השימוש בפעלים משורש ע'ש'ה', נפוץ מאד כיום [באופן לא תקין] בלשון המדוברת, הנקראת 'סלנג' (עגה), כתחליף לשימוש בפועל המדויק הראוי לפעולה אותה באים לתאר. נציין כמה דוגמאות לשימושים נפוצים כאלו: 'עשינו שבת בצפון'; 'תעשה מקלחת ולך לישון'; 'אמא עושה עוגה בתנור'; 'בואו לעשות תמונה'. אם היינו מנסחים את המשפטים הללו באופן תקין, היינו אומרים: 'היינו בשבת בצפון'; 'תתקלח ותלך לישון'; 'אמא אופה עוגה בתנור'; 'בואו להצטלם'. השורש ע'ש'ה' הוא מאד כללי, וייתכן שהשימוש המרובה בו בהקשרים כאלו, נובע מאיזושהי 'עצלות' להשתמש בפועל המדויק, שמסיבות שונות לפעמים פחות נוח לנו להשתמש בו.
כמובן, ישנם הקשרים שבהם השימוש בשורש ע'ש'ה' הוא מתאים, כי אין לו תחליף. לדוגמה, אדם ששואל את חברו בטלפון 'מה אתה עושה עכשיו?' - כיוון שהוא לא יודע מה חברו עושה, פועל זה מתאים מאד. כך גם לדוגמה כאשר אמא אומרת לבנה: 'עשית מעשה טוב', וכדו'.
בכתבי הקודש, שנאמרו ברוח הקודש, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שהלשון היא מדוייקת ומכוונת, ולכן בכל פעם שאנו רואים שימוש בשורש זה במקום שלכאורה יש פועל מדויק יותר שמתאים לו – צריך להבין מה המשמעות המיוחדת שדווקא השורש ע'ש'ה' מציין. נציין את המקומות השונים ששורש זה נזכר בפרשתנו, פרשת לך לך, מהמובנים יותר אל המובנים פחות...
כבר בתחילת הפרשה, אומר ד' לאברהם אבינו "וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (בראשית יב, ב). השימוש בשורש זה כאן נראה מובן, אם כי יש להתבונן בהבדל שבין ניסוח זה לבין 'אוציא ממך גוי גדול', אך זו כבר לא שאלה לשונית..
גם בדברי פרעה לאברהם "מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי" (שם, יח) נראה שהשימוש בשורש זה מובן, וכן בדברי אברהם לשרה בסוף הפרשה ביחס להגר, "עֲשִׂי לָהּ הַטּוֹב בְּעֵינָיִךְ" (טז, ו), מובן מדוע צריך דווקא פועל כללי כזה, כיוון שהוא בא לכלול מעשים רבים אפשריים.
כאשר אברהם אבינו חוזר לארץ ישראל, נאמר שהוא חוזר "אֶל מְקוֹם הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁם בָּרִאשֹׁנָה" (יג, ד). כאן השימוש בפועל זה מזקיק ביאור: מדוע לא נאמר "אשר בנה שם"? הרי מזבח בונים, וזה מה שאברהם אבינו אכן עשה, כפי שנאמר בתחילת הפרשה: "וַיִּבֶן שָׁם מִזְבֵּחַ" (יב, ז וְ ח)!
מקום נוסף לעיון יש בהמשך הפרשה, כאשר נאמר במלחמת המלכים "עָשׂוּ מִלְחָמָה" (יד, ב), ולא 'נלחמו' או 'ערכו מלחמה', כמו שנאמר בפסוק ח שם.
אך המקום הבולט ביותר הוא בתחילת הפרשה. כאשר אברהם ושרה הולכים לארץ ישראל, נאמר שהם לוקחים אתם "אֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (יב, ה). הקושי כאן חריף במיוחד, כיוון שכאן השימוש בפועל העשיה הוא לא במקום פעולה מפורטת ומדויקת יותר כמו בדוגמאות הקודמות, כיוון שנפשות הן לא דבר שניתן לעשותו, בפשטות. במילים אחרות – כאן לא רק שיש שאלה על פשט הפסוק, אלא לא מובן מהו פשט הפסוק. לכן דווקא כאן, אונקלוס ורש"י ופרשנים רבים נוספים מבארים מה משמעות העשיה בפסוק.
רש"י מבאר שפשט הפסוק הוא שהעשייה היא קניה, והכוונה לעבדים ושפחות שקנו בחרן. רש"י מביא לכך שתי דוגמאות: "עָשָׂה אֵת כָּל הַכָּבֹד הַזֶּה" (בראשית לא, א), ו"וְיִשְׂרָאֵל עֹשֶׂה חָיִל" (במדבר כד, ה). אך יש לשים לב, שיש הבדל גדול בין פסוקנו לפסוקים אלה: בפסוקים אלה, הפשט מובן, כיוון שהעשיה מתייחסת למושא מופשט, 'כבוד' או 'חיל', אלא שהעשיה המופשטת הזו נעשתה על ידי פעולות קנין. אך בפסוקנו, העשיה מתייחסת לדברים מסוימים ספציפיים, ולגביהם לכא' לא שייך לומר עשיה אלא קניה. במילים אחרות – כבוד וחיל עושים, לא קונים, אף אם עושים זאת על ידי פעולות קניין. אך חפצים קונים, לא עושים (אלא אם כן מייצרים אותם, שזו כבר פעולה אחרת)!
לכן פשט הפסוק אכן אומר דרשני, ואולי לכן רש"י פותח את פירושו דווקא בדרך הדרש, ומבאר: 'שהכניסן תחת כנפי השכינה, אברהם מגייר את האנשים, ושרה מגיירת הנשים, ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום.' כעין זה גם מבאר גם אונקלוס בתרגומו, בפרשנות חריגה יחסית: 'וית נפשתא דשעבידו לאוריתא בחרן'.
להרחבה במשמעותה המדויקת של העשיה, מומלץ לעיין בעשיות השונות שנזכרות בתורה בששת ימי הבריאה, ובדברי המפרשים שם.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
