• א. גזירת הבנים

קוים רבים ישנם בין הגאולה הראשונה לגאולה האחרונה בדורותינו. התבוננות בפרקי הגלות והגאולה של יציאת מצרים יכולים ללמד אותנו רבות גם על מהלכי הגאולה בדורנו.

באותם הימים האפלים פרעה ניסה בכל דרך לדכא את עם ישראל. בהתחלה הטיל עליהם עבודה קשה, כשזה לא הספיק, ניסה לשדל את המילדות להרוג בסתר את ילדי העיברים, וכשגם תוכנית זו לא הצליחה הוא עבר לשלב הבא וגזר גזירה קשה ונוראה: "וַיְצַו פַּרְעֹה לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן". פרעה מצווה את עמו לחטוף את התינוקות מישראל^[1] ולהשליך אותם לעיני כל ליאור. רק כך, לדעתו, יבוא הסוף לעם ישראל.

מדוע בחר פרעה להרוג את ילדי ישראל דווקא במי היאור?

היאור, על פי חז"ל היה האל המרכזי למצרים: "לָמָּה לָקוּ הַמַּיִם תְּחִלָּה בְּדָם? מִפְּנֵי שֶׁפַּרְעֹה וְהַמִּצְרִיִּים עוֹבְדִים לַיְאוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַכֶּה אֱלוֹהַּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַמּוֹ...".[2] ולפי זה משה בכוונה הרתיע את פרעה כשהוא יוצא לעבוד את האל שלו להודיע לו שהאל שלו חסר ערך והוא זה שילקה ראשון אם ישראל לא ישוחררו[3]: לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה... וְאָמַרְתָּ אֵלָיו ה' אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר..."[4]. מה מיוחד ביאור? בניגוד לארץ ישראל שם מקורות המים תלויים בגשם במצרים, הודות לנהר המזרים מים ליאור, ישנו שפע של מים ללא עבודה ועמל וללא הפסק. היאור מסמל את עוצמת הטבע, את כוחו וטובו שבלתי נפסק.

גם באדם כוחות בריאים וטבעיים, הסגידה ליאור העצימה באדם את ההערצה לכוחות הטבע הפראיים הקיימים בו. במובן זה ישנו ניגוד בין עם ישראל לתרבות המצרית. האמונה הישראלית מרוממת את האדם אל המוסר והיושר ומעדנת את כוחותיו. פרעה, שרצה להילחם בישראל, רצה בגזירתו להורות על מגמתו התרבותית – ביטול האמונה הישראלית כלפי ה"יאור הגדול", האל הגדול של מצרים.[5]

בנוסף, יש לבאר על פי המהר"ל, שהשלכת הילדים ליאור יש בה מעשה המלמד מגמתו של פרעה לטשטש את הזהות הישראלית. רבים מישראל שמרו על אופי שונה מהמצרים ופרעה חשש שימרדו בו. לכן רצה למחוק את הזהות הישראלית המיוחדת. עניין זה מתאים דווקא למים. האש מבטלת ושורפת כל זכר לחומר אך המים רק מעבירים את הצורה ולא את החומר עצמו.

תכונתם הנוזלית של המים ממיסה את החומר וגורמת לו לאבד את צורתו.^[6] לכן בתחילת בריאת העולם מתארת התורה כיצד מים הציפו את כל כדור הארץ, לאמור: לא נבראו עדיין צורות חיים פרטיות ומיוחדות. רק לאחר מכן נראתה היבשה המוכנה לקבל את בני האדם. מאות שנים לאחר בריאת האדם, כשגברו חטאי האדם בתקופת המבול שוב היו אלה המים שבאו לטשטש ולמחוק את מציאותו של האדם.

לכן כשרצה פרעה לטשטש את זהותם של ישראל הוא השתמש במים שירמזו לשטיפה התרבותית המצרית שתטשטש את רוחם של ישראל ותהפוך אותם להיות עם ללא תוכן וצורה מיוחדת.^[7] בהתאם לכך הוא לא הורג את כל עם ישראל אלא מתמקד בהריגת הזכרים. על פי תוכניתו: הזכרים שהם המעמידים את האופי בישראל, ימותו, והבנות, שהן יחסית בעלות אופי של קבלה וענווה, יינשאו לאנשי מצרים ויספגו את תרבותם. כך חושב פרעה שיצליח לבטל את העם הישראלי.^[8]  

