הבית של התנ"ך

המהר"ל: הדרשות מכוונות תמיד לעומק הפשט

בספר באר הגולה (באר ג) אומר המהר"ל:

"וכל איש חכם ונבון יתפלא על הקירוב שיש לדבריהם אל הפשט עם עומק המופלא מאד מאד, ואיש אשר הוא זר מדברי חכמה יתפלא על הרחוק מן פירוש הכתוב וגם דבריהם אינם נראים לו. ואין זה דבר חדש, כי גם בתורה ובכל המקרא הוא כך, כי האדם אשר הוא זר מדברי חכמה נראה לו בתורה קצת דברים רחוקים, אך האיש המשכיל יאמר כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא ממנו. וכן כל דברי הדרשות אשר הם בתלמוד ובשאר מדרשים כלם אין אחד מהם הן גדול הן קטן שאין הדברים עומק הכתוב על פי אמיתתו כאשר הוא מעמיק בפירוש הכתוב ימצא אותו שלכך נקרא דרשה, כי הוא דרישת הכתוב בחקירה ובדרישה מאד מאד עד עומק הכתוב...".

וממשיך המהר"ל ומבאר כי הדרש תמיד ישאיר את הפשט על מכונו ויעמיק אותו:

"...והנה דברי חכמים הם לפי הדקדוק והם דברים נגלים שהעמיקו מאד לדקדק ולירד עד עומק הכתוב, ודבר זה נקרא מדרש חכמים, הם הדברים היוצאים מן עומק הכתוב, אבל פשוטו קיים עומד, שכן אמרו בפרק ב' דיבמות: 'אין מקרא יוצא מידי פשוטו', הרי שהם גילו לנו שאין לעקור הפשט כלל, אבל הוא נשאר, והדרש שדרשו בו הוא עומק הכתוב. למה הדבר דומה? לאילן אשר שרשו עומד בארץ מוציא ענפים ומוציא עוד פירות ועלין והכל יוצא משורש אחד".

התנ"ך מביא לידי ענווה

בת עין (לר' אברהם דוב מאבריטש, תלמיד המגיד ממזריטש, דרושים לשבועות):

"איתא בגמרא כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקדוש ברוך הוא שם אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה וכו'. ולכאורה קשה שבתחלה אמר כל מקום הוא כלל בכל התורה ואחר כך פרט רק בשלשה מקומות אלו. ונראה לומר על דבר זה: דהנה הבורא ברוך הוא השרה שכינתו על הר סיני שהוא נמוך שבהרים שאין הבורא ברוך הוא משרה שכינתו שהוא גדולתו רק במקום שיש שם מקודם בחינת ענוה, כמאמר הכתוב: 'אני אשכון ואת דכא'. ועיקר הסיבה המביאה לידי בחינת ענוה הוא לימוד התורה נביאים כתובים שהוא חוט המשולש ולא במהרה ינתק ואדרבה הוא מחזק את האדם לבא לדבקות ה' היינו שבחינת ענוה קובע מקום אצלו ומזה יבא להשראת השכינה שהוא דבקות ה'. וזהו כל מקום שאתה מוצא גדולתו פירוש כשאתה מוצא גדולתו הוא השראת שכינתו ית' שהוא גדולתו של הבורא ברוך הוא מסתמא היה שם בתחלה ענוותנותו היינו בחינת ענוה ושפלות וזהו שם אתה מוצא ענוותנותו. ודבר זה אינו יכול לבא רק על ידי תורה שבכתב ונביאים וכתובים".