ארבעת השלבים 

בפרשתנו מתבארת התוכנית האלוהית ליציאת ישראל ממצרים. ישראל לא ישתחררו ביום אחד ויטוסו ישירות למרגלות הר סיני. הם יהיו צריכים לעבור ארבעה שלבים ("לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים, וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים...") ורק בסיומם יזכו לשמוע את את דבר ה' בהר סיני.

התבוננות מעמיקה בדברי חז"ל ובפסוקי התורה תלמד אותנו שארבעה שלבים אלו חוזרים על עצמם בהופעות שונות בהיסטוריה. בארבעת שלבים אלו האדם או האומה עוברים ממצב של חירות מוחלטת לשיעבוד גמור ולהפך. 

במאמר זה אנסה להראות כיצד שלבים אלו באים לידי ביטוי ביחס שבין ימי החול ויום השבת, בשיעבוד במצרים, ביציאה ממצרים ובגאולה האחרונה. 

ימי החול וימי השבת

בכל שבוע, עם בואה של השבת, האדם יוצא מעבדות לחרות. באה שבת באה מנוחה. בשלב הראשון האדם מפסיק מהעיסוק הנמרץ בעבודות המייגעות ומתחיל להרגיש שיש לו עולם פנימי שבו יושבת נפש טהורה ששישה ימים חיכתה בסבלנות להתייחסות מצדו. זוהי מדרגת השבת שבה ריבונו של עולם פסק ממלאכתו: "וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".[1]

אמנם, הפסקה מעשייה איננה שביתה מוחלטת. גם כאשר האדם הפסיק בפועל את המלאכה הוא עלול להיות טרוד ועסוק בענייני החול. לכן השלב הראשון עוד לא מנתק את האדם מימי החול. כדי להתקדם אל המנוחה הגמורה לא די להפסיק לעבוד אלא גם לשבות. כך המחשבות והרגשות  משתחררות לגמרי מכל הלחץ והמרדף אחרי משימות והישגים ושקט עמוק שב לחיים, זוהי כבר שביתה גמורה. משום כך בשלב השני של עזיבת ימי החול לקראת השבת, הקב"ה לא רק הפסיק את מלאכתו בפועל אלא אף שבת באופן מוחלט מעשייה: "וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה".[2]

כעת מגיע השלב השלישי. לאחר שהאדם הצליח להתנתק מכל הרשמים המכבידים של ימי המעשה הוא כבר לא משועבד אלא עומד ברשות עצמנו כבן חורין. במצב זה האדם לא רק שובת אלא מתחיל להקשיב לנשמה שלו, לעצמיות שלו. לחשוף את הטהרה ואת המוסר שהוא מלא מהם. הוא מתמלא בברכה, בטוב, בערכים ובנחת פנימית. הוא מתחבר לרצון האלוהי ומתחיל להתברך ממנו. זו היא הברכה שזכתה לה השבת בשלב השלישי לאחר ששבת הקב"ה ממלאכתו: "וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי".[3]

רק אז, כשהאדם התנתק לגמרי ועמד על עצמיוותו הוא פנוי להתחיל ולהקשיב לדבר ה', הערכים גדולים והשאיפות הנישאות העומדות ברומו של עולם מתחברות אל עומק חייו והוא מיוחד ומקודש לה'. זהו השלב הרביעי הרמוז במדרגה העליונה ביותר של היום השביעי, על מדרגה זו נאמר: "וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ".[4]

נמצינו למדים שכבר בשבעת ימי בראשית אנו מוצאים מהלך בן ארבעה שלבים המחולק לשניים: בשני השלבים הראשונים יש ניתוק מעולם החול ואלו בשני השלבים האחרונים ישנה התחברות הדרגתית אל הקודש.

ארבעה שלבים של נפילה

שלבים אלו באו לידי ביטוי גם בירידה של ישראל למצרים. המהר"ל[5] מוצא את ארבעת שלבים אלו בברית בין הבתרים בה הקב"ה הודיע לאברהם אבינו על גלות ארוכה שתתרחש לזרעו: "ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וענו אתם ארבע מאות שנה".[6]  

בהתחלה ישראל ירדו לארץ זרה ("ארץ לא להם"),[7] שם הם כבר לא יהיו תחת קדושת השכינה השורה בארץ. עם מותו של יוסף ישראל יוסיפו להתדרדר. הם יהפכו להיות גרים גמורים ("גר יהיה זרעך"), כלומר: תושבים התלויים לגמרי ברצון שליט הזר לרוחם, בכך הם יאבדו את העצמאות שלהם. עד כאן שני השלבים הראשונים בהם הם תחלש אחיזתם של ישראל בקדושה.

לאחר מכן, בשלב השלישי, כשיחל השיעבוד במצרים, ישראל לא רק שיאבדו את קדושתם ועצמאותם אלא גם ישתעבדו לרעיונות ולעבודות הזרות לרוחם העצמי והמסיחות את הדעת מעולם הפנימי המקורי ("ועבדום"). לאחר מכן בשלב האחרון השיעבוד יגיע לשיאו. לא רק ישתעבדו לתכנים הזרים לרוחם אלא המצרים יעשו בהם כרצונם וישלטו בהם כליל ("וענו א(ו)תם"). בכך המצרים ינסו לשלוט לחלוטין על החיים של ישראל. 

ואכן, ישראל עבדו ממשפחה מאוחדת הדבקה באמונתה לשיעבוד נורא תחת שלטון מצרים. הם גם נפרדו מתוכן הקודש (שני השלבים הראשונים) וגם נפלו במעמקי השיעבוד (שני השלבים האחרונים).

בהקשר לכך יש לציין שפרעה ניסה לבטל את השבת מישראל.[8] לפי הדברים הנ"ל הדבר מבואר מאוד. פרעה ניסה להשכיח מישראל את דבקותם בבורא, את אופים העצמי ולשעבד אותם באלילות ובעבדות עד שישכחו לחלוטין את עצמם. הדבר מתאים גם כן לעזיבת קדושת השבת ולשקיעה המוחלטת בימי החול וענייניהם.[9]

העומדים על המשמר

כנגד ניסיונות אלו של פרעה למחוק את הזהות הישראלית עמדו אז ישראל ושמרו על זהותם. חז"ל אומרים: ש"בִּזְכוּת אַרְבָּעָה דְבָרִים נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, שֶׁלֹא שִׁנּוּ אֶת שְׁמָם, וְלֹא שִׁנּוּ אֶת לְשׁוֹנָם, וְלֹא אָמְרוּ לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא נִמְצָא בָּהֶן אֶחָד פָּרוּץ בְּעֶרְוָה".[10] המהר"ל מבאר[11] שכנגד הניסיון לכבוש את ישראל בעינוי נורא ולשלוט על חייהם, נזהרו ישראל שחייהם המעשיים והפשוטים יהיו בעלי ערך ומשמעות. משום כך נזהרו מנישואי תערובת ("עריות"). השמירה על קדושת המשפחה הצליחה למנוע את החדירה של ההשפעה המצרית לעומק החיים של כל אחד מישראל.  

בנוסף, שמרו ישראל על איסור לשון הרע. לא רק חיי המשפחה נשמרו מטומאת מצרים אלא גם יושר חיי החברה והאחוה ההדדית נשמרו שם.[12] בכך עבדות מצרים לא הצליחה לשאוב את ישראל לטומאה ופירוד. 

ישראל לא רק נשמרו מההשפעה המצרית השלילית אלא אף שמרו על תוכן הקודש שירשו מאבותיהם. שמירת השם מלמדת על כך שכל אחד שמר על עצמיותו, על אופיו המקורי. בכך ישראל שמרו על סוג של עצמאות גם כשהיו גרים הנשלטים על ידי פרעה.

בנוסף לכך, בשמירת הלשון העברית, שמרו ישראל על הזהות  הישראלית הציבורית. לשון הקודש היא ביטוי לאופי של המיוחד של האומה[13], לאמונה המקורית של עם ישראל. לכן, מכיוון שישראל נמצאים בארץ זרה שמרו נאמני האומה על השפה בהדיקות.

אם כן מצאנו ששוב יש פה ארבעה שלבים המחולקים לשניים – מצד אחד נזהרו ישראל משקיעה בטומאה ומצד שני דבקו בזהות המקורית שירשו מאבותיהם. בזכות כך זכו להיגאל.

ארבע לשונות של גאולה

כאמור, בזכות שמירה זאת, ישראל הצליחו לשמר את זהותם גם תחת מכבש השיעבוד של מצרים ולהיגאל לחלוטין. בהתאם לכך, בגאולה המתוארת בפרשתנו, שוב אנו מוצאים את ארבעת השלבים במהלך היציאה של ישראל ממצרים:

בשלב הראשון הפסיקה העבודה הקשה. ממצבם השפל של ישראל כעבדים הגיעה לפתע הרווחה. המכות שנחתו על פרעה ועל עמו זיעזעו את האימפריה האלילית והעבודה הקשה הכרוכה בסבל רב, פסקה: "והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים".[14] בשלב זה פרעה עדיין שלט בנו בכל תוקף ומיאן לשחרר את העם, תפיסת עולמו האלילית עוד לא נכנעה ושלטונו ותרבותו עדיין כבשו את חיינו אך לפחות באה הרווחה בחיים.

