּתֹּצ֑וּן וְלֹֽא־שְׁמַעְתֶּ֥ם בְּקֹלִ֖י מַה־ זֹּ֥את עֲשִׂיתֶֽם: וְגַ֣ם אָמַ֔רְתִּי לֹֽא־אֲגָרֵ֥שׁ אוֹתָ֖ם מִפְּנֵיכֶ֑ם וְהָי֤וּ לָכֶם֙ לְצִדִּ֔ים וֵאלֹ֣הֵיהֶ֔ם יִהְי֥וּ לָכֶ֖ם לְמוֹקֵֽשׁ" (שופטים פרק ב פסוק א - ד)

מלאכי, העומד בפני הביאה השניה לארץ ישראל מדגיש איפה את תפקידו של המלאך בכניסה לארץ כמדייק בנו ואותנו, האם ראויים להגאל: "הִנְנִ֤י שֹׁלֵחַ֙ מַלְאָכִ֔י וּפִנָּה־דֶ֖רֶךְ לְפָנָ֑י וּפִתְאֹם֩ יָב֨וֹא אֶל־הֵיכָל֜וֹ הָאָד֣וֹן׀ אֲשֶׁר־אַתֶּ֣ם מְבַקְשִׁ֗ים וּמַלְאַ֨ךְ הַבְּרִ֜ית אֲשֶׁר־אַתֶּ֤ם חֲפֵצִים֙ הִנֵּה־בָ֔א אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת: וּמִ֤י מְכַלְכֵּל֙ אֶת־י֣וֹם בּוֹא֔וֹ וּמִ֥י הָעֹמֵ֖ד בְּהֵרָֽאוֹת֑וֹ כִּֽי־הוּא֙ כְּאֵ֣שׁ מְצָרֵ֔ף וּכְבֹרִ֖ית מְכַבְּסִֽים: וְיָשַׁ֨ב מְצָרֵ֤ף וּמְטַהֵר֙ כֶּ֔סֶף וְטִהַ֤ר אֶת־בְּנֵֽי־לֵוִי֙ וְזִקַּ֣ק אֹתָ֔ם כַּזָּהָ֖ב וְכַכָּ֑סֶף וְהָיוּ֙ לַֽיקֹוָ֔ק מַגִּישֵׁ֥י מִנְחָ֖ה בִּצְדָקָֽה" (מלאכי פרק ג פסוק א - ד, א-ד)

מעמד הגאולה הוא מעמד מברר, בו ניצרף באש מצרפת ונתכבס כבורית. רק הראויים יוכלו לכלכל מעמד נורא זה. בסוף הפרק מתחדד המעמד יותר. לא מעמד של דין ולאחריו הגאולה, אלא הגאולה בעצמה, היא המבררת.

אורה וחומה של שמש הגאולה - מרומם ומשמח את מי שראוי לה. אך שורף ומכלה את מי שלא ראוי לה: "כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַיּוֹם֙ בָּ֔א בֹּעֵ֖ר כַּתַּנּ֑וּר וְהָי֨וּ כָל־זֵדִ֜ים וְכָל־עֹשֵׂ֤ה רִשְׁעָה֙ קַ֔שׁ וְלִהַ֨ט אֹתָ֜ם הַיּ֣וֹם הַבָּ֗א אָמַר֙ יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֛ר לֹא־יַעֲזֹ֥ב לָהֶ֖ם שֹׁ֥רֶשׁ וְעָנָֽף: וְזָרְחָ֨ה לָכֶ֜ם יִרְאֵ֤י שְׁמִי֙ שֶׁ֣מֶשׁ צְדָקָ֔ה וּמַרְפֵּ֖א בִּכְנָפֶ֑יהָ וִֽיצָאתֶ֥ם וּפִשְׁתֶּ֖ם כְּעֶגְלֵ֥י מַרְבֵּֽק" (מלאכי פרק ג פסוק יט - כא)

וכך תיאר את הדברים ריש לקיש: "אין גיהנם לעולם הבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה, שנאמר: וזרחה לכם יראי שמי שמש וגו'; ולא עוד, אלא שמתעדנין בה, שנאמר: ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק; והרשעים נידונין בה, שנא': הנה היום בא בוער כתנור וגו'" (תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ח עמוד ב)

