בתורה ישנם ימים מיוחדים הנישאים משאר ימות החול, ובעלי מצוות יחודיות. ימים אלו הם השבת, המועדים והימים הטובים, ובמעגל רחב יותר – שנת השמיטה והיובל.
הקב"ה קבע את סדרי הזמן על פי היקפים שונים של זמן: ימים, שבועות, חודשים, שנים, ויובלות. הימים המיוחדים נקבעים על פי מיקומים שנבחרו בתוך הסדרים הללו. בשורות הבאות ננסה לעקוב אחר עקרונות היסוד של סדרי הזמנים השונים אשר התוותה התורה, ובכך להבין מהם הכללים אשר על פיהם נקבעים ימים מסויימים בתור ימים טובים.
העיקרון הראשי – סדר השביעיות
היסוד הכולל של כל סדרי הזמנים השונים הוא שכולם מתנהלים על פי סדר של שביעיות. המספר שבע מופיע באופנים שונים בסדרי הזמנים:
- בכל השבוע יש שבעה ימים, והיום השביעי הוא יום השבת – היום הקדוש.
- חג הפסח וחג הסוכות הם באורך של שבעה ימים כל אחד (מבלי להחשיב את שמיני עצרת).
- ימי העומר בנויים אף הם מספירה של שבעה שבועות.
- החודש השביעי אף הוא קדוש, וכבר מתחילתו מופיע בו רצף מיוחד של ימי קודש.
- השנים מצטרפות אף הן לשביעיות – כאשר כל שנה שביעית היא שנת השמיטה.
- השמיטות נאספות לשבעה שמיטות שבעקבותיהן מגיעה שנת היובל[1].
אם כן שבע הוא המספר השולט בסדרי הזמנים. פעמים שהשביעי הוא הקדוש (שבת ושנת שמיטה), פעמים שהקדושה מופיעה לאורך שבעה ימים (פסח וסוכות), פעמים שהשביעי הקדוש הוא גם הראשון (ניסן ותשרי), ופעמים שהשביעיות הן הסולם והמבוא אל הזמן הקדוש שיגיע אחריהם (חג העצרת שבא לאחר שבעה שבועות ויובל שבא לאחר שבע שמיטות).
מדוע המספר שבע מסמל קדושה, ומה הקשר המיוחד שלו לקדושת הזמן? נסביר זאת באופן פשוט על פי דרכו של המהר"ל[2]: כל יישות בעולמנו היא בעלת שלושה מימדים המתפצלים לשישה כיוונים – צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה. כך שהמספר הקרוב ביותר לדבר חומרי הוא שש. אולם ההגבלה לשישה צדדים אינה אובייקטיבית, אלא זו מגבלת התפישה של השכל האנושי אשר אין בכוחו לתפוס יותר משלושה מימדים. אולם ישנם מימדים נוספים, עמוקים יותר של הבריאה, שאותם אין בכוחנו לקלוט. ובכן, המספר שבע הוא נקודת המעבר בין ששת הכיוונים הנתפסים על ידינו, לבין מימדי העומק של העולם שאותם ברא הקב"ה ואליהם מקשרת אותנו התורה.
מכאן ניתן להבין מדוע קדושת הזמן נקשרת במיוחד למספר שבע: הזמן הוא מימד העומק הראשוני. לעומת מבט אנושי פשוט בו הזמן אינו יישות נבראת, אלא כמין משהו 'שקוף' העובר מעצמו, התורה מלמדת כי גם הזמן נברא בהתאם לרצון ה' ויש לו תפקיד. הזמן הוא מימד עומק הקרוב ביותר למציאות הנתפסת על ידינו משום שאנו יכולים לחוות את הזמן במידה מסויימת גם אם אין אנו יכולים לחוש אותו או להבין את מהותו. לכן המספר שבע שייך באופן מיוחד לקדושה שבזמן.
על גבי עיקרון כללי זה, ננסה להבין מהם סדרי הזמן היסודיים על פי התורה. בשורות הבאות נגלה כי ישנם שלושה צירי זמן: ישנו ציר זמן ראשי שבהתאם אליו משובצים הימים הטובים, אך לצידו יש שני צירי זמן נוספים, המקבילים אליו ומעניקים משמעות נוספת לאותם הימים הכלולים בו.
א. ציר הזמן הראשי
בתחילת המסע של סדרי הזמנים נתמקד ביום אקראי שאינו יום מיוחד, ונבחן איזה חלק נוטל יום זה בתוך סדר הזמנים. לצורך הענין נבחר את יום כז חשון אשר חל ביום רביעי בשבוע.