עם סיום מכת בכורות והיציאה ממצרים[15] הגיע השלב השני. לא די שישראל הפסיקו את עבודתם המאומצת אלא שהם התנתקו לגמרי מהעבדות והורשה להם ללכת ולעבוד לה': "והצלתי אתכם מעבודתם".

עד כאן הסתיים החלק הראשון של היציאה – ההשתחררות מהטומאה המצרית. אלא שגם אז עוד לא הגיעה הגאולה השלמה. המצרים אמנם שיחררו אותנו אך עדיין לא הכירו לחלוטין בטעותם. לאחר שלושה ימים כשפרעה הבין שישראל מבקשים לברוח ולעמוד ברשות עצמם הוא גייס את צבאו וחזר לרדוף אותנו. על שפת הים, בשעת משבר, התעוררו שוב מחלוקות וספקות. חלקים גדולים מישראל רצו לשוב למצרים ופיקפקו בהצלתם. נמצא שבקריעת הים צעדנו צעד נוסף. במסירות נפש מופלאה צעדה האומה אחרי מנהיגיה כשלנגד עיניהם חיל מצרים נשטף בים. לא מדובר בעוד מאורע טכני אלא בבירור שאנו לא רק יכולים לעבוד את ה' במדבר ולהשתחרר תרבותית ממצרים אלא שיש לנו גם עצמאות לעשות כרצוננו וללכת לדרכנו: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה ובשפטים גדולים".[16]

רק מתוך מעמדנו העצמאי הגיע השלב האחרון בו נמצאנו ראויים, לאחר הכנה של כמה שבועות וטהרת הנפש והגוף, לעמוד סביב הר סיני וקול ה' החוצב להבות אש חדר לליבנו: "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלהים וידעתם כי אני ה' אלהיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים".[17]

מלבד זיכרון ימי בראשית, השבת היא זכר גם ליציאת מצרים: "וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיֹּצִאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה עַל כֵּן צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לַעֲשׂוֹת אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת"[18], היא מזכירה לנו בכל שבוע להתנתק מימי החול ולהתעלות אל הקודש באותם ארבעת השלבים האמורים. בדיוק כמו שאירע בארבעת השלבים של יציאת מצרים.

ארבע כוסות של שחרור עליון

בכל ליל סדר אנו שותים ארבע כוסות, זכר לארבע שלבים אלו. השל"ה הקדוש מבאר[19] שגם ארבע כוסות של ליל הסדר מתחלקות לשני חלקים מרכזיים: החלק הראשון בו אנו עולים לקודש והחלק השני בו אנו משתחררים ומתעלים מטומאת הגויים.

בכוס הראשונה, בקידוש, אנו נבדלים מהעמים, מתעלים אל הקודש ומכריזים על הבחירה האלוהית בישראל. לאחר מכן, בכוס השניה, אנו מבררים ומפרטים בסיפור ההגדה את קדושתם של ישראל ואת ערכם הרם כפי שעולה מסיפור יציאת מצרים.

עד כאן החלק הראשון בו מתבררת קדושת ישראל.

בשתי הכוסות האחרונות אנו משתחררים מהשיעבוד של התרבויות הנוכריות: בכוס של ברכת המזון אנו מבררים את הטוב האלוהי המלווה ומכלכל את האומה בכל דורותיה, ובכוס האחרונה של ההלל אנו מתפללים על נפילת התרבות הנוכרית לגמרי והפסקת שלטונה עלינו. ממילא יוצאת מפינו הבקשה: "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך!" וההלל על הישועה השלמה. בכך אנו עוברים כל ליל סדר שחרור עליון, מלמעלה למטה. זהו ה"סדר" של "ליל הסדר", לילה זה מעמיק בנו את השחרור הפנימי שיביא לגאולה האחרונה.[20]

בגאולה האחרונה יצאו ישראל סופית לשחרור עליון. לא רק שיתנתקו מהתרבות הנוכרית הסובבת אותם אלא שגם יתעלו אל מקור קדושתם. לכן ישראל ישתו בעתיד "ארבע כוסות של נחמה". כנגדם ישתו הגויים "ארבע כוסות של פורענות" שכן יחד עם הבירור של הזהות הישראלית תתמוטט התפיסה הנוכרית בעולם ותאבד מכוחה.[21]

יום שכולו שבת

לאחר שיעברו ישראל את ארבעת השלבים הראשונים מתבשרים ישראל שיזכו לשלב נוסף: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָּׁאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". עם ישראל לא רק ישתחרר ויתעלה אל הקודש אלא גם יחקוק את הקודש בחיים ממשיים בארצו. שלב זה מבשר את חזון אחרית הימים בהם ישראל לא רק ישוב וישתחרר מהתרבויות השונות אלא אף יהפוך למגדלור רוחני לעולם כולו.[22] כנגד מדרגה זו אנו משאירים כוס חמישית אותה איננו שותים לאליהו הנביא המבשר שלום.[23] לאחר שסיימנו את השלבים הראשונים אנו כבר יכולים לפתוח את דלתותינו ולהאיר לעולם כולו. אנו בטוחים ושמורים לגמרי מהמזיקים הרוחניים והגשמיים ואנו צופים את התיקון העתידי של האנושות כולה.

בדומה לכך מצאנו גם ביחס לימי השבוע מדרגה עתידית שכזו. אמרו חז"ל: "כי אות היא ביני וביניכם, ולא ביני ובין אומות העולם, אות היא שישראל עבדים להקב"ה. כי אני ה' מקדשכם, לעתיד לבא ליום שכולו שבת".[24]  השבת שתתגלה לעתיד לא רק שתוציא את האדם מימי החול אל הקדושה אלא אף תרומם את כל חייו למדרגה נישאה. קדושת השבת תחדור לימי החול ותתן להם ערך ועדן וכל הימים. כך גם ימי החול הרגילים יהיו "יום שכולו שבת" ומנוחה לחי העולמים.[25]

[1] בראשית פרק ב'.

[2] שםץ

[3] שם.

[4] שם. עיין שפת אמת, פרשת בראשית.

[5] גבורות ה' פרק ל'.

[6] בראשית טו, יג.

[7] נקודה מסוימת זו לא מפורשת במהר"ל אך היא יוצאת לענ"ד מכלל דבריו עיי"ש.

[8] "כיון שמת יוסף נהפך פרעה וגזר עליהם שלא ישבתו ושלא ימולו את בניהם, וכיון שלא קיבלו גזירתו עינה אותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה כדי שלא תהיה להם מנוחה וישמרו שבת". בתורה שלמה הערה [פו] הביא כתב יד ספר הרמזים לרבנו יואל (על דברי התרגום דלא מקיים (פרעה) גזרת יוסף) וכך כותב: "ומה היא גזירת יוסף? שהיו ישראל שובתים ומלים את בניהם וכיון שמת יוסף נהפך פרעה וגזר עליהם שלא ישבתו ושלא ימולו את בניהם, וכיון שלא קיבלו גזירתו עינה אותם בעבודה קשה בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה כדי שלא תהיה להם מנוחה וישמרו שבת, וגזר על בניהם שישליכום ליאור כדי שלא ימולו אותם...".

[9] עוד הוסיפו חז"ל שפרעה גזר ארבע גזירות המתאימות גם כן לארבעה שלבים אלו. בהתחלה גזר על עבדות כללית כדי להסיר מישראל את הקשר שלהם את הקב"ה. לאחר מכן, כשראה שהם רוצים להשתחרר הוסיף והעמיק את השיעבוד עד שלא ישאר להם כל זמן פנוי ובכך ביטל את עצמאותם לחלוטין. פרעה לא הסתפק בשיעבוד ולכן ביקש מהמילדות להרוג את הילדים. בכך לא רק ביטל את העצמיות של ישראל אלא אף ניסה למחוק את עצם הקיום העתידי שלהם. כשלא הקשיבו לו המילדות לא רק ניסה מ"למעלה" למחוק את הזהות הישראלית אלא ציווה במפורש להרוג את הזכרים מישראל ולהשליכם ליאור.

[10] שיר השירים רבה פרשה ד'.

[11] גבורות ה' פמ"ג.

[12] שם.

[13] עיין חידושי אגדות חלק ב' עמ' עד – עה.

[14] שמות פרק ו', ו'. ספורנו, 'אור החיים' הקדוש. (עיין גם ברש"י ובדומה במלבי"ם)

[15] שם. ספורנו, מלבי"ם, ובדומה ב'אור החיים' הקדוש.

[16] שם. ספורנו, מלבי"ם, 'אור החיים' הקדוש.

[17] שם. רמב"ן, אב"ע, ספורנו, 'אור החיים' הקדוש ועוד.

[18] דברים, ה, טו.