ההכנה לחג המצות

מה מתאימים הדברים לקריאה כהכנה לחג הפסח. הרגע המכונן של גאולת מצרים היה רגע של פסיחה, של בירור. צדיקים נגאלים בו ורשעים נידונים בו: "וְעָבַ֣ר יְקֹוָק֘ לִנְגֹּ֣ף אֶת־מִצְרַיִם֒ וְרָאָ֤ה אֶת־הַדָּם֙ עַל־הַמַּשְׁק֔וֹף וְעַ֖ל שְׁתֵּ֣י הַמְּזוּזֹ֑ת וּפָסַ֤ח יְקֹוָק֙ עַל־הַפֶּ֔תַח וְלֹ֤א יִתֵּן֙ הַמַּשְׁחִ֔ית לָבֹ֥א אֶל־בָּתֵּיכֶ֖ם לִנְגֹּֽף" (שמות פרשת בא פרק יב פסוק כג - כד)

לא זו בלבד, אל ציווי זה קדם ציווי על ביעור חמץ ומוכנות עליונה למעמד: "וּשְׁמַרְתֶּם֘ אֶת־הַמַּצּוֹת֒ ...: כָּל־מַחְמֶ֖צֶת לֹ֣א תֹאכֵ֑לוּ בְּכֹל֙ מוֹשְׁבֹ֣תֵיכֶ֔ם תֹּאכְל֖וּ מַצּֽוֹת" (שמות פרשת בא פרק יב פסוק יז - כא)

גם לדורות, משמש חג הפסח כמוקד לגאולה וחיבור לצד מאוימות גדולה מאד על מי שלא מתאימים עצמם למעמד: "כִּ֣י׀ כָּל־אֹכֵ֣ל מַחְמֶ֗צֶת וְנִכְרְתָ֞ה הַנֶּ֤פֶשׁ הַהִוא֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל בַּגֵּ֖ר וּבְאֶזְרַ֥ח הָאָֽרֶץ... וְהָאִישׁ֩ אֲשֶׁר־ה֨וּא טָה֜וֹר וּבְדֶ֣רֶךְ לֹא־הָיָ֗ה וְחָדַל֙ לַעֲשׂ֣וֹת הַפֶּ֔סַח וְנִכְרְתָ֛ה הַנֶּ֥פֶשׁ הַהִ֖וא מֵֽעַמֶּ֑יהָ" (במדבר פרשת בהעלותך פרק ט פסוק יג - יד)

צדיקים מתעדנים בו ורשעים נדונין בו.

 

מובטח להם לישראל שיעשו תשובה

לצד המחויבות הגדולה לנקיות ותיקון לקראת גאולה. נקיות שאין בה ויתור ופשרות. מסיים הנביא בהבטחת תשובה גדולה. בשעה שיבוא הקב"ה לגאול את ישראל, לא יגאל אותם אלא נקיים ושבים בתשובה שלמה. והיה אם חלילה לא יעמדו בגובה המתאים, הם יוכו גם יוכו, עד לחרם ממש. אבל מובטח להם לישראל שיעשו תשובה. ישלח הקב"ה נביא לפניו להשיב ליבם לעבודתו: "הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ שֹׁלֵ֣חַ לָכֶ֔ם אֵ֖ת אֵלִיָּ֣ה הַנָּבִ֑יא לִפְנֵ֗י בּ֚וֹא י֣וֹם יְקֹוָ֔ק הַגָּד֖וֹל וְהַנּוֹרָֽא: וְהֵשִׁ֤יב לֵב־אָבוֹת֙ עַל־בָּנִ֔ים וְלֵ֥ב בָּנִ֖ים עַל־אֲבוֹתָ֑ם פֶּן־אָב֕וֹא וְהִכֵּיתִ֥י אֶת־הָאָ֖רֶץ חֵֽרֶם" (מלאכי פרק ג פסוק כג - כד)

הלא כך היה גם בגאולה הראשונה. ישראל מצד מדרגתם – לא היו ראויים להגאל, וסירבו לקריאות נביאי התשובה ששלח להם הקב"ה: "וַיַּמְרוּ־בִ֗י וְלֹ֤א אָבוּ֙ לִשְׁמֹ֣עַ אֵלַ֔י אִ֣ישׁ אֶת־שִׁקּוּצֵ֤י עֵֽינֵיהֶם֙ לֹ֣א הִשְׁלִ֔יכוּ וְאֶת־גִּלּוּלֵ֥י מִצְרַ֖יִם לֹ֣א עָזָ֑בוּ וָאֹמַ֞ר לִשְׁפֹּ֧ךְ חֲמָתִ֣י עֲלֵיהֶ֗ם לְכַלּ֤וֹת אַפִּי֙ בָּהֶ֔ם בְּת֖וֹךְ אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: וָאַ֙עַשׂ֙ לְמַ֣עַן שְׁמִ֔י לְבִלְתִּ֥י הֵחֵ֛ל לְעֵינֵ֥י הַגּוֹיִ֖ם אֲשֶׁר־הֵ֣מָּה בְתוֹכָ֑ם אֲשֶׁ֨ר נוֹדַ֤עְתִּי אֲלֵיהֶם֙ לְעֵ֣ינֵיהֶ֔ם לְהוֹצִיאָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם" (יחזקאל פרק כ פסוק ח - יא, ח-יא)

