שני השמות המרכזיים בהם מכנה התורה את השנה השביעית במעגל הזמן השנתי, הם - 'שנת שביתה' ו'שנת שמיטה'.
'שנת שביתה' כנאמר בפרשתנו (ויקרא כה ב ו - ד) "ובשנה השביעית... ושבתה הארץ שבת לה', " ו'שנת שמיטה' כנאמר בפרשת ראה (דברים טו א) "מקץ שבע שנים תעשה שמיטה".
מה ההבדל בין 'שביתה' ל'שמיטה', ומדוע אנו נזקקים לשתיהן?
השביתה מפעולה, היא תוצאה של החלטת האדם לא לעשות מעשה, החלטה הנובעת מתוך מודעות, הכרה שכלית, בחירה חופשית והזדהות פנימית.מכוח החלטה שכלית מודעת זו, לוקח האדם על עצמו את כל ההשלכות הנובעות משביתתו, שחלקן עלולות להיות מרחיקות לכת... כדוגמת, בעלי מקצוע הנוקטים עיצומים ושובתים מעבודתם, העלולים בשל כך 'לשלם' בקיצוץ בשכרם, ואף בפיטוריהם מעבודתם...
השמיטה לעומתה, אינה תוצאה של החלטה שכלית ובחירה חופשית יזומה וידועה מראש, אלא דבר בלתי צפוי שלא תוכנן מלכתחילה, אלא 'התגלגל' בדיעבד, כפי שנוהגים אנו לומר - 'הכדור נשמט לי מהיד', 'העניין נשמט מזכרוני', וכדו'. כפילות זו - הבאה לידי ביטוי ב'שביתה' וב'שמיטה', מבטאת את היחס הנכון והמדויק, אל אי-עבודת האדמה בשנה השביעית, על כלל ההשלכות הנובעות מכך מבחינה כלכלית, ברובד הפרטי וברובד הלאומי.
מצד אחד - אנו 'שובתים' כי הרי עלינו להיות בעלי אמונה רוחנית-אלוקית מוחלטת, השקפה שכלית מבוררת, ובחירה חופשית היוצרת הזדהות פנימית מוחלטת, ללא שום ספק ופקפוק שה' זן ומפרנס לכל, ומידו טוּבֵנו.
אך מצד שני - אנו 'שומטים' מפני שאין להתעלם מהקושי האנושי הטבעי, שאנו חשים ומרגישים בהפקרת אדמתנו למשך שנה שלמה, מה שנוגד לגמרי את ההיגיון הריאלי.על כן אנו 'רק' שומטים את עבודת הקרקע - כבדיעבד, מתוך הקושי הטבעי המובן, להסיר את אחריותנו המעשית, ולסמוך על הקב"ה לבדו.
אם כן בשנה השביעית בפרט, ובכל צדדי חיינו בכלל, הן ביחס לכלכלתנו ופרנסתנו בפרט, והן ביחס לשאר תחומי חיינו בכלל, כפרטים וכאומה - עלינו לחשוף את מדרגתנו הרוחנית העליונה, מדרגת הנשמה מחד, אך לא 'על חשבון' נטיותינו הטבעיות הצריכות להופיע בחיינו מאידך, ולחבר באופן נכון, מדויק והרמוני ביניהם.

באדיבות ערוץ מאיר

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.