תשובת הרב יואב אוריאל
עמלק מבוסס על עירוב של אומות
הפירוש שנביא בזה בנוגע לעמלק מבוסס למעשה על מדרש ילקוט שמעוני (בשלח, רכה): "ויבא עמלק וילחם [י"ז, ח] א"ל הקדוש ברוך הוא רשע אני יצרתיך לאחר ע' לשונות ועכשיו תהא לי ראש לפורענות לכל יורדי גיהנם שנאמר ראשית גוים עמלק וגו' ואומר כי מחה אמחה וגו' [י"ז, י"ד]". נאמר כאן שעמלק אינו נחשב כאומה בין שבעים האומות, וכי מעמד זה מביא את עמלק לסכנה מיוחדת של כיליון. מה פשר הדבר?
הענין מתבאר באופן נפלא בפירוש הפנים יפות (לר' פנחס הלוי הורוויץ, בעל ההפלאה) במדבר כד, כ): "ועוד יש לפרש מה שכתב ראשית גוים עמלק, על פי מה שפירש רש"י בפרשת לך לך [בראשית יד, א] ותדעל מלך גוים על שם שנקבצו שם כל האומות וכו', וכן יש לומר בעמלק שהיה מזרע אדום ולא נתנו לו חלק בהר שעיר כדכתיב [דברים ב, ה] כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר, ויש לומר כיון דהמעשה היה כמו שמצינו גבי יפתח שגרשוהו בני גלעד שהיה מפלגש, וכן עמלק היה מפלגש כדכתיב [בראשית לו, יב] ותמנע היתה פלגש, וכמו שכתוב גבי יפתח [שופטים יא, ג - יא] ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים וגו' ויהי עליהם לראש, כן התאספו אל עמלק אנשים רבים ויהי עליהם לראש, תדע דאיתא בילקוט סוף פרשת בשלח [רס"ח] שעמלק ועמו לא נמנו בתוך ע' אומות, ולפי מה שכתבנו הוא לפי שכל עמו היו משבעים אומות ולכך קרא לו ראשית גוים".
עמלק הוא 'ראשית גויים' בכך שהוא מורכב מפליטי עמים רבים. כמובן אין צורך לומר שבפועל הסתפחו אליו אנשים מכל האומות. מן הסתם נכללו בו רק מעט מהם, אך עמלק נקרא ראשית לכולם מחמת הרעיון הגלום בדרך היותו לעם – עמלק אינו מחפש לשמור על יחוס כלשהו, אלא לכלול את כל מי שירצה מכל אומה. דלתו פתוחה תמיד לכל שבעים האומות ועל כן הוא נקרא ראש להם.
דברי הפנים יפות מבארים את דברי המדרש שעמלק עלול להימחות ולהיאבד בקלות יתירה. כל שבעים האומות לא התגבשו במקרה, אלא ניתן מקום לכל אחת מהן מן השמים. לכל אחת מהן יש יעוד מסוים, אומר חיים מסוים שלשמו נבראה. יעוד זה בא לידי ביטוי בתרבותה, בארצה ובנטיותיה הרוחניות. אך עמלק הוא עם מלאכותי. הוא לא נוצר כחלק מתבנית השבעים שיצר הקב"ה[1]. אין לעמלק יעוד כחלק ממארג העמים, אלא להיפך – זוהי אומה מלאכותית הקוראת בעצם קיומה תיגר על תבניות יצירת ה' את האומות. ממילא מובן כי אומה שכזו ללא יעוד וזכות קיום אלוקית, עשויה להיאבד בקלות ולהיות 'ראש לפורענות לכל יורדי גיהנום'.
השלכות המבט על הפרשיות השונות של עמלק
פירוש זה מבאר באופן נפלא מספר סוגיות ביחס לעמלק: עמלק משולל ייחוס מסויים, ואינו עם במובן הרגיל, אלא הוא ביטוי של רעיון. עמלק מניף דגל המתנגד לכל העיקרון של משפחות ולאומים, וגורס כי ניתן להתאגד סביב קשר שרירותי בלבד. כל פליטי האומות הנדחים מסיבות שונות מארצותיהם, מצטרפים לעמלק. על ידי כן, בכל פעם שישראל נלחמים בעמלק אך לא מכריתים אותו לחלוטין, בכוחו לצרף אליו 'ערב רב' של פליטי עמים ולהיבנות במהרה מחדש. כך מובן מדוע היינו צריכים להילחם בו שוב ושוב, וכיצד יש מלחמה לה' בעמלק מדור דור. בכל דור יכולים לקום פליטי אומות ולשקם את ההמשכיות שנשארה לעמלק. זהו אם כן פשר תופעת ההתעצמות מחדש של עמלק לאחר המלחמות נגדו בימי משה, בימי השופטים (כשגדעון ניצח את מדין ועמלק), בימי שאול, בימי דוד[2], ומלבד כל אלו, גם שבט שמעון נלחם בעמלק, וכילה את כל שאריתו (דברי הימים א ד, מג): "וַיַּכּוּ אֶת שְׁאֵרִית הַפְּלֵטָה לַעֲמָלֵק וַיֵּשְׁבוּ שָׁם עַד הַיּוֹם הַזֶּה". עמלק אינו צריך לפרות ולרבות באופן טבעי. הוא מספח אליו עוד ועוד פליטי גויים המצטרפים לרעיון הכחשת הלאום שנושא עמלק.