למען שמו הוציאנו הקב"ה ממצרים. אבל לא הוציאנו ממצרים בלתי מתאימים לגאולה. בהערה אלוקית, נתעוררנו לתשובה, לדם פסח ולדם מילה. ואומר לך בדמייך חיי: "וַֽיַּאֲמֵ֖ן הָעָ֑ם וַֽיִּשְׁמְע֡וּ כִּֽי־פָקַ֨ד יְקֹוָ֜ק אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְכִ֤י רָאָה֙ אֶת־עָנְיָ֔ם וַֽיִּקְּד֖וּ וַיִּֽשְׁתַּחֲוֽוּ" (שמות פרשת שמות פרק ד פסוק לא)

"וַֽיַּעֲשׂ֖וּ כָּל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה יְקֹוָ֛ק אֶת־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽת־אַהֲרֹ֖ן כֵּ֥ן עָשֽׂוּ (שמות פרשת בא פרק יב פסוק נ - נא)

 

לב בנים על אבותם

בירור זה , אינו בירור חיצוני לנו, אלא הוא חשיפה של התוכן האמיתי של מקורינו. השבת לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. כמו שהעירונו חז"ל בדרשתם הנפלאה:

"וזכרתי את בריתי יעקוב". בחמשה מקומות נכתב מלא, ואליהו חסר בחמשה מקומות, יעקב נטל אות משמו של אליהו ערבון שיבוא ויבשר גאולת בניו" (מדרש חסרות ויתרות הובא ברש"י ויקרא כו, מב)

תפקידו של אליהו גנוז כבר בכוחו של יעקב. תשובתם של הבנים, שייכת לשייכותם לשרשיהם. כששב הבן אל אבותיו, הוא שב לעצמו וממילא מתעוררת בו כוחה של תשובה, כוחה של גאולה. לא לחינם שני מעמדי התשובה הגדולים בבית שני מתרחשים לאחר בירור יחוסם של השבים. בירור המוליד רוח של תשובה גדולה. מה גדולים הדברים להלמד ולהזכר לפני חג של בנים ואבות. והגדת לבנך. כי ישאלך בנך. לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם. בשיאו של מעמד זה – נפתחת הדלת לאליה הנביא.

"אליהו יושב ..תחת עץ החיים וכותב זכויותיהם של ישראל

על כן ראוי...שיעשה גם הוא כמעשיו של אליהו ויעסוק בזכויותיהם של ישראל

ויכיר בהכרה שכלית ובהשגה בהירה וברורה את קדושת ישראל ויקרת מעלתו

וידבק עצמו בכללות עם קדוש, עם ה' וסגולת נחלתו

שאין קץ ותכלית להופעת אור קודשו של כל יחיד ויחיד שבהם

שגם הריקים שבישראל כל העולם משותת עליהם"

(עולת ראי"ה, סדר מוצאי שבת)

למה מצורע מגלח את שיערו?

 המצורע בתהליך הטהרה שלו, מגלח את כל שיערו פעמיים:

"וְכִבֶּס הַמִּטַּהֵר אֶת בְּגָדָיו וְגִלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְיָשַׁב מִחוּץ לְאָהֳלוֹ שִׁבְעַת יָמִים: וְהָיָה בַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלַּח אֶת כָּל שְׂעָרוֹ אֶת רֹאשׁוֹ וְאֶת זְקָנוֹ וְאֵת גַּבֹּת עֵינָיו וְאֶת כָּל שְׂעָרוֹ יְגַלֵּחַ וְכִבֶּס אֶת בְּגָדָיו וְרָחַץ אֶת בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְטָהֵר" (ויקרא יד, ח – ט).

מה הענין של גילוח השיער? איזה סוג של טהרה זו? ובמיוחד כיון שיש לנו איסור מפורש להקיף את פיאת הראש, ולהשחית את פיאת הזקן, למה שהמצורע יעשה איסור כזה?

וכן למה מפרטת התורה את שיער הראש, הזקן, גבות העיניים וכל הגוף?

 

אפשר לומר שהשיערות רומזות לענין מסוים: השיער הוא חלק מהאדם, הוא יוצא ממנו. אבל אין בו עצבים, והאדם לא מרגיש מה שקורה עם השיער. ולכן אפשר גם לחתוך אותו בלי שיכאב.

