הבית של התנ"ך

אין לפרש פסוקים בניגוד לדעת חז"ל

ר' צדוק הכהן מלובלין (אור זרוע לצדיק מהות לשון הקודש עמוד מ) יוצא כנגד האברבנאל שפירש בניגוד לדעת חז"ל:

"וראיתי למהרי אברבנאל בהקדמה כתב וכאשר עיינתי בפסוקים ראיתי הדעת הזה שיהושע כתב ספרו רחוק מאוד וכו' ומפני זה כולו חשבתי אני שיהושע לא כתב ספרו אבל שמואל הנביא כתבו עד כאן. ועיין שם שלא העיר במה שזכרנו.

והנה לא אכחד כי היטב חרה לי עליו ז"ל בזה ששכח את מי הוא מדבר וחשב כאילו ידבר עם חביריו ואשר למדו אתו יחד בבית הספר אחד אשר מתוך איזה קושיות קלות ידחה דבריהם כדחות דבר אחד העם. ושכח כי את חז"ל בעלי התלמוד הוא מתחרה אשר כל דבריהם כגחלי אש ומיום שנסתם התלמוד אין רשות אף אם יתקבצו כל חכמי ישראל מכל הדורות גם יחד לחלוק על כל שהוא ממנו ומדבריהם הקדושים ז"ל. כי מלבד גדולת עצמם ז"ל העצומה עוד זאת עדיהם נמשכה הקבלה דור אחר דור ממשה רבינו ע"ה עד רב אשי ע"ה לא נפסקה בינתים שלשלת הקבלה. וכאשר בא הסדר בפרוטרוט בהקדמת הרמב"ם ז"ל. ולפיכך ידעו כל הדברים על בוריין ועל אמיתן. ואיך יערב לבב אנוש בשכלו להשיג עליהם. ואם אלף קושיות וראיות נציע על עמוד של אבן שהוא של זהב הרי עם כל זה ישאר העמוד אבן וכן אם נטהר השרץ במאה וחמישים טעמים עם כל זה ישאר השרץ טמא ולא ידחה האמת ממקומו בשביל קושיות שכליות.

ולדעתי זהו הענין שזכרו ז"ל בפרק קמא דעירובין (י"ג ב) מאותו תלמיד שהיה מטהר השרץ במאה וחמישים טעמים שהקשו רבים וכי מה תועלת בחריפות של הבל שהרי התורה טמאתו [ועיין שם בתוספות], אבל היה המכוון להראות כי לא על ראיות שכליות יסמוך האדם שהרי יש לנו לדון מאה וחמישים טעמים על השרץ שהוא טהור אם באנו לסמוך על טעמים שכליים אבל ראוי לדעת האמת במה שהוא אמת ואחר כך להסמיך כל טעמים וכל ראיות השכל אל האמת ויהיה השכל נמשך אחר האמת לא האמת אחר השכל. ואם לא ידע לדחות ראיות שכלו המורים היפך האמת יאמר שלא ידע ולא יאמר ידעתי שקר"

ובהמשך דבריו קובע ר' צדוק את הכלל:

"ומה שנמצא כי באגדה הרשות נתונה לחלוק על בעלי התלמוד. זהו אמנם בפירוש איזה כתוב כי שבעים פנים לתורה ולפיכך יוכל לפרש באיזה פסוק פירוש אחר ממה שפירשו בו חז"ל אבל לא להכחיש דבריהם חס ושלום".

בימי חז"ל כל המקרא היה שגור בפי כל

בספר משען מים (וילנא תרכט, סימן ג) כתב:

"לימוד המקרא בימי חז"ל היה נפוץ והיו כולם עסוקים בו, עד שכל המקרא תנ"ך שגור בפי כל, ובקיאים בו על פה בלי שום שגיאה וטעות. ולא למדו עמהם משנה או גמרא עד שגמרו תחילה את לימוד התנ"ך כולו בכל פרטיו. ולכן כאשר הזכיר הרב והחכם הדורש איזה פסוק בהלכה או בדרושו מיד ידעו כל השומעים איה מקומו של הפסוק, ובאיזה ענין נכתב בתנ"ך, ואל מה יורה החכם את פינת כוונתו בלימודו ודרושו. והמראה מקומות הפסוקים בתנ"ך הנמצאים כעת בזמנינו ונדפסים בהגליון או בפנים המדרש נתוספו אחר כן, בעת שנתמעט לימוד המקרא. ולפעמים נשתבשו מראה מקומות האלה והחליפו להראות מקום הפסוק בתנ"ך במקום אחר אשר לא נמצא לשונו שוה או דומה אל לשון הפסוק הראוי להדרש".