[19] חלק ב' עמ' קפז' "מצה שמורה". ועיין שם בעמ' רסט' בביאור הפוך: בשתי הכוסות הראשונים אנו מתנתקים מהעבדות למצרים (אשר בחר בנו בקידוש ובסיפור יציאת מצרים) בכוסות האחרונים אנו מתעלים אל הטוב העליון בברכת המזון ובהלל שהוא סוד הנשמה העליונה.

[20] עיין מאמר החכמה בעניין זה: "אמנם ענין הד' כוסות הוא שהנה ידוע שמדריגות הס"א הם, ד', וכלן שלטו מאחר חטאו של אדם וכלן היו מתנגדות אל הקדושה והטוב שלא יימצא בעולם, והיו ישראל סגורים בתוכן שלא היו יכולים לצאת כלל, עד שהאיר עליהם הקב"ה בכחו הגדול ושבר ד' הקליפות והוציא ישראל מתוכם וזה ענין ד' גאולות המוזכרים בפרשה, ואולם זה עשה בהאיר על ישראל ד' אותיות השם ב"ה, והנה ענין זה במצרים היתה התחלה לבד לשיצאו ישראל מהם אך סוף הכל צריך שיהיה שישלטו ישראל עליהם ויכבשום לגמרי, וזה יהיה לעתיד לבא אמנם הנה זה כמי שקוצב עץ אחד שמכה בו הכאה אחר הכאה עד שקוצב אותו לגמרי וכן עושים אנו בכל שנה ושנה מתעוררים בכח הא' שהאיר ובתיקון שנתקן אז ומתחזקים להמשיך הדבר לפנים עד שיגמר, והנה בסוף הכל הד' קליפות עצמם תתהפכנה על האומות ותאבדנה אותן והם ד' כוסות של פורענות שלהן, ולישראל יהיו ד' כוסות של ישועה בהארת ד' אותיות השם ב"ה שזכרנו: והנה מעיקר התיקון של הלילה הזה הוא להראות חירות של הנצחון שנצח הטוב את הרע ועל ידי זה נשבר כח הס"א ונכנעת הכנעה גדולה".

[21] מאמר החכמה שם. עיין פסחים סח: "מניין לארבעה כוסות, רבי יוחנן בשם ר' ר' בנייה כנגד ארבע גאולות, לכן אמור לבני ישראל אני ה' והוצאתי אתכם וגו', ולקחתי אתכם לי לעם וגו' והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי, ר' יהושע בן לוי אמר כנגד ארבעה כוסות של פרעה, וכוס פרעה בידי, ואשחט אותם אל כוס פרעה, ואתן את הכוס על כף פרעה, ונתת כוס פרעה בידו וגו'. ר' לוי אמר כנגד ארבעה מלכיות, ורבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שהקב"ה עתיד להשקות את אומות העולם, כי כה אמר ה' אלקי ישראל אלי קח את כוס היין החימה וגו', כוס זהב בבל ביד ה', כי כוס ביד ה' ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם... וכנגדן עתיד הקב"ה להשקות את ישראל ארבעה כוסות של נחמות, ה' מנת חלקי וכוסי, דשנת בשמן ראשי כוסי רויה, והדין כוס ישועות אשא תריין...".

[22] עיין מאמר החכמה: "והנה ענין זה במצרים היתה התחלה לבד לשיצאו ישראל מהם אך סוף הכל צריך שיהיה שישלטו ישראל עליהם ויכבשום לגמרי, וזה יהיה לעתיד לבא...".

[23] עיין תורה שלמה מילואים לפרשת וארא עמ' 111 בשם הירושלמי ובהגדה של פסח נוסח תימן ובכתב יד מעין הגנים ובספר צרור המור לפרשת וישב ועוד שם בירושלמי כנגד מפלתן של האומות עיי"ש. אמנם בגבורות ה' פרק סה' עמ' שג' מבאר שכוס זאת מצד ההשפעה האלוהית לעולם שלמעלה מהדאגה הפרטית לישראל. עצם הרצון האלוהי להיטיב לכל העולם. ויש בזה צד יותר עליון כי שם החסד האלוהי אין סופי ומתעלה מעל החשבונות של הצורך לצמצם את חסדו לאומה מסוימת שתוציא אל הפועל את החסד האלוהי כראוי. ואולי אין סתירה עקרונית כי עניין ישיבתנו בארצנו מצד התיקון השלם של המציאות האנושית והדבר מתאים לרצונו המקורי של הקב"ה.

[24] מדרש אגדה.

[25] עיין עולת ראיה חלק ב' עמ' מח' – מט'.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.