אם כן השיער מסמל את המעשים, הרצונות או התוצאות שיוצאים מהאדם בלי מחשבה וכוונה: בלי להרגיש. לגבי חלק מהמעשים שלנו אנחנו בוחרים בהם ומתכננים אותם, חלק אחר מהמעשים יותר אוטומטי, ונעשה בלי מחשבה או רצון מיוחד, בתור תוצאה טבעית מצורת החשיבה או הרגשות שלנו.

עשיו היה איש שעיר, הוא פעל בלי מחשבה ותכנון, אלא לפי מה שהזדמן לו. יעקב היה איש חלק, פעולותיו היו במחשבה וקבלת החלטות מושכלת. הוא הרגיש את מה שהוא עושה.

 

הצרעת היא תהליך תיקון של יחס חברתי לא תקין, שקשור ליחס לא תקין אל הקב"ה. למשל לשון הרע הוא התנהגות חברתית לא נכונה, שמתעלמת גם מרצון ה'.

המצורע נדרש לשנות את תפיסת העולם שלו לגבי החברה, וכן לגבי הקב"ה. ולכן יש לו שני שלבי טהרה: הראשון כלפי החברה, שבסופו הוא חוזר אל תוך המחנה, והשני כלפי הקב"ה, שבסופו הוא נכנס לבית המקדש ומקריב קרבנות. בכל אחד משלבי הטהרה האלו המצורע נדרש לשנות לא רק את תפיסות העולם שלו, אלא גם את כל המעשים האוטומטיים שלו: את כל ההרגלים שלו. הוא צריך לבנות מחדש את התגובות האוטמטיות שלו אל החברה ואל הקודש. ולכן הוא מגלח את השיער, כדי שיצמח מחדש בצורה נכונה.

 

שיער הראש מסמל את התוצאות הלא מודעות של המחשבה. שיער הזקן מסמל את התוצאות של השפעת המחשבה על הלב – על הרצון. ולכן הזקן יורד מהראש אל הלב. שיער הגבות מסמל את התוצאות של הרגשות שמובעות באמצעות הגבות, ושיער הגוף כולו את התוצאות הלא מודעות של כל שאר צדדי האדם.

את כל אלו נדרש המצורע להחליף.

וממילא נבין למה בדרך כלל נאסר על האדם לגלח את ראשו ואת זקנו – אנחנו רוצים שהמחשבות ישפיעו גם על הלא מודע של האדם. ובמיוחד אנחנו מעוניינים שהמחשבות ישפיעו על הלב והרצון, ולא היצרים הם שישפיעו עליו.    

על פני השדה

השלב הראשון בתהליך הטהרה של המצורע נעשה ע"י שתי ציפורים: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת... וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְשָׁחַט אֶת הַצִּפּוֹר הָאֶחָת... וְטָבַל אוֹתָם וְאֵת הַצִּפֹּר הַחַיָּה בְּדַם הַצִּפֹּר הַשְּׁחֻטָה... וְהִזָּה עַל הַמִּטַּהֵר מִן הַצָּרַעַת שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְשִׁלַּח אֶת הַצִּפֹּר הַחַיָּה עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה". קל לראות את הדמיון לזוג שמופיע בפרשה הבאה- שני השעירים של יום הכיפורים: "וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת ... וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה' פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה".

הדמיון בולט עוד יותר בדברי חז"ל. במשנה ביומא: "שְׁנֵי שְׂעִירֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים, מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין בְּמַרְאֶה וּבְקוֹמָה וּבְדָמִים וּבִלְקִיחָתָן כְּאֶחָד", ובמשנה בנגעים: "שְׁתֵּי צִפֳּרִים מִצְוָתָן שֶׁיְּהוּ שָׁווֹת בַּמַּרְאֶה וּבַקּוֹמָה וּבַדָּמִים, וּלְקִיחָתָן כְּאֶחָת".

הרמב"ן בסוף דבריו רומז לקשר שבין שני הזוגות: "ובתורת כהנים אמרו על פני השדה שלא יעמוד ביפו וישלחנה לים שלא יעמוד בגבת וישלחנה למדבר ואם כן יהיה הטעם כסוד השעיר המשתלח ושם ישתלח לעזאזל המדברה וכאן לפורחות השדה". לגבי השעיר לעזאזל מבאר: "ציווה הקב"ה ביום הכפורים שנשלח שעיר במדבר לשר המושל במקומות החרבן והוא הראוי לו מפני שהוא בעליו". על פי דבריו שם יתפרש גם עניין הציפור המשולחת כנושאת את עוון המצורע אל המקום הראוי לו.