ובכן, יום זה הוא חלק מחודש מסויים – הוא היום העשרים ושבע לחודש השמיני. חודש זה עצמו הוא חלק ממעגל גדול יותר – הוא אחד מתוך שנים עשר חודשי השנה. וגם אותה השנה נוטלת חלק במבנה גדול יותר – לצורך הענין היא השנה השלישית לשנת השמיטה. השמיטה אף היא מסייעת להרכיב יחידה גדולה – היא השמיטה השישית ליובל. והיובל? מדובר ביובל החמש עשרה במספר מאז כניסת ישראל לארץ... הנה כי כן – יום סתמי לכאורה בשנה מסוימת הוא אבן בניין קטנה מתוך 'הפרוייקט' ההיסטורי הכלל עולמי שהקב"ה 'בונה' בעולמו. כל יום הוא חלק ממבנה עצום המתפרט ליחידות וליחידות משנה.
כך נגלה לפנינו הציר העיקרי של סדרי הזמנים – התורה מלמדת אותנו לתפוס את הזמן כולו (כל היות הזמן קיים) כמבנה אחד ענק. הימים אינם פירורים אקראיים אשר פשוט קיימים, אלא הימים כולם הם חלק מתהליך ארוך שיש לו אחרית טובה וגדולה. תהליך זה נמשך מתחילת הבריאה ועד סופה, והוא נחלק למרכיבים קטנים יותר – יובלות, שמיטות, שנים חודשים וימים. ניתן להמשיל זאת לחדרים, קירות ולבנים היוצרים יחדיו את המבנה הכללי[3].
מתוך הבנת המבנה הראשי של הזמן ניתן לזהות את המשמעות של מועדי התורה. המבנה הגדול מתוכנן כך שיש בו מוקדים של קדושה בהם מופיעים ימים טובים. מוקדי קדושה אלו נמצאים בנקודות המרכזיות של המבנה, כגון בתחילתו, באמצעיתו או בסופו, ובכך מוקרנת קדושתם על כלל המבנה:
- היום הראשון בכל חודש הוא 'ראש חודש'. מבין המועדים בפרשת המועדים, זהו המועד השכיח ביותר משום שהוא מופיע שתים עשרה פעמים בשנה.
- כמו בתחילת חודש כך גם בתחילת השנה: החודש הראשון (ניסן) הוא ראש החודשים, ובהקשר לכך נמצא בו מוקד ראשי של קדושה הלא הוא חג הפסח. חג הפסח עצמו נמצא במרכז החודש – ביום ט"ו, ובכך מקרין על כל החודש
- מוקד נוסף של קדושה מופיע בחודש השביעי (תשרי) קדושתו מנביעה את יום הזיכרון (הוא ראש השנה) בתחילת החודש, יום הכיפורים וחג הסוכות (באמצע החודש)[4].
- זאת במישור החודשים. גם במישור השנים מופיעה הקדושה בשביעיות – כל שנה שביעית היא שמיטה.
- ובמעגל הרחב ביותר – לאחר כל שבע שמיטות מופיע היובל.
אם כן, רוב המועדים הקדושים מופיעים בנקודות מרכזיות של המבנה הכולל של הזמן. אך לא כל המועדים נובעים מציר זמן זה. מתברר כי ישנם מועדים הנובעים, מציר זמן שונה המתקדם במקביל לציר הזמן של הימים, החודשים והשנים: זהו ציר הזמן של השבוע.
ב. ציר השבת
אם נשוב אל אותו יום כז בחשון, הרי שמלבד תאריכו בחודש יש לו משמעות נוספת: הוא גם חל ביום רביעי של השבוע כלומר הוא השלב הרביעי מתוך סולם של שבעה שלבים המוביל אל קדושת השבת. זהו אפוא ציר הזמן השני – ציר הזמן המעגלי של השבת. ציר זה מחלק את כל הימים באשר הם לחטיבות של שבעה-שבעה. חטיבות אלו אינן מושפעות מן החודש, השנה או השמיטה ה'זורמים' במקביל. הוי אומר שמבחינת חלוקת השביעיות של הימים אין שום התיחסות לאותו היום בתור 'תאריך' כלומר – היכן הוא על ציר הזמן הכללי של שנה לבריאת העולם, יום בשנה וכדומה. שביעיות הימים הן 'מעגל סגור' