האכזבה של ישראל

פרשתנו פותחת בציווי על היום השמיני למילואים. העובדה כי יש יום שמיני למילואים לא נזכרה קודם לכן. הקב"ה ציווה את משה הן בפרשת צו והן בפרשת פקודי על שבעה ימים בלבד. על רקע זה אומר רש"י (ט, כג; על פי דברי מדרש תורת כהנים פרשת שמיני) כי לאחר שבמשך שבעה ימים עסקו משה והכהנים בחנוכת המשכן ולא שרתה השכינה, הן אהרון והן בני ישראל תלו את אי השראת השכינה בחטאיהם: "כיון שראה אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, היה מצטער ואמר יודע אני שכעס הקדוש ברוך הוא עלי ובשבילי לא ירדה שכינה לישראל. לפי שכל שבעת ימי המילואים שהעמידו משה למשכן ושימש בו ופרקו בכל יום ולא שרתה בו שכינה, והיו ישראל נכלמים ואומרים למשה: משה רבנו – כל הטורח שטרחנו שתשרה שכינה בינינו ונדע שנתכפר לנו עוון העגל...".

השלכה נוספת מעשית חריפה וקשה של אכזבת בני ישראל מאי השראת השכינה מופיעה במדרש ילקוט שמעוני (פרשת שמיני רמז תקכד). במדרש זה נאמר כי אכזבה זו היא שגרמה לחטא העומד בלב הפרשה – חטא נדב ואביהוא – "כיון שראו שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל אמרו נדב ואביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה ונכנסו לבית קודש הקודשים".

 אולם יש לשאול: שבעת ימי המילואים היו מכג אדר ועד כט בו. היום השמיני למילואים המתואר בפרשתנו הוא בא' בניסן (כשם שנאמר ברש"י הראשון על הפרשה). והנה, בסוף פרשת פקודי (מ, א) כבר ייעד הקב"ה למשה שהוא יקים את המשכן ביום א בניסן – "בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד". ברור כי ייעוד זה נאמר עוד בשלבי ציווי המשכן – לפני שבעת ימי המילואים, או לפחות במהלכם – ולא במהלך היום השמיני. עובדה זאת ברורה הן מתוך ההקשר שבו נמצא ציווי זה – כהמשך לציוויי המשכן, ויותר מכך ממילות התורה – לא נאמר למשה: היום תקימו את המשכן, אלא בראשון באחד לחודש. אם כן, יש להבין – מתברר שמשה ידע מראש כי לאחר שבעת הימים יגיע יום נוסף ורק בו תתבצע ההקמה הסופית של המשכן; מדוע אם כן נתן משה לישראל להבין שיש רק שבעה ימים, ובכך פיתח בהם ציפייה כי בתום ימים אלו תשרה שכינה? מדוע הוא הביא אותם למצב של אכזבה כה קשה כשראו שלא שרתה השכינה אחר שבעת הימים?

ראשית יש להתבונן בציוויים שצווה משה על ידי הקב"ה –  הקב"ה בעצם ציווה את משה ציווי כפול: מצד אחד הוא ציווה את משה (מ, א) להקים את המשכן באחד לחודש הראשון, ומאידך הוא ציווה אותו לחנוך את אהרון ובניו במשך שבעת ימים – "וְעָשִׂיתָ לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו כָּכָה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֹתָכָה שִׁבְעַת יָמִים תְּמַלֵּא יָדָם" (שמות כט, לה). אם כן, יש להבין – האם מדובר בשבעת ימי חנוכת המשכן או ביום אחד? והנה, לכאורה היה מקום ליישב באופן פשוט בין שני הציוויים הללו – משה יחנוך את אהרון ובניו במשך שבעה ימים באופן שהיום השביעי יהיה א' בניסן, ובאותו היום יוקם המשכן באופן סופי. כך יכולים להתקיים שני הציוויים יחדיו. אולם משה ידע (אולי ציווה אותו על כך ה' בלא שייכתב בתורה) כי הדברים צריכים להיעשות באופן אחר – שבעת הימים צריכים להסתיים לפני היום שאותו ייעד ה' להקמת המשכן הסופית ולהשראת השכינה.

הסיבה להעלמת היום השמיני

לאור זאת נשוב אל השאלה – מדוע משה לא הודיע לעם מראש את החשבון האמיתי של הימים, וכי עליהם לצפות להשראת השכינה רק בא' בניסן?

שמא ניתן ללמוד מכך כי אכזבת העם מהשראת השכינה איננה תופעה מקרית ושולית, אלא היא חלק מן החשבון המקורי; בכדי לזכות ולהגיע לירידת האש משמים, היה על העם לעבור עם הכהנים תהליך של לימוד והכנה לקראת השראת השכינה. אך לאחר זאת היה עליהם לעבור תהליך נוסף של פגישה עם העובדה כי כשמדובר בהשראת השכינה בישראל, לא פעולות טכניות ואנושיות יביאו לכך. עלולה היתה להיווצר בעם תפיסה שתהליכי ימי המילואים הם כעין מרשם קבוע המביא להשראת השכינה. אך באמת, היה על העם להבין ולהפנים כי אין מעשי בשר ודם מורידים את השכינה לארץ, אלא רק רצון ה' הוא שקובע בעניינים נשגבים אלו. על כן היה עליהם להתאכזב תחילה מכל מעשי ידיהם ולפגוש כי אין די בהם כשלעצמם להוריד אליהם את האש העליונה. רק לאחר אכזבה זו גילה משה לעם כי לאמיתו של דבר יש סדר נוסף, עליון, של היום השמיני, ורק בו תשרה שכינה בישראל.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.