זהותם של השעירים מתפרשת ברמב"ן בהקשר שמו של עשו-שעיר. מדוע למצורע נדרשות ציפורים? רש"י מבאר עפ"י הגמרא: "לפי שהנגעים באים על לשון הרע, שהוא מעשה פטפוטי דברים, לפיכך הוזקקו לטהרתו צפרים, שמפטפטין תמיד בצפצוף קול", כלומר שהציפורים הם כוח הדיבור של המצורע שצריך להטהר. כוח הדיבור השלילי שייך לנחש הקדמוני בעל הלשון הרעה: "אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ וְאֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן". נראה שהציפור משולחת על פני השדה למקומו של הנחש ש"עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה".

אלא שיש קושי בהשוואה. לגבי השעיר הרמב"ן מאריך לבאר כיצד ייתכן שאנו מקריבים קורבן לכוח זר מלבד הקב"ה: "ואין הכונה בשעיר המשתלח שיהיה קרבן מאתנו אליו חלילה אבל שתהיה כוונתנו לעשות רצון בוראנו שציוונו כך...וזה טעם הגורלות כי אילו היה הכהן מקדיש אותם בפה לה' ולעזאזל היה כעובד אליו ונודר לשמו אבל היה מעמיד אותם לפני ה' פתח אהל מועד כי שניהם מתנה לה' והוא נתן מהם לעבדו החלק אשר יבא לו מאת השם הוא הפיל להם גורל וידו חלק להם...".

לעומת זאת בין שתי הציפורים אין גורל והן לא עומדות במשכן לפני ה' אלא כל התהליך מתקיים בחוץ: "וְיָצָא הַכֹּהֵן אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה", וכן נראה כאילו גם הציפור שנבחרת ונשחטת אינה קורבן לה' אלא משמשת את הציפור המשולחת שמוטבלת בדמה?

התשובה הפשוטה היא שבמקרה של המצורע אין ברירה- המצורע משולח מחוץ לכל המחנות וכדי להתחיל את תהליך הטהרה שלו הכרחי שהכהן יצא אליו עם הציפורים. לכן גם הציפור שנשחטת נקברת באדמה ולא מוקרבת שהרי אי אפשר להקריב קורבן שנשחט מחוץ למקדש. כדי לפתוח פתח למצורע במצב הנורא אליו הגיע אנו נאלצים לעשות פעולה קיצונית שנדמית להקרבת קורבן שלא לשם ה'. ייתכן שמכאן המקור למעשהו של אליהו בהר הכרמל: "שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקדוש ברוך הוא".

התנאי לצעד הזה הוא פתיחת פתח מצידו של המצורע: "וְרָאָה הַכֹּהֵן וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע הַצָּרַעַת מִן הַצָּרוּעַ". לאחר שתהליך התשובה הפנימי של המצורע התחיל להשפיע הקב"ה פותח לו כנגדו פתח 'כפתחו של אולם' ולמרות ריחוקו מחוץ למחנה הוא נחשב כאילו עומד כבר לפני ה' בפתחו של אולם המקדש.

 

חוץ מנגעי עצמו

צרעת נובעת מהשפעת אומות העולם

מבחינה הלכתית, המצורע הוא האדם המורחק ביותר. שלושה מחנות היו בישראל: מחנה שכינה, מחנה לויה ומחנה ישראל. היחידי שמורחק משלושתם הוא המצורע. המשנה במסכת כלים (א, ז) אף אומרת שמצורע היה מורחק מכל עיר המוקפת חומה. אדם מצורע עומד בסימן שאלה לחברה הישראלית. המצורע מתרחק מהמחנה, מקרבת אלהים ומהשראת שכינה. אפשר אולי להגדיר שהמצורע הוא אדם שמושפע יותר מאומות העולם מאשר מעם ישראל. אדם שאישיותו החברתית והתרבותית קשובה יותר למה שקורה מחוץ למחנה ישראל, ולא למה שקורה בתוך מחנה ישראל פנימה. עד כדי כך שביציאתו מחוץ למחנה ישראל הוא מאבד את השייכות החברתית-משפחתית שלו. חז"ל אומרים "שיושב כאבל" (מועד קטן טו ע"א), "בגדיו יהיו פרומים", "שׂפם יעטה". הראי"ה קוק מסביר (עין איה ברכות ב, ט, ו), שהמצורעים מבטאים את החלקים בעם ישראל שמכניסים אלינו 'בדלת האחורית' את המחשבות הזרות, תרבות אומות העולם, ואנו מצווים להרחיקם כדי שנדע ממה להיזהר. עלינו להבחין בין קודש לחול בין טמא לטהור. מה הם הגורמים העיקריים למציאות כזו שאדם מישראל מאבד את זהותו הישראלית? ממה נובעת ההשפעה של אומות העולם על אדם מישראל, שיכולה למוטט אדם ולהוציא אותו מכלל ישראל?  

ארבעה מראות נגעים — ארבע מלכויות

מבחינת ההלכה ישנם ארבעה מראות נגעים, אך בתורה מופיעים שלושה ביטויים לנגע. "אָדָם כִּי יִֽהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ שְׂאֵת אֽוֹ סַפַּחַת אוֹ בַהֶרֶת", ולמעשה הספחת מתחלקת לשניים, ספחת של שאת וספחת של בהרת — סה"כ ארבעה. סוגי המראות משתנים בצבעם (משנה נגעים א, א). הבהרת היא הכי לבנה מכולם, עזה כשלג, ולה יש ספחת שהיא קצת פחות לבנה. השאת היא לבנה כקרום ביצה, והספחת שלה קצת פחות לבנה, כך לשיטת ר' מאיר, אולם חכמים אומרים, שהשאת היא כקרום צמר לבן, ולא כקרום ביצה.

חז"ל (תנחומא תזריע, ט) ראו בארבעת סוגי הנגעים סמל לארבע מלכויות: שאת זו בבל, ספחת זו מדי (פרס,) בהרת זו יוון ונגע צרעת זו אדום. אדם הנגוע באחד מן הנגעים הללו סימן שיש בו מהשפעת אותו כוח רוחני של אותה אומה, במחשבותיו, ענייניו והרגשותיו. במסורת ישראל הצרעת נתפסה כעונש על לשון הרע. מצורע — מוציא שם רע (רמב"ם הלכות טומאת צרעת, טז, י). לשון הרע הוא סימפטום, תוצאה של חדירת תפיסות זרות לתרבותנו ולחיי רוחנו. ממה נובע לשון הרע? מה הם השורשים? מה הם המניעים הפנימיים שיוצרים כזה מצב?  כל גווני הצרעת לסוגיה השונים הם גוונים של לבן. הלובן מייצג זכות ונקיות, וזו נקודת המוצא של קלקולו של המצורע — הוא חושב שהוא לבן, שהוא בסדר, זך וטהור. העובדה שאדם רואה סימנים לבנים על עורו מגלה שכך האדם הסתכל על עצמו, לבן ללא כל פגם. "כל הנגעים אדם רואה, חוץ מנגעי עצמו" (משנה נגעים ב, ה).

בהרת — קנה מידה נגוע

הבהרת היא הצרעת החמורה ביותר, עזה כשלג. אדם שמבחין כי יש לו במה להשתפר ולתקן עושה זאת לאור סולם ערכים רוחני שהוא מציב לעצמו וכשהוא מעמיד את עצמו למול אותו סולם, הוא מגלה את הפערים בהם יש לטפל. אולם, כאשר האדם עצמו יוצר את קנה המידה הרוחני לפי ראות עיניו, הוא לעולם לא יגלה בעצמו פגמים, כי קנה המידה עצמו נגוע. בבהרת הכל בהיר, האדם עצמו ממציא את סולם הערכים מתוך מחשבה שהוא יודע הכל. ולכן הוא מוציא שם רע, כי בהתאם לסולם שיצר הוא מוצא קלקולים אצל האחר. הוא עצמו יוצא נקי אבל אחרים יוצאים מקולקלים. לשון הרע נובע מבהירות מוסרית נגועה, על פי הקריטריונים האישיים שבחר האדם לעצמו.

שאת — התנשאות מדומה

סוג נוסף של צרעת מלמד מדוע רואה האדם בעצמו את הלובן הזך כביכול. בשונה מאדם שלקה בבהרת וחושב שהוא יודע הכי טוב מהם הקריטריונים לערכים ולמוסר, יש אדם שכלל לא עסוק בזה אלא הוא עסוק במלחמת הקיום האישית שאומרת שאם אני לא נמצא בראש אני בסכנת הכחדה. אדם שמרגיש באופן תמידי איום חברתי, קיומי, אישי, בראש ובראשונה מדמיין. הוא מדמיין שהוא בראש ושכל השאר מתחתיו, פחות טובים, פחות מוצלחים. הוא סבור שכמה שהוא יצליח להגדיל את הפערים בדמיונו, כך הוא מרגיע את מירוץ השדים שהוא נמצא בו. שאת מלשון להינשא, להתרומם. לכן שאת זו בבל. בבל היית האומה שניסתה לרומם את עצמה מעל לכל העולם על ידי דיכוי והשפלת האחר. אדם שכזה אינו מסוגל לקבל ביקורת כי בכך מקומו בצמרת מתערער. לצורך כך הוא מוכן, כמו בבל, לבלבל, לשקר, כדי שכל החברה תדע על האחר שהוא פחות מוצלח ממנו.

ספחת — גניבת תארים

ספחת יכולה להיות תולדה של שאת ויכולה להיות תולדה של הבהרת. לספח — לקחת משהו שהוא לא שלי. הספחת היא מחלה של אנשים חלשים שרוצים חיים קלים. למה להתאמץ אם אני יכול לספח אלי את מה שאין לי. לאט לאט האדם צובר לעצמו הון שהוא לא שלו, הון של תארים, כישורים והצלחות שלא היו ולא נבראו. אדם שכזה לא אכפת לו שגם אחרים יהיו טובים ולא אכפת לו שהוא לא יהיה במקום הראשון, אלא הוא פשוט מחפש ליצור לעצמו תדמית של אדם מבין ומוכשר בשביל להרגיש טוב.  בסוג זה, דיבור לשון הרע קשור לתהליך הסיפוח. על מנת לספח תכונה השייכת לאחר יש לנתק בינו לבין תכונתו באמצעות לשון הרע ואז לספח אותה. הדבקת הכתם לחבר מאפשרת לך לספח את התכונה החיובית שהיתה לו.

שלושה שלבים בהתפתחות הצרעת באדם

המצורע מוסגר ומחל תהליך של בדיקה האם הבהרת נעלמת או שהמחלה רק מתחילה להיות עמוקה יותר. שלושה דברים הופכים את הנגוע ממצורע מוסגר למצורע מוחלט: שיער לבן, מחיית בשר חי ופשׂיון. שיער לבן — אם נמצאו שתי שערות לבנות באותו מקום. מחיית בשר חי — הלובן המצוי בתוך הבהרת נראה ממש כמו בשר חי. ופשׂיון — התפשטות הנגע בעור. שלושת אלו מבטאים את החמרת המצב. השיער מבטא את יכולת הצמיחה וההתפתחות. התעמקות המחלה מתבטאת בזה שכל מוטיבציית החיים של המצורע, צמיחתו האישית, מבוססת על הקלקולים שאחז בהם. מחיית בשר מלמדת שאם עד כה הצרעת הופיעה ברבדים חיצוניים של האדם, על עורו, כעת היא חדרה כבר לרבדים פנימיים, לבשר. הפשׂיון, ההתפשטות מלמדת באופן הכי ברור שהנגע האישיותי רק ממשיך לגדול.

דרכי התיקון של המצורע

תיקונו של המצורע, של המדבר לשון הרע, הוא כל הזמן לעסוק בתיקון עצמי. מי שעסוק בתיקונו האישי — חזקה עליו שלא יעסוק בחסרונות של אחרים. זו גם הדרך הנכונה לתקן אחרים, על ידי תיקון עצמי. זו ההשפעה הטובה ביותר.

שני התולעת, תולעת השני ושבת הגדול

  בפסוק הראשון בסדר טהרת המצורע המתואר בפרשתנו, נאמר: "וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְלָקַח לַמִּטַּהֵר שְׁתֵּי צִפֳּרִים חַיּוֹת טְהֹרוֹת וְעֵץ אֶרֶז וּשְׁנִי תוֹלַעַת וְאֵזֹב" (יד, ד).  זוהי רשימת ה"חומרים" הנדרשים לטיהור מצורע. שני התולעת 'מחזירה אותנו' לפרשת 'תרומה', (שמות כה, ד), שם נאמר ברשימת החומרים הדרושים למשכן: "וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים".

   האם 'שני תולעת'  ו'תולעת שני' הם שני 'חומרים שונים? ואם לא, מדוע בפרשת 'תרומה' נאמר 'תולעת שני' (לכל אורך פרשות בניית המשכן), ואילו בפרשתנו נאמר (שוב ושוב) 'שני תולעת'?

 

כדי לענות על שאלות אלו, צריך להבין קודם מהו החומר מדובר בו, ומדוע הוא נקרא כך.

  מוסכם על המפרשים, שהכוונה לחומר מסוים (לדעת רובם זהו צמר) שצבוע בצבע אדום, צבע 'שָני', והסיבה לקריאת הצבע בשם תולעת שני, היא משום שמקורו של הצבע הוא תולעת המצויה בהרים, או בגרגרים שהיא גדלה בתוכם. 

  כך או כך, המילה 'שני' מציינת את הגוון האדום, וה'תולעת' מציינת את מקורו.

 המלבי"ם מסביר, שהמילה שמוזכרת ראשונה היא העיקרית, והמילה שלאחריה מתארת ומאפיינת אותה. לפי זה, במקום שנאמר בו 'תולעת שני' – המשמעות היא צמר הצבוע בצבע המופק מהתולעת שממנה יוצא צבע השני, ואילו במקום שנאמר בו 'שני תולעת' – המשמעות היא צמר הצבוע בצבע השני שהופק מהתולעת.

  על פי זה ביאר המלבי"ם את דברי חז"ל במדרש על הפסוק (יד, ד), שאילו נאמר בו 'תולעת' (היינו לפי דבריו, אפילו אם היה נאמר בפסוק 'תולעת שני'), היינו חושבים שכל צבע שיוצא מן התולעת, אף אם אינו ממש שָני, הוא כשר. לכן נאמר "ושני התולעת". "הא כיצד, זו זהורית טובה". כלומר, דווקא צבע השני המובהק, כ'זהורית טובה' [שיוצא ראשון מהתולעת] – הוא הכשר, ולא צבעים אחרים שיוצאים מאותה תולעת.

  אמנם, במדרש מובאת דעת ר' יוחנן בן דהבאי, שחולק וסובר שכל צבע היוצא מתולעת זו כשר. מסביר המלבי"ם, ר' יוחנן לומד שהמילה 'שני' כאן, מציינת פועל (הנגזר מהשם 'שָני', ועניינו היווצרות מראה שָני), ולפי זה משמעות 'שני תולעת' איננה השָני שיצא מהתולעת, ואין התולעת באה להגדיר את סוג השָני, אלא הנושא הוא התולעת, והכוונה לכל מה שנצבע בשני שיוצא מתולעת זו. לפי קריאה זו, הקדמת ה'שני' ל'תולעת' לא מלמדת שדווקא צבע השני המופק מהתולעת כשר, אלא להיפך, שכל מה שנצבע על ידי תולעת השני כשר.

 

אך צריך ביאור, מדוע לא נאמר גם במשכן 'שני תולעת' (אף שדיניהם ודאי שווים, כמבואר בגמ' במנחות מב ע"ב)?

  בכמה מקומות בתנ"ך, מופיע 'תולע' בלי התואר 'שני'. כך, אמר נחום הנביא: (ב, ד) "אַנְשֵׁי חַיִל מְתֻלָּעִים", כלומר 'לבושים בגדים צבועים בתולעת שני... לגדולתם ורוב כבודם...' (רד"ק). וכן נאמר ב'איכה' (ד, ה): "הָאֱמֻנִים עֲלֵי תוֹלָע חִבְּקוּ אַשְׁפַּתּוֹת". ובפסיקתא מוסבר שבפסוק מתוארים  אנשים שהיו מכובדים, 'המלובשים בגדים נאים כל מיני צבעונין ובתולעת שני', הגיעו למצב ש'חיבקו אשפתות'.

  נראה שה'תולעת', היא המציינת את חשיבות הבגד (ולא צבע ה'שני'), כיוון שצבע שמגיע מן החי, מופק מהתולעת, יקר יותר מצבע המופק מהצומח. לפי זה אפשר לומר שבמלאכת המשכן, עסוקים בחומרים המשובחים שנדרשים למשכן, לכן ב'תרומה' נקרא החומר הנדרש 'תולעת שני'. אך בפרשתנו שבה מדובר בטהרת המצורע, המטרה היא דווקא לגרום לו להתחרט ולחזור בתשובה, לכן הצבע קודם למקורו - השני לתולעת - להזכירו שמי שגרם לו להצטרע זה החטא, שנמשל ל'שני', כמו בפסוק (ישעיהו א, יח): "אִם יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים" ('בכור שור'). גם את ה'תולעת' דרשו לגביו במובן השלילי והפחות שלה, כדברי רש"י על הפסוק: '...שהנגעים באין על גסות הרוח... מה תקנתו ויתרפא, ישפיל עצמו מגאותו, כתולעת וכאזוב'.

 

יום השבת הבא עלינו לטובה, נקרא 'שבת הגדול'.

  מה פירוש צמד המילים 'שבת הגדול'?

 מפרשים שונים נתנו לו הסברים רבים. נציין בקצרה, שגם לצמד מילים זה ישנן שתי אפשרויות פירוש: אפשרות אחת היא שהתואר 'הגדול' נסוב על השבת ומתאר אותה, כלומר את יום השבת הגדול. אפשרות נוספת היא, ש'שבת הגדול' היא השבת של הגדול. כך מפרש לדוגמה מהר"ל: 'הגדול' רומז לעולם הבא, שהשבת נמשכת ממנו, מעין עולם הבא.