במדרש מובא שיום אחד חלם פרעה שכוכבי מצרים נופלים ואיש אחד מישראל אוסף אותם וזורק אותם לים. כשקם משנתו היה ברור לו שמדובר בגואלם של ישראל. החלום היה ביטוי להרגשותיו הכמוסות: הגם שבהווה ברור שהמצרים שולטים ביד רמה וישראל מדוכאים עד עפר, הוא מרגיש שדווקא התרבות המצרית הולכת ומאבדת מכוחה. הסיאוב והטומאה שאפפו אותה עוד יגרמו לדעיכה בכל מערכות החיים, ולישראל עוד תבוא יום אחד הישועה. יוולד הגואל שירומם אותם מעול השיעבוד למרומי הערכים הישראליים - ויתבע את גאולת העם. הגזירה היא תוצאת הרגשות כמוסות אלו. פרעה מנסה להקדים רפואה למכה ולמחוק את הזהות הישראלית ואת הגואל הטמון בתוכה.

• ב. תיבת נח ותיבת משה

בינתיים משה נולד בסתר וכדי להסתתר מעיני המצריים אמו מכינה עבורו תיבה מגומא, מחומר גמיש שלא נשבר בקלות^[9] הדומה לקני הסוף.^[10] היא מניחה את משה בתיבה ושמה אותה על שפת היאור בין קני הסוף. כך לא ירגישו בו העוברים והשבים^[11] והתיבה תוכל להישאר קרוב אליה. את התיבה ציפתה בזפת מבחוץ, כדי שלא יחדרו מים לתיבה ובחמר מבפנים כדי שלתינוק יהיה נוח: "וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר".    

מבחינת המצרים זהו רגע האמת: הגואל הישראלי נולד והוא חייב להישטף במים, התרבות המצרית חייבת לשטוף את הרוח הישראלית. כעת, כשיוכבד הניחה את ילדה ביאור הרגשתם השתפרה: "ולמה השליכה אותו ביאור? כדי שיהיו חושבין האסטרולוגין שכבר הושלך למים ולא יחפשו אחריו". בהשלכת משה הם חשבו: "גם הילד הנושא את הניצוץ של רוח הגאולה הושלך למים!". הם היו בטוחים שהזהות הישראלית נשטפה לגמרי. אך כמובן טעות בידם - כמו בימי נח התיבה חסמה את המים והצליחה להגן על התינוק הרך שעתיד לגאול את האומה.^[12] בכך משה מייצג את הרוח הישראלית שלא נשטפת בתרבות המצרית, מוסתרת ומוגנת היטב היא קיימת בעומק ליבו של העם עד להופעתה מחדש.^[13] חכמי מצרים חשבו שהסכנה למצרים חלפה. חשבו – וטעו. בפנימי פנימיות מתרחש תהליך פנימי ששום שיטפון לא יוכל לו.

מציאות דומה לזו מצאנו גם בתקופת המבול. כשם שניסו המצרים לשטוף את ישראל, לטשטש את זהותם, כך היה בדור המבול בו האדם שהיה שקועה בעוונות וביצרים איבד את תכונתו המקורית המיוחדת והפך להיות כאחת מחיות השדה. ממילא מבול בה וטשטש את צורתו כפי שראוי לו. אמנם, גם בשיטפון של המבול וגם בשיטפון של מצרים, השיטפון לא היה טוטלי: כשם שנשמרו נח ושאר החיות בתיבה סגורה כך נשמר משה, הגואל, בתיבה. לעולם לא תימחק הזהות הישראלית, והאנושית לגמרי.

אלא שישנו חילוק בין תיבת נח לתיבתו של משה: תיבת נח היתה עם זפת מבחוץ וזפת מבפנים לעומת תיבתו של משה שהיתה מזופתת רק מבחוץ.[14] לפי רש"י[15] הטעם הוא מצד שתיבת נח היתה צריכה לעמוד בעוצמה חזקה של מים, אך לדעת חז"ל ישנו טעם נוסף: "תנא: [תיבת משה היתה] חמר מבפנים וזפת מבחוץ כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע...".[16] הראי"ה מבאר שהזפת היא ביטוי לריח הרע של חטאי העולם. נח אמנם נפרד מהאנושות אך עדיין הוא וצאצאיו היו קשורים למדרגה הפחותה של העולם, לריח הרע שלו. אצל משה כבר הופיע מדרגה אחרת. משה שימר מדרגה נשגבה ללא כל ריח רע. הריח הרע נשאר מבחוץ ואילו התיבה עצמה היתה אטומה לחלוטין. שום השפעה לא חדרה לתוכה.

