נתבונן בשני פעלים שמשמעותם הפוכה, המופיעים בסמיכות בפרשתנו.
כאשר הגיעו האחים אל יוסף, כעבור שלוש עשרה שנים שלא ראו זה את זה, יוסף זיהה אותם: "וַיַּרְא יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וַיַּכִּרֵם". האחים לא זיהו אותו, כפי שנאמר לאחר מכן ש"הֵם לֹא הִכִּרֻהוּ". אך יוסף לא רק שלא חושף את זהותו בפניהם, אלא הוא אף מתנהג באופן הפוך, כאילו גם הוא אינו מכיר אותם: "וַיִּתְנַכֵּר אֲלֵיהֶם וַיְדַבֵּר אִתָּם קָשׁוֹת...". התנכרות משמעה התנהגות הפוכה מהתנהגות מקובלת של מישהו כלפי אדם אחר המוכר לו. השורש הדקדוקי של פעולת ההתנכרות הוא נ.כ.ר, שורש שמבטא זרות, אי-הכרה, כמו שמי שבא מארץ אחרת, מן הנכר, נקרא 'נכרי'.
כאשר נתבונן בפעולת ההכרה בהטיותיה השונות, נמצא בה בעקביות את האותיות כ' ו ר'. אך האות הראשונה לפניהן משתנית: בדרך כלל זו האות ה, ולפעמים האות י. [אמנם לפעמים לא נמצא אף אחת מהן, כאשר האות הראשונה נופלת בבנין נפעל – "וְלֹא נִכַּר שׁוֹעַ לִפְנֵי דָל" (איוב לד, יט); "לֹא נִכְּרוּ בַּחוּצוֹת" (איכה ד,ח).]
לעומת זאת בהטיות של פעולת ההתנכרות, לעולם נמצא את שלוש אותיות השורש שלה - נ.כ.ר.
מההבדלים הללו בין שתי הפעולות, עלולים היינו להגיע למסקנה שמדובר בשני שרשים שונים, במשמעויות הפוכות.
אך כאשר נתחקה אחר שורשה הדקדוקי של פעולת ההכרה, נראה שגם הוא אותיות נ.כ.ר. הראיה לכך היא הדגש שנמצא תמיד בכ' של פעולת ההכרה, שבא כתשלום לנ' שנפלה מהפעל. זוהי תופעה שאנחנו מוצאים בפעלים רבים שהאות הראשונה שלהן היא נ, לדוג' בשורשים נ.ס.ע, נ.פ.ל, נ.ש.כ ועוד.
אלא שבשורש שלנו יש כאן הפתעה כפולה:
- בניגוד לדוגמאות שהבאנו – כאן איננו מוצאים את השורש נ.כ.ר במשמעות ההכרה, וכיצד ייתכן הדבר שלא נפגוש את אות השורש בכל הופעותיה של הפעולה?
- יתר על כן – השורש נ.כ.ר כאמור מציין תמיד את ההיפך ממהכרה, את הנכרי ואת ההתנכרות, ולפלא הדבר שיהיה אותו שורש לפעולות הפוכות!
תופעה זו מתמיהה לכאורה, אך בלשון הקודש היא כלל איננה יחידאית. רש"י בפרשת תרומה (כז, ג) ביאר שדישון המזבח הוא הסרת הדשן ממנו, היפוכה של משמעות דישון האדמה, ואגב כך הביא דוגמאות רבות של פעלים שמבטאים פעולה והיפוכה. אך מתבקשת שאלה: מדוע יש שורש אחד לפעולות הפוכות זו מזו?
מפרשים רבים משיבים כי לפעלים שלנו ואחרים, ישנה משמעות אחת יסודית הטמונה בשורש, בעוד המשמעות האחרת נגזרת ממנה לאידך גיסא, להיפוכה. ברבות מן הפעולות הללו, נראה שכאן נכנס תפקידם של הבניינים. הבניינים יוצרים את החילוק בין המשמעויות השונות של השורש. בשורש נ.כ.ר., בניין הפעיל מציין את המובן הראשוני, ההכרה, ואילו בניין התפעל מציין פעולה שמבטאת אי-הכרה, התנכרות. כאשר מתבוננים בדוגמאות שהביא רש"י בפרשת תרומה לפעלים שמשמעויותיהם הפוכות, רואים שעיקרון זה נכון בכולן: הפועל היסודי נאמר בבניין קל, ואילו המשמעות ההפוכה, של ביטול דבר ומניעתו, משמשים בבניין כבד, כמו בדוגמאות: 'להשריש' (הפעיל) לעומת 'לשרש' (פיעל), 'לסקול' (פעל, קל) לעומת 'לסקל' (פיעל).
חילוק זה בין הבניינים, הוא המוליד את העלמותה של האות נ דווקא בפעולת ההכרה, שכן בבניין הקל, בנין 'הפעיל', האות נ' הראשונה נופלת. לעומת זאת בבנין הכבד, בנין 'התפעל' - לעולם מופיעות כל אותיות השורש.
את התופעה הלשונית הזו בלשון הקודש יש מקום להבין כביטוי ליסוד אמוני גדול: הפכים קשורים זה לזה ביסודם. המהר"ל מבאר סוגיות רבות על פי עיקרון זה, ואחד המקומות בהם הוא מרחיב בהסברתו, הוא בתחילת ספר נצח ישראל, בו הוא מבאר ש'כל ההפכים, מן האחד נקנה הידיעה בהפך שלו. ומוסכם הוא כי ידיעת ההפכים הוא אחד'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