יש להעיר כי הבנה זו של עמלק, אין משמעותה שכל אומה בהיסטוריה שתנסה להיבנות בדרך של איסוף נדחי עמים תיקרא עמלק. אומת עמלק היא אומה מסויימת ומוכרת, אשר יוסדה על ידי עמלק בן אליפז. יש לאומה זו יכולת 'לגייר' אליה אנשים רבים מבחוץ, וזו דרכה הקבועה. אך ברגע שימחו את האומה הזאת, תתקיים בה המחייה מתחת השמים, ועל כך מצווים ישראל. במצוות הכרתת עמלק התורה מודיעה כי בניגוד לכבוד שעלולים לחוש כלפי אומה אוניברסלית כביכול זו שכזו, למעשה היא זורעת רק הרס וחורבן. הקב"ה יסד את עולמו כך ש'יצב גבולות עמים למספר בני ישראל' – ישנו סדר מדוייק וקבוע של אומות המותאמות לעם ישראל ולתפקידו להשפיע על העולם. בעצם קיומה של תופעת עמלק, יש ערעור וזעזוע של אושיות הקשר של כל העמים באשר הם.
לאור כל זאת מוארת דרך המלחמה הראשונה של עמלק בישראל באור חדש. עמלק לא נלחם בישראל חזיתית, אלא זינב את הנחשלים בהם - דברים כה, יח: "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ". כעת מובן כי מלחמה זו מתאימה לאופיו של עמלק. בהתאם למגמה של הסתפחות נחשלי האומות אליו, עם לידת ישראל עמלק ציפה לנכס גם את נכשליהם. כאשר לא באו אליו קם והיכה דווקא את אלו שנפלטו מתוך הענן, אך נשארו חלק מישראל. בהם ראה את אויביו הגדולים.
[1] גם אדום, ישמעאל, מואב ועמון אינן חלק משבעים האומות, אך להן יש זכות קיום משלהן – היותן קרובי ישראל ויצירתן בתוך תהליכי בריאת ישראל. זכות הקיום והיעוד האלוקי שלהם ניכר בכך שהקב"ה הועיד להן נחלות סביב עם ישראל – הוא העניק להן כח גדול לכבוש את ארצותיהם מידי הענקים, ואסר על עם ישראל בימי משה להילחם בהם.
[2] בכל המלחמות הללו הוכה עמלק באופן נרחב. במדרש פסיקתא רבתי (יג) מדובר על מחיית עמלק כבר במלחמת משה ויהושע: "מני אפרים מהו מני אפרים, רבותינו אומרים אמר הקדוש ברוך הוא (ממנו) [ממני] היה הדבר מימיו של משה שנאמר ויאמר משה אל יהושע בחר [וגו'] (שמות י"ז ט'), וכי מדעת עצמו אמר לו, לאו, אלא מפי הדיבור יכול היה יהושע למחות זרעו של עמלק, מאותה שעה מני אפרים שרשם בעמלק".
אצל שאול נאמר שהרג את כולם מלבד אגג, וגם אותו החרים לבסוף.
על דוד המלך נאמר שהיה מכה בעמלקי ולא השאיר איש חי (שמואל א כז, ח) ולאחר מכן נלחם בהם שנית (בפרק ל) וגם שם נאמר שלא השאיר בהם איש, מלבד ארבע מאות נערים.
בית הבחירה (מאירי) מסכת מגילה דף כא עמוד ב: "חמשה לשונות אלו האמורים בברכה יש מדקדקין בהם שהם כנגד חמש מגלות ואין הדברים נראין ויש מי שאומר שהם כנגד חמשה פעמים שמצינו את עמלק נמסר בידינו אחת בימי יהושע בפרשת ויחלוש יהושע שניה בפרשת אם נתון תתן את העם הזה ופרשו בהגדה שעמלקים היו ואחת בימי שאול בפרשת פקדתי ואחת בימי דוד בפרשת ויהי אחרי מות שאול ודוד שב מהכות את העמלקי ואחת בימי מרדכי ויש שמוציא את השניה של מלך ערד ומכניס תחתיה את שבימי גדעון".
ברור כי בכל אחד מן המלחמות הללו, עמדה לנגד מצביאי האומה החובה להשמיד את עמלק והוא עשה ככל יכולתו בכדי לכלותם ולא רק להכריעם. ובכל זאת עמלק קם והתרבה לאחר כל מלחמה.