• ג. הצלה מכיוון מפתיע

אך כיצד ינצל התינוק השוכב בתיבה ביאור? התורה מספרת שהצלתו של משה הגיע מכיוון מפתיע: דווקא על ידי בתו של פרעה מלך מצרים. בת פרעה יורדת לרחוץ ביאור עם המשרתות המלוות שלה.^[17] היא נכנסת ליאור^[18] ומבחינה בתיבה מוסתרת בתוך הסוף. מכיוון שהתיבה קצת רחוקה, היא שולחת את שפחתה להביא את התיבה:^[19] "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ". היא מיד יודעת שמדובר בילד מילדי העברים - רק העבריות ינסו להסתיר את בניהם ביאור:^[20] "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה". מראה הילד היה יפה במיוחד,^[21] רגש של חמלה כלפיו מציף אותה ולמרות היותו עברי היא מחליטה להצילו. מרים שצופה על הכל מן הצד נחלצת לעזרתה: "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת [שהחלב של בני עמו יותר יתאים למזגו]^[22] וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהו". כך ניצל משה.  

מדוע דווקא בת פרעה היא זאת שהצילה את משה? מדוע דווקא מי שמייצג יותר מכל את התרבות המצרית הוא זה שהציל את האופי הישראלי שלא נשטף בשיטפון המצרי?

חז"ל לימדו אותנו את הרקע למעשה: "רַבָּנָן אָמְרִין: בַּת פַּרְעֹה מְצֹרַעַת הָיְתָה, לְפִיכָךְ יָרְדָה לִרְחֹץ".^[23]  בת המלך קרובה מאוד לאביה וחייה התפתחו לאורו,^[24] לכן אין זה פלא שנגעים איומים הופיעו בחייה.^[25] התרבות המצרית האלילית והפרועה קלקלה את המוסר ואת הרוח הישרה. פרעה עצמו עדיין לא הבין את עוצמת הריקבון הטמונה בתרבות זו, אך בתו, שספגה את רוחו משחר ילדותה וכל חייה גדלה על שנאת ישראל, הרגישה הרבה יותר את הקלקולים הנוראיים של התרבות המצרית. החיים האליליים הפרועים קורעים את האדם, האחדות מתרחקת ממנו, הוא מתמלא סתירות פנימיות, המוסר נופל ועמו היושר ואהבת החיים.[26] ממילא גם הרצון לחיות מתחיל לדעוך. כל אלו באו לידי ביטוי בנגעים נוראיים שהתפשטו בגופה של בת פרעה.^[27] 

בעקבות הנגעים מבינה בת פרעה שדרכו של אביה מובילה לאבדון, והיא מחליטה להיטהר מטומאתו ולהתנתק ממורשתו. בהפגנתיות היא הולכת מעל היאור, מתנשאת מעל הדבר המסמל יותר מכל את השטף האדיר של התרבות המצרית:^[28] "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר" [למה כתוב שרחצה מעל  היאור ולא בתוך היאור?^[29] אלא שהתנשאה מעל מה שמסמל היאור ולכן] אמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה".^[30]

אם כך הם הדברים אין זה פלא שהתיבה המוסתרת בסוף משכה את עיניה. בת פרעה בעצם חיפשה: מי הוא זה שיכול לשרוד את השטף האדיר של התרבות האלילית הרמוזה ביאור? היא בוודאי שיערה שיש פה סוד הקשור לעניינם של ישראל!

נערותיה של בת המלך מנסות לעצור בעדה: "כיון דחזו דקא בעו לאצולי למשה [כיוון שראו שהיא הולכת להציל את משה] אמרו לה גבירתנו מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזרה אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה [לפחות] בניו ובני ביתו מקיימין אותה! ואת עוברת על גזירת אביך?" המשרתות שלא ירדו לעומק המשמעות של האלילות המצרית עדיין נשארו שטופות בה. הצלה של ילד משטף החיים המצריים לא התאימה לתפיסת עולמן, ובודאי שלא על ידי בת המלך! הרי היא, יותר מכל, צריכה לייצג את הרוח המלכותית! הנערות לא הצליחו להתרומם מעל היאור, חייהן התנהלו לצדו: "וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר". לחיים כאלה אין תכלית. כמו עשו, שהתנתק מחיי האמת, גם הן, מנותקות מהחיים האמיתיים הנצחיים: "אמר ר' יוחנן: אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר [דברי עשו]: "הנה אנכי הולך למות".  לכן "בא גבריאל וחבטן בקרקע".^[31]  גבריאל, הכוח הרוחני מלא הגבורה, התובע את האמת מהמציאות, גורם לכך שתרבות חיים כזאת, המובילה לשקיעה גמורה בחיים החומריים, תבוא לדעיכתה המוחלטת.

בת פרעה לא משתכנעת מנזיפתן של הנערות וממשיכה לנסות ולהגיע לתיבה. ברור שהדבר לא  קל בשבילה שהרי ישנו פער האדיר בין תפיסת העולם שעליה גדלה לבין קדושתו של הילד הישראלי. אך בעת רצון זאת קרה נס והתרחש דילוג נפלא – צלם אלהים הגנוז בכלל המין האנושי גורם לה לדלג מעל הפער האדיר וברגע אחד הנסיכה המצרית מתרוממת מהשפלות המצרית ומתחברת להצלת התינוק הישראלי: "וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. [למי שמפרש ששלחה את ידה (ולא את שפחתה) למה כתבה התורה אֲמָתָהּ?] ליכתוב ידה! הא קמ''ל דאישתרבב אישתרבובי [השתרבבה ידה לאורך של אמה]".^[32]

כשהיא פותחת את התיבה היא לא רואה רק תינוק. מאיר בו משהו מיוחד, טהור: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד" [למה כתוב ותראהו?] ותרא מיבעי ליה! א''ר יוסי ברבי חנינא: שראתה שכינה עמו". יופיו הרב ואיזון איבריו הקרינו לה אחדות וטהרה. גם עובדת היותו מהול רמזה לה על קדושתו. אהבה וחמלה מלאו את ליבה כלפי טהרה שכזו: "וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה" "מנא ידעה? א''ר יוסי ברבי חנינא שראתה אותו מהול". לראשונה נחשפת בת פרעה למשהו אחר- לחיים של טהרה ועדינות שהמילה מלמדת עליהם. הדבר מכריע לגמרי את כיוון מחשבתה. רוח של טהרה ויושר מתחילה לפעם בה, חייה מתעדנים ואותם הנגעים הנוראיים הנובעים מהתרבות שאותה ספגה מתחילים להעלם: "כֵּיוָן שֶׁנָּגְעָה בַּתֵּבָה נִתְרַפֵּאת, לְכָךְ חָמְלָה עַל משֶׁה וְאָהֲבָה אוֹתוֹ אַהֲבָה יְתֵרָה".^[33]

• ד. המקור הנסתר

בדאגתה למשה מחפשת בת פרעה מישהי שתיניק אותו אך מאף אחת הוא לא מסכים לינוק: "וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת" ומאי שנא מעבריות? [מדוע הסכימה בת פרעה שמרים תחפש דווקא אישה עברית?] מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק, אמר [לעצמו משה] פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא?". ההנקה איננה דבר שולי, יחד עם החלב מעבירה האם לבנה שפע חום ואהבה ומתחברת לעומק חייו. לכן ברור שלא ראוי שמשה, שעתיד לקבל תורה, יתחבר לאישה נוכרייה. הוא מקבל את מקור כוחו ממי שעוד היתה מאותו הדור שזכה לרדת מארץ ישראל עם יעקב. יוכבד שהשלימה את שבעים הנפש שירדו ממצרים היתה זכר למצב המרומם של ישראל, עוד לפני ששקעו בגלות קשה.[34] משם יונק משה את כוחו, מהמצב המקורי של ישראל. הוא אמנם כרגע נמצא עדיין ברשות מצאים אך בסתר^[35] הוא יונק שפע של קדושה וטהרה ממקורו הישראלי עד לגאולתו השלימה.^[36]

מרים קוראת ליוכבד והיא ממהרת להגיע. כשבת פרעה פוגשת באישיותה הנשגבה של יוכבד משהו בתוכה מכריז: מדובר באמו המקורית: "וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי" "אמר רבי חמא בר' חנינא מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה היליכי - הא שליכי [הוא שלך]".

בת פרעה מבטיחה ליוכבד שכר עבור הנקתה: "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ", ועמה גם רוח הקודש זועקת: "וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ!" הוא השכר העיקרי שאותו קיבלה מהבורא עבור מסירות נפשה ואמונתה האדירה: "בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נָתַן לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִקְצַת שְׂכָרָהּ, שֶׁהִיא הָיְתָה מְחַיָּה אֶת הַיְּלָדִים, וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֶחֱזִיר לָהּ אֶת בְּנָהּ וְנָתַן לָהּ שְׂכָרָהּ".^[37]

• ה. סיכום

השלכת הילדים ליאור הביאה לידי ביטוי את רצונו של פרעה לטשטש לגמרי את הזהות הישראלית אך האופי הישראלי לא נשטף לגמרי. הדבר בה לידי ביטוי בתיבת משה שלא נשטפה במים.

בד בבד מסתאבת התרבות המצרית ומגיע לשפל. הדבר בא לידי ביטוי בחייה של בת פרעה. דווקא היא שסבלה כל כך מהתרבות המצרית מגיע למסקנה שיש לחפש משהו אחר. דווקא היא מסמלת יותר מכל את ניצני ההתפרקות של התרבות המצרית, שחרורם של ישראל וחזרתם למצבם המקורי מימי האבות. משם הם יונקים את כוחם.

[1] כך על פי חזקוני, רס"ג.

[2] שמות רבה, ט, ט.

[3] ובמועד קטן טז. אמרו שפרעה אמגושי היה. ויש מפרשים : מכשף לעבודה זרה.

[4] פרק ז, טו- טז.

[5] עיין תורה שלמה בראשית פרק א' פסקה רז' בסופה.

[6] עיין 'דרך החיים' למהר"ל עמ' פ"א על המשנה "אף הוא ראה גולגולת אחת שצפה על פני המים אמר לה על שאטפת אטפוך וסוף מטיפיך יטופון: "...וכל זה גורם כח השטיפה שהוא מאבד ומביא את האחד אל ההעדר ולכך הוא נעדר גם כן וזה שאמר על דאטפת אטפוך פירוש שהיה מפסיד אותו ושוטפו בכוח, לכך גם הוא נשטף בכוח כי הוא דבק בהעדר לגמרי..." ובספרים הוזכר שאותה גולגולת שראה הלל לא היתה אלא של פרעה המלך בעצמו...!

[7] חז"ל מוסרים שהמצרים ידעו שלעולם יש תכלית ומגמה. הם ידעו שמלחמתם בישראל השואפים לתיקון העולם עלולה לקבע את העולם בגסותו. הם גם ידעו היטב שבכך יתעורר עליהם דינו של הקב"ה החפץ בתיקון העולם. אך למרות זאת הם היו רגועים: "...[אמרו המצרים] אלא בואו ונדונם במים שכבר נשבע הקב''ה שאינו מביא מבול לעולם שנאמר: "כי מי נח זאת לי..." (סוטה י"א.).  השבועה האלוקית לאחר המבול מבשרת שמעתה לא יהיה צורך למחוק את התרבות האנושית כדי ליצור בה צורה חדשה, קמעא קמעא תוכל האנושות להתעלות אל עתידה לכן המצרים היו בטוחים שלא יעונה להם כל רע... אך טעות בידיהם: "והן אינן יודעין שעל כל העולם כולו אינו מביא אבל על אומה אחת הוא מביא..." כי באנושות בכלל קיימת הנשמה הישראלית שדוחפת את העולם לתיקונו (וכפי שעוד יתבאר) אך אומה פרטית עלולה להתקבע בגסותה ואז לא יוכלו אנשיה להתקדם הלאה עם לא תימחק צורתה של אומה זו. (לביאור עיקרון זה עיין בעי"א שבת א' פרק ראשון פסקה כ"ב: "מאי קרובה, אילימא דמקרבא וזוטא והא קא חזו לה, אלא מתוך שישיבתה קרובה עונותיה מוצערים" יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה וכל זמן שכח הצדק והמשרים ניכר באומה אז כחה חזק עמה. וכ"ז שע"י הרעות המוסריות ההולכות ומתקבצות במשך הזמן כח הצדק הולך ורפה כן ירפה לעומתו כח הקיבוץ. ומצד ההשגחה האלהית, כיון שהאומה או הקיבוץ מתרופף בקיומו עד שאינו יכול מצד רפיון כחו להשפיע בעולם מאומה לטוב, וממילא יושפעו על ידו ענינים מושחתים ופרעות מוסריות, ע"כ הגיע זמנו להימחות מן העולם. וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה...") וכך גם באמת קרה למצרים, דווקא ניסיונות הביטול של ישראל השקיעו אותם בעומק הטומאה עד שהם בעצמם נשטפו בים: "במידה שאדם מודד בה מודדין לו, כך במדה שמדדו בה [מצרים] מדדת להם, הם אמרו כל הבן הילוד היאורה תשליכהו אף אתה באותה מדה מדדת להם שנאמר מרכבת פרעה [וחילו ירה בים]..." (מכילתא בשלח מסכתא דשירתא פ"ד) "כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות פי"ד פס' י"ג). ועיין גבורות ה' שם: "כי העברת מציאות הצורה על ידי מים לכן כאשר הקים הקב״ה ברית עם נח לא הקים רק שלא להעביר המבול, ומה מועיל שלא להעביד המבול ויכול להעביר אש וגפרית אלא שכל עניין העברת העולם - העברת הצורה על ידי המים... ולפיכך הסכימו שלא יהיו נדונים ישראל רק במים כי כל מדות הקב״ה מדה כנגד מדה וכבר עשה קיום לעולם עם נח שיהיה העולם קיים ולא יהיה לו העברה על ידי המים שהם מעבירים הכל. אבל לא היה קיום הזה רק על הכללות שלא יבואו המים בעבור כלל העולם שהוא צורת כלל המציאות אבל דבר פרטי אין זה כלל..." ועיין 'כלי יקר' במקום וב'דרך חיים' שהובא לעיל.

