יראה ושלום
שבע שבתות הנחמה הם ימים של ירושלים עיר הקודש, כפי שאנו קוראים בהפטרה: "דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ"[א]. חז"ל דורשים בתוך המילה "ירושלים" כפילות פנים בין שני צדדים הנקשרים בה לבנין אחד - היראה והשלום[ב]. השלום הוא ביטוי לידידות, קרבה ויחסי חברות- "שלמים הם אתנו", עד כדי "את בנותם ניקח לנו לנשים ואת בנותינו ניתן להם"[ג]. היראה לעומת זאת, מבטאת את הריחוק וחרדת הקודש מפני כבוד ה' השוכן בעיר הזאת, בהר הזה ובבית הזה, "והזר הקרב יומת"[ד]. מי יהין, ומי יעלה בהר קודשו?
חז"ל מלמדים כי בית ראשון חרב בשל שלוש העבירות החמורות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו בית שני חרב מפני שני דברים. האחד- מפני פגיעה ביראה, והשני- מפני פגיעה בשלום.
על הפגיעה ביראה אומרים חז"ל באיכה רבה:
ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי". ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי כתיב "וְאוֹתִי עָזָבוּ וְאֶת תּוֹרָתִי לֹא שָׁמָרוּ" הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, ומתוך שהיו מתעסקין בה המאור שבה היה מחזירן למוטב" [ה].
לפי דברי חז"ל, המחסור והמיאוס של התורה הם עמוקים וחמורים יותר מכל החטאים. כשהתורה נמצאת בשפל המדרגה, יש בכך עדות על פגיעה קשה ביראת השמיים. בהמשך מוסיף ואומר רשב"י: "אם ראית עיירות בישראל שנתלשין ממקומן – דע שלא נתנו בהן דמי סופרים ודמי מְשַנִים", כלומר, לא נתנו מספיק משאבים וכוחות למלמדים. זהו "מאסה של תורה", ולכן עיירות נתלשות ממקומן.
על הפגיעה בשלום אומרים חז"ל, כי בית שני חרב מפני שנאת חינם, שלא היה בו שלום בין אדם לחברו:
מקדש שני... מפני מה חרב? מפני שהיתה בו שנאת חנם. ללמדך ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות ע"ז גלוי עריות ושפיכות דמים[ו].
כל התיקון לגלות המרה שאנו נמצאים בה מאז חורבן הבית השני, שייך לתיקון שני פניה של ירושלים- היראה והשלום. הן באמצעות ריבוי תורה ויראת שמיים וריבוי שכר המלמדים, והן בריבוי שלום ואהבת חינם.
אולם, לא קל להכיל את שני הפנים הללו יחד- יראה ושלום, מפני שבאופן פשוט יראת שמים ושלום הן תרתי דסתרי. יראת שמים מבטאת את הדבקות במה שלמעלה מהגדרים של העולם הזה. הדבקות הזו היא כל כך עליונה ויקרה, עד שהיא דוחה את כל מערכות היחסים של העולם הזה שבין אדם לחברו, ואינה מגלה יכולת להשלים עם מה שאינו אלוקי.
שלא בירכו בתורה תחילה
לפי דברי חז"ל שהבאנו, הפגימה בתורה וביראה היא כה חמורה שבעקבותיה חרב הבית השני, והיא שהביאה עלינו אלפיים שנות גלות ארוכות שלא נודע קיצן, שלא כגלות הראשונה. "מאסה של תורה" אף שקול כנגד שלוש העבירות החמורות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים- מפני שאם אדם עסוק בתורה, גם אם הוא חוטא, עדיין יש לו תקווה ויש מי שישיב אותו. "המאור שבה מחזירן למוטב", אך אם חלילה אדם עוזב את התורה, אזי כולו מדרדר לעברי פי שחת. לימוד התורה מביא את האדם לתקן את העבודה זרה שלו, את הגילוי עריות ואת שפיכות הדמים. אור התורה גדול יותר מהטומאה. לכן מרן הרב קוק זצ"ל הכריע שעדיף ללמוד תורה, גם על חשבון נישואין בגיל צעיר, למרות הטומאה הכרוכה בכך.
בסוף ימי הבית השני החלה חולשה במסירות הנפש לתורה וחולשה בלימוד התורה. תרבות זרה מליאת עוצמה ויופי שמנגדת את התורה שטפה את הארץ וכבשה כל חלקה טובה של יראת שמיים. ההתייוונות לא התחילה מעזיבה מוחלטת של התורה, אלא עיקר קלקולה היה, שלא למדו את התורה כפי גודל מעלתה, "על מאסה של תורה", "שלא בירכו בתורה תחילה". בתוך אותם ימים של סוף ימי הבית השני, יראת השמים התפוררה, מסירות הנפש לתורה נפגמה, והיכולת לשמור על תורה שבעל פה השתבשה, עד כדי שבימי רשב"י לא נתנו שכר למלמדים, ועל כך היו עיירות שנתלשות. כל החורבן בא מפני שתרבויות זרות איימו לקרוע מאיתנו את התורה, ובמידה מרובה אף הצליחו.
לפי דברינו מתבאר, כי עיקר הניסיון שעברנו בכל ימי הגלות שייך למסירות נפש לתורה בנתינת שכר למלמדי התורה, דווקא מתוך מציאות קשה של עוני ודלות, "בעירום ובחוסר כל". אנו רואים כי בכל תקופת הגלות התגלתה מסירות נפש עצומה להמשיך בלימוד התורה וקיומה, כנגד כל הלחצים הגשמיים והרוחניים. יהודים ששהו בתוך ארצות נכר והיו נתונים תחת תרבות זרה נתנו את כל כספם והונם למלמדים שילמדו את ילדיהם תורה, ובכך תיקנו את הקלקול במאסה של התורה. הרב כהנמן סיפר, שכשהיה ילד שררה בביתו מציאות קשה של עוני. במשפחתו היו עוד חמישה בנים, אך היו רק מעיל אחד וזוג מגפיים אחד. בחוץ היה קור נוראי, ולא ניתן היה לצאת מן הבית ללא מעיל ומגפיים. לכן עשו הבנים תורנות, ובכל יום הלך אחד מהם ללמוד בחיידר. יום אחד התחילו ללמוד מסכת חדשה, וכל הבנים רצו ללכת ללמוד. אמם הציעה שהיא תלווה כל ילד לחיידר ותחזיר את המגפיים והמעיל, וכך כולם יוכלו ללכת וללמוד באותו היום, וכך עשתה. בארבע לפנות בוקר היא לוותה את הבן הראשון, חזרה לביתה, ולוותה את השני, עד שהעבירה את כל הבנים לבית המדרש. כך אף החזירה אותם בצהריים. לאם המסורה היה רק מעיל דק, והיא נעשתה חולה, קדחה מחום, והייתה בין החיים ובין המתים במשך שבועיים. בכל זאת, ועל אף מצבה הקשה, היא אמרה כי אינה מתחרטת לרגע על מעשיה, מפני שאדם צריך למסור נפשו בשביל לימוד תורה. הרב כהנמן אמר על מעשיה של אימו כי אהבת התורה ומסירות הנפש העצומה שלה לתורה, הם שייסדו את ישיבת פונוביז'.
כל תיקון החורבן וכל בנין הארץ תלוי אם כן, בגידול קרנה של תורה והחזרת המסירות לתורה בכל תוקף ועוז, וללא ביטול תורה. המאבק התרבותי שהתורה תתגדל ותתעמק ותהיה בבת העין של האומה, שייך לתיקון לקראת הגאולה השלמה.
כאשר אדם לומד תורה עליו ללמוד בכל כוחותיו, מפני שאם היה יכול ללמוד את לימודו בעמקות רבה יותר, יש בכך ביטול תורה. גם אדם שלא זכה ללמוד תורה, אלא מפרנס את בני ביתו, צריך לשים בראש מעייניו את התורה. הפרנסה הראשונה במעלה היא מתן שכר למלמדים, לסופרים ולמשנים. נתינת השכר למלמדים אינה רק עניין כספי, אלא כוללת אף את נתינת כל כוחות הנפש והמשאבים הרוחניים ללימוד תורה.
אולם פעמים, דווקא מסירות הנפש לתורה כפי שהתגלתה בתקופת הגלות הארוכה, לא הביאה שלום בתוך עם ישראל. לכל אחד היה את בית המדרש שלו, הקנייטש שלו, הקהילה שלו, האנ"ש שלו. החיבור שבין היראה לשלום אינו פשוט עוד מימי הבית השני, שכבר אז לומדי התורה ובעלי יראת שמיים הביאו לשנאת חינם, על אחת כמה וכמה בימינו שלנו.
נחרבנו על ידי שנאת חינם
יראת השמיים היא אכן אחד הדברים העיקריים והחמורים, עד כי הפגימה ביראה וב'מאסה של תורה' הביאו לחורבן הבית השני. אולם יש להבין- מדוע השלום ואהבת חינם הם כה חשובים, עד כי בחומרת שנאת חינם חרב הבית?
אנו מוצאים כי הקדושה מתגלה בעולם בשני אופנים- בתורה ובישראל[ז]. חז"ל שואלים "מי קודם למי?" ומכריעים, כי קדושתן של ישראל למעלה מקדושת התורה[ח]. לכן יש לומר כי מיעוט האמונה בקדושתם של ישראל ממוטטת הכל, יותר מאשר ביטול תורה. הרמב"ם פוסק, שאם אדם שומר את כל התורה אך לא מתוך היותו חלק מכלל ישראל, זו אפיקורסות[ט]. התורה האלוקית אינה שייכת באדם הפרטי, אלא זכינו לקבלה מתוקף היותנו חלק מכלל ישראל. קדושתם של ישראל היא הסיבה לקבלתם את התורה. לכן היא עליונה יותר, וכל פגם בה מוביל לחורבן.
שנאת חינם היא הסיבה העיקרית לגלות, מפני שאהבת החינם מתוך הערך של קדושת ישראל, היא שמהווה יסוד לתורה כולה. שלוש העבירות החמורות- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים הם רק סימפטומים לקלקול עמוק יותר של שנאת חינם. מכאן נלמד התיקון- בהרמת קרנה של קדושת ומעלת ישראל, ובריבוי השלום בין איש לרעהו.
חטאם של ישראל "שלא בירכו בתורה תחילה", מכוון לחוסר הדבקות האלוקית בנותן התורה, אך דבקות זו אינה שייכת בנותן התורה בלבד, אלא באלוקי ישראל, אשר בחר תחילה בעם ישראל, ורק לאחר מכן נתן להם את התורה- "אשר בחר בנו מכל העמים, ונתן לנו את תורתו". "אשר בחר בנו מכל העמים" זה השלום שנתן לנו, "ונתן לנו את תורתו" זו היראה שניתנה לנו. כלומר- היראה והשלמות מופיעות מתוך הדבקות בשם ה' המתגלה בשתיהן.
ירושלים היא הביטוי ליכולת לחיות יחד בשנתי הפנים הסותרים- יראה ושלום. מחד- להיות ירא שמים בתכלית, ומאידך- מלא אהבת הבריות בתכלית. הן דבוק בקדושת התורה, ועוד יותר- בקדושתן של ישראל. זהו הטעם של ירושלים היונקת משורש הדבקות האלוקית הטהורה והעליונה. כאשר אדם מכיל בתוכו את שני הפנים הללו מתוך דבקות עליונה לעשות רצון אביו שבשמים באמת, אזי הוא נעשה כלי להשראת שכינה.
גָּלוּת וְגְאֻלָּה
לפי דברינו יש להבין את כל הגלות כתהליך תיקון השברים שהושברנו, בו עוברת כנסת ישראל עיבוד פנימי של שתי הפנים הללו- היראה ושלום. כיצד להיות בעלי מסירות נפש לתורה מחד, ומלאים באהבה ושלום לכל יהודי מתוך קדושתן של ישראל, מאידך.
בפנימיות נשמת האומה הישראלית קיימת היכולת להכיל את שתי התביעות הללו יחד- היראה והשלום, אולם בחיצוניות עדיין קיים מתח בין השתיים. במשך אלפיים שנות הגלות עוברת כנסת ישראל תהליכים פנימיים של איחוי הקרע העמוק שבין השתיים.
הגאון מוילנא והבעש"ט, שני המאורות הגדולים שתלמידיהם החלו בעליה לארץ, היו עסוקים בתיקון של אלה, כמו גם בגאולה בכלל. אי אפשר לשער את גודל אהבת התורה שהתגלתה בגאון מווילנא יחד עם אהבת ישראל שבערה בו. הרצי"ה היה חוזר פעמים רבות על דברי הגאון מווילנא, שהקב"ה שונא מי שמלמד קטגוריא על בניו. גם אצל הבעש"ט ותלמידיו התגלתה התחדשות עצומה של אהבת תורה ומסירות נפש לקדושה, יחד עם אהבה ומסירות לכל אחד ואחד מישראל. לאחר מכן התגלו כל אלה גם אצל מרן הרב קוק זצ"ל.
עם השיבה לארץ, הפער והמאבק שבין היראה לשלום מורגש בכל מלוא עוצמתו. ישנה תרבות זרה נוצצת וקורצת המאיימת לקרוע את עם ישראל מן התורה, וישנה משיכה נפשית חזקה לרעות בשדות זרים בדומה לסוף ימי הבית השני. קשה להישאר אדישים אל מול תרבות סוחפת כזו, והמבחן להמשיך ולשאת בעול תורה ולהיאבק על אהבת התורה, הוא מבחן קשה מאוד. המאבק על יראת שמים אינו מאבק של מה בכך, מפני שהמלחמה כיום היא גדולה הרבה יותר מאשר לפני מאה וחמישים שנה. העולם החרדי הוא שאוחז במאבק על היראה, שהרוחות הזרות לא יפגעו בלימוד התורה. עדה זו נותנת את כל כספה ומשאביה לשכר מלמדים ולבתי מדרשות. אולם במאבק זה מתגלה יראה גדולה, אך אין בו שלום.
מאידך, קיים כוח אחר באומה, שהאידיאל הכי עליון המתגלה בו הוא השלום, וכל מגמתו- שלא יהיו מחלוקות בתוך עם ישראל. מבחינתו - לא משנה אם יש יותר יראת שמים, או פחות יראת שמים, מפני שכל ישראל כולם אהובים וכולם קדושים. כפי שהסברנו, חטא שנאת חינם חמור יותר מ"מאסה של תורה", לכן ישנו צדק רב בדרך זו של השלום. זוהי הדרך היחידה לקרב רחוקים בדורנו, כפי שאמר הרב לפקוביץ זצ"ל אפילו בתוך עולם של יראת שמיים, שהיום אין יותר 'שמאל דוחה', אלא רק 'ימין מקרבת'. ק"ו לגבי תינוקות שנשבו, שאצלם צריך להרבות עוד יותר ב'ימין מקרבת'. אולם, הרצון העז לשמור על השלום, גורם לכך שהיראה נפגמת ונאבדת.
בכל שנות הגלות התממש השלום בנפרד בכל קהילה וקהילה. אולם בארץ, מימוש השלום והוצאתו אל הפועל, היא משימה קשה עד מאוד. הטלטלות המורגשות כיום שייכות לתהליכים השונים המעידים על סיום הגלות, ובשעה שאנו מתקבצים בארצנו, עולה ועומדת לפתחנו השאלה איך מרימים את דגל ירושלים, שיהיה בו גם יראה וגם שלימות? כיצד נוכל לכלכל את שני הצדדים הללו יחד?
חד הם
ננסה לטעום מעט מטעם הגאולה של ירושלים עיר הקודש, ולהבין מהי היכולת להכיל את ההפכים שבה- היראה והשלום. גילוי האלוקות בארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה, ובעיר שאיווה למושב לו, מהווה גילוי עליון של האחדות שבין הקב"ה, התורה וכנסת ישראל- "קודשא בריך הוא, אורייתא וישראל חד הם"[י], שאין כל פער וסתירה בין הצדדים השונים.
כשם שעל ידי אהבת תורה ואהבת ישראל נעשה האדם כלי להשראת שכינה, כך גם הפוך- השראת השכינה בקרבנו מורידה את המסך, ומגלה, כי ישראל והתורה הם דבר אחד. אי אפשר לאהוב את התורה ולא לאהוב את עם ישראל, כי התורה היא היא הגילוי של עם ישראל. וכן להפך- אי אפשר לאהוב את עם ישראל ולא לאהוב את התורה.
השראת השכינה המתחדשת בארץ, מתגלה בחידושה של 'תורת ארץ ישראל' המבטלת כל פער בין התורה לישראל. זה היסוד הגדול של הספר 'אורות' המלמד שאין ביטול תורה גדול כמו הגלות, משום שאין בגלות גילוי של נשמות ישראל. ספר אורות מצביע על תהליך הגאולה הכולל את הופעת התורה כפי שהיא מופיעה דווקא מתוך נשמות ישראל. בדומה לכך כתב ישראל אלדד בספרו "הגיונות מקרא", כי לא אנחנו מסבירים ומפרשים את התורה, אלא התורה היא זו המפרשת אותנו. התורה ותרי"ג מצוות הם הפירוש של מהי כנסת ישראל, ומהן נשמות ישראל. משמעותו העמוקה של הפסוק "תורת ה' תמימה" היא הדרישה להבין כי התורה היא הפירוש של כנסת ישראל.
יש כאן הבנה חדשה מהי התורה ומי היא כנסת ישראל, עד כדי המבט ש"אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון"[יא]. לכן צריכה להתפשט בליבנו אהבה לכל יהודי באשר הוא מכוח נשמתו האלוקית. כיצד נוכל לסגל לעצמינו מבט זה? השראת השכינה בציון והופעתה בקרבנו, פוקחת לנו עיניים חדשות לראות שהיראה והשלמות הן דבר אחד, כי ישראל ואורייתא כולא חד. "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". אנו מבינים את כל התורה מחדש ואת כל כנסת ישראל מחדש. התורה היא תהליך לידתם הלידה של עם ישראל להיות מי שהם באמת, והמצוות הן האיברים של הלידה הזאת. ולא רק זאת, אלא כל התהליכים שישראל עוברים בלידה זו, הם בעצמם תורה.
הפער שבין היראה לשלום הוא עצום: התורה מופיעה אלינו מבחוץ, ולכן אנו מתבוננים כלפיה ביראה ואילו כנסת ישראל מופיעה מתוכנו, לכן אנו מתבוננים כלפיה בשלום. עד עצם היום הזה, ההופעה החיצונית של התורה וההופעה הפנימית של הנשמות, לא היו שלימות, אולם לא כך בגאולה. אז הקב"ה מופיע עלינו יחד- גם משמים וגם מתוכנו- בהתגלות שאין בה סתירה בין הפנים לחוץ. התורה היא תורת חיים, והחיים הם חיי תורה. על דרך זו מסביר הרב קוק זצ"ל שבתורתו של משיח מצוות בטלות, מפני שאינן ניתנות כציווי חיצוני, אלא מפנימיותינו ותוכיותנו- "תורה חדשה מאיתי תצא"[יב]- מכל אחד ואחד.
המאבק בין היראה והשלום כפי שהוא מתגלה בדורנו, הוא חלק מתהליך הלידה של תורת חיים שאין בה כל פער בין השניים. השכינה מזמנת לנו מחדש את השאלה כיצד לגשר על הפער הזה, ואף נותנת לנו את הכוחות להביא לאט לאט להשלמה בין שני החלקים, על מנת שנוכל לשלם שכר מלמדים, ולמסור את הנפש על התורה על מנת ששום רוח זרה לא תפגע בה כמלוא נימה מחד, ומאידך, שכל זאת יבוא מתוך שלום ואהבה לכל ישראל.
כאשר תתרחש ההשלמה המלאה בין השניים, נזכה לקבל את התורה מתוך אחדות, כפי מה שדורשים בחסידות- "אלכה ואשובה אל אישי הראשון"[יג]- אל האש קודש הראשונה שהתגלתה וירדה על הר סיני בקבלת התורה, אש של "ויחן שם ישראל כנגד ההר"[יד], שיש בה שלמות כאיש אחד בלב אחד. שנזכה.
[א] ישעיהו מ, ב.
[ב] בראשית רבה כ"ו, י: "אברהם קרא אותו יראה, שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. שם קרא אותו שלם, שנאמר: 'ומלכי צדק מלך שלם'. אמר הקב"ה: אם קורא אני אותו יראה, כשם שקרא אותו אברהם - שם אדם צדיק מתרעם; ואם קורא אני אותו שלם - אברהם אדם צדיק מתרעם. אלא הריני קורא אותו ירושלים, כמו שקראו שניהם: שלם - ירושלים".
מדרש איכה רבה ב: "הבת ירושלים - הבת שהיא יראה ומושלמת לי. אמר רבי יצחק: אמר הקב"ה, כשאת יראה את מושלמת לי".
מדרש תהילים, ע"ו: "את מוצא שנקרא בית המקדש 'שלם', שנאמר: 'ומלכיצדק מלך שלם', והוא שם בן נוח... ואברהם קרא לבית המקדש 'יראה', שנאמר: 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה'. אמר הקב"ה: אם אקרא אותו שלם כמו שקרא שם - אני אבטל דברי אברהם אוהבי שקראו יראה, ואם אני קורא אותו יראה - אני אבטל דברי שם הצדיק שקראו שלם. מה עשה הקב"ה? שיתף מה שקראו שניהם: אברהם קראו יראה ושם קראו שלם, והקב"ה - ירושלים. הוי: 'ויהי בשלם סוכו', ומהו ירושלים? יראה ושלם".
[ג] בראשית לד, כא.
[ד] במדבר י"ח ז.
[ה] איכה רבה, ב.
[ו] יומא ט:
[ז] ארץ ישראל קדושה מתוך היותה הארץ של ישראל בעצמם.
[ח] תנא דבי אליהו רבה יד, מדרש קהלת א ט.
[ט] מקור?
[י] זוהר ג, עג.
[יא] ברכות נז.
[יב] ישעיהו נד, א.
[יג] הושע ב, ט.
[יד] שמות יט, ב, ורש"י שם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