[8] אור החיים הקדוש. אמנם התברר שבישראל אפילו הבנות מחוברות לזהות הישראלית ובמובן מסוים אף הרבה יותר מהזכרים מצד שזה בטבע החיים שלהם ואכמ"ל.

[9] רש"י פה ובסוטה שם.

[10] חזקוני, רשב"ם.

[11] שם.

[12] שמועות הראי"ה (עמ' 228): "כדי להגן על נח מפני זוהמת העולם המפורד, נמשחה התיבה מבית ומחוץ בכופר. ומאידך, ריחו הרע של העולם הפרוד בא לתיבה עם ריח הזפת, מצידה הפנימי של התיבה, מעצם מציאותה, אמנם בכורח הנסיבות, כנפרדת מהעולם. שבע מצוות שניתנו לבני נח באו לכדי לעדן ולזכך את ההשפעה הרעה של עולם הפירוד, כהכנה לשנות האלפיים של התורה. תיבתו של משה עניינה בהצלת נשמת העולם. לכן הכופר נמרח רק מבחוץ כדי שלא יריח הצדיק ריח של זפת. הריח הוא אמצעי, המעבר לעולם הנפש : "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו – זה הריח" (ברכות מג:) ונשמתו של משה, המיועדת להציל את נשמת העולם לא הריחה את ריח הפירוד..." עיי"ש.

[13] עיין 'גבורות ה' פי"ז ופי"ח.

[14] עיין שמות פרק ב' ובראשית פרק ו'.

[15] רש"י בבראשית פ"ו פס' י"ד

[16] סוטה יב.

[17] לפי רש"י ורמב"ן שפירשו "על היאור" כמו אצל היאור, אמנם יש שפרשו על היאור בברכה גבוהה ביאור (פירוש שני ברמב"ן) או במרחץ בארמון ממנו ניתן לצפות על היאור ('ספורנו').

[18] כיוון שהתיבה היתה מוסתרת רק היא שנכנסה ליאור הבחינה בה ('חזקוני').

[19] אב"ע במקום.

[20] רמב"ן במקום.

[21] ספורנו.

[22] ספורנו.

[23] 'שמות רבה' פרשה א' פסקה כ"ג.

[24] עיין 'נצח ישראל' פ"ז: "והיה זה דווקא על ידי בת קיסר אבל לא על ידי בן קיסר, כי יותר נקראת הבת בנין האב והוא דבר נפלא ואין כאן מקומו, וראיה לזה כי הבת היא ברשות אביה ואין הבן ברשות אביו..."

[25] עיין בהקדמה בביאור העניין.

[26] עיין קובץ ג פסקה לג: “...הגיוני רשעה נבלה וכל השמרים שבנפש האדם — כשהם משתפכים החוצה — כחם כהה ורשעתם מתבררת, ובזה הרשעה אוכלת את עצמה. "הכסיל חובק את ידיו ואוכל את בשרו". כל מחשבה נצחית קדושה, כל מה שהיא יוצאה אל הפועל, היא יותר מתחזקת, הודה הכמוס הולך ומתגלה, ואמיתה החזקה הולכת ומתחוורת. ולעומת זה כל מחשבה פסולה, אשר רק עד ארגיעה לשון שקר, כל כחה תלוי רק כל מה שהיא יותר עלומה. והיה במחשך מעשיהם. והסתה של עבודה זרה ואבזיריהו היא בסתר, וכל מה שהיא יוצאה יותר אל הפועל, הרי היא מתנולת וכוחה מתבטל...“.

[27] 'שם משמואל' תזריע: "והנה מראות נגעים איתא בכוזרי שהוא מחמת הסתלקות האור האלקי, וכמו בהסתלקות רוח החיים מהאדם ונשאר גוף מת נשתנה מראהו, כמו כן בהסתלקות האור האלקי נראה שינוי מראה, וכן הוא בכתבי האריז"ל שבהסתלקות כח עליון נתהוה הנגע..." ובמקום אחר: "והנה ענין הצרעת איתא בכוזרי שבהיות ישראל ברום המעלה היה ענין אלוקי שוכן בישראל בגופם ומלבושיהם ובבתיהם כמו נשמה בגוף וכמו שבהסתלקות הנשמה מגוף האדם משתנה צורתו, כן בהסתלקות ענין האלקי היה נראה שינוי צורה הן בגוף הן במלבוש והן בבתים, וזהו מראה הנגע. וטומאת צרעת היא כטעם טומאת המת, והיינו כטעם הזוהר הקדש בטומאת מת, במקום הנשמה הקדושה שנשאר ריקם מתאחזין בו כחות הטומאה, כן היא טומאת צרעת, שבמקום ענין אלקי שנסתלק מתדבקים כחות הטומאה..." ובמקום אחר: " נראה דענין הצרעת לפי שמבואר בכתבי האריז"ל הוא סילוק כח הפנימיות, כי כל ישראל הם פנימיים בסוד ישראל עלו במחשבה, וזה קילקל הפנימיות שלו, ועל כן אומות העולם שהם לגמרי חיצוניים לא שייך אצלם ענין נגעים. (כנראה צ"ל שלא שייך כל העניין של נגעים כפי שמופיע בפרשת מצורע עם כל ענייני הטומאה וכו' אך גם עליהם באים נגעים מסוגים שונים כפי שמצאנו גם אצל פרעה שלקח את שרה – ד"ע) ויובן ביותר שהנגעים באים על לשון הרע, שזה היפוך מעלת ישראל שהם פנימיים, וכמו שכתב מהר"ל בהא דראה שיש בהם דלטורין, אמר מעתה שמא אינם ראויים להגאל, ועל כן לעומתו שורה בו כח רע פנימי כענין טעם הזוהר הקדש בטומאת מת". ובמהר"ל ('נתיב הלשון' פרק ח') הרחיב לבאר על פי הגמרא (ערכין ט"ז.) שישנם חטאים כאלה שמבטאים את הסתלקות הכוח הרוחני מהחיים החברתיים: "א''ר שמואל בר נחמני א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין". "דע כי הנגעים הם דבר שיוצא מן הסדר של המציאות, כי אין ראוי שיהיה באדם נגעים שהוא דבר זר, ולכן אמרה תורה על המצורע "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", שאינו בכלל שאר הבריות כאשר הוא דבר זר, ואינו ראוי שיהיה משותף לבריות, ולכך כל מי שהוא יוצא מן הראוי ומן הסדר ראוי שיבואו עליו נגעים שהם חוץ לסדר, כמו הגזל, הוא כנס ממון שאינו שלו, יבא הכהן ויפזר ממונו, כי הגוזל את אחר פושט ידו בקניין שאין ראוי לו, והוא זר אליו, ובזה ראוי שיהיה נבדל מן הנמצאים, ולפיכך משפט שלו נגעים באים עליו, שהוא גם כן דבר זר יוצא מן הסדר. וכן מה שאמרו בשביל צרות עין, שהוא מייחד ביתו אליו, הטעם כיון שנבדל לעצמו, שהרי מייחד ביתו אליו, הוא הנבדל מן הנמצאים כאשר לוקח עצמו לצד אחד, ולפיכך נגעים באים עליו ויהיה חוץ למחנה מושבו... וכל הדברים האלה הם דברי חכמה מאד, ובפרט מה שזכר מתחלה לשון הרע, שהוא יותר ראשון כמו שהתבאר למעלה, כי נקרא לשון הרע, ובזה יוצא מן כל הנמצאים שבהם הטוב, וזה הוא רע לגמרי, ולכך נבדל מן כל הנמצאים וראוי שיבא עליו נגעים המבדילים את האדם מן הנמצאים...".  ובחידושי אגדות ערכין ט"ו: "כל המספר לשון הרע נגעים באים עליו וכו', דע כי הנגעים ראויים לבא על מי שהוא נבדל מן המציאות, ולכך גזרה התורה עליו גם כן "בדד ישב מחוץ למחנה מושבו", כמו שהוא בחטאו נבדל מן הנמצאים, כך הבדיל השי"ת אותו גם כן מן הבריות. ואמר שאין ראוי לזה רק בעל לשון הרע, כבר התבאר למעלה כי המספר לשון הרע כאלו כופר בעיקר, ובזה נבדל מן כל הנמצאים שהם מורים על העיקר, כמו שהתבאר לפני זה. ומאחר שבעל לשון הרע יוצא מן כל הנמצאים, ראוי שיבואו נגעים עליו, כי בעל נגע נבדל מהכל... ויש לך לדעת, כי אין נגעים באים עליו ממש, רק באים עליו הדברים אשר הם דומים לנגעים, עד שהשי"ת מבדיל אותו מן הנמצאים ואינו נחשב בכלל הנמצאים...".

[28] לכן המצרים עבדו אותו כמבואר ב'שמות רבה' פרשה ט' פסקה ט': "...לָמָּה לָקוּ הַמַּיִם תְּחִלָּה בְּדָם, מִפְּנֵי שֶׁפַּרְעֹה וְהַמִּצְרִיִּים עוֹבְדִים לַיְאוֹר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַכֶּה אֱלוֹהַּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ עַמּוֹ...". וב'תורה שלמה' כתב שבזה שרחצה לידו ולא סגדה לו, היא ביטלה את העבודה זרה הזו על פי הגמרא בעבודה זרה מ"ד. שאם מישהו מבזה את העבודה זרה הוא מבטל אותה.

[29] 'גבורות ה' פי"ז.

[30] סוטה י"ב:

[31] סוטה שם.

[32] עיין 'גבורות ה' פי"ז ו'אור חדש' עמ' קס' ההתפשטות מורה על התרחבות מיוחדת שלא לפי הסדר הרגיל.

[33] 'שמות רבה' שם.

[34] רש"י בראשית מו, כו: "כל הנפש הבאה ליעקב. שיצאו מארץ כנען לבא למצרים, ואין הבאה זו לשון עבר, אלא לשון הווה, כמו בערב היא באה (אסתר ב, יד.), וכמו והנה רחל בתו באה עם הצאן, לפיכך טעמו למטה באל"ף, לפי שכשיצאו לבוא מארץ כנען, לא היו אלא ששים ושש, והשני, כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים, הוא לשון עבר, לפיכך טעמו למעלה בבי"ת, לפי שמשבאו שם היו שבעים, שמצאו שם יוסף ושני בניו, ונתוספה להם יוכבד בין החומות..."

[35] ובסוטה שם: " ר' שמואל בר נחמני אמר: "העלמה" שהעלימה את דבריה..." שכל העניין היה בהעלם.

[36] עיין 'אור חדש' עמ' קט"ו שם המהר"ל מבאר את המדרש בו מתואר שאסתר ינקה ממרדכי: "וכל זה מורה על הגאולה הזאת כי אסתר היתה מקבלת על ידי מרדכי שפע עליון מאוד שבזה היתה גוברת על המן וזה היה גורם גם כן שהיתה מקבלת שפע חלב על ידי מרדכי, כי החלב בא ממקום עליון נסתר...".

[37] 'שמות רבה' פרשה א', פסקה כ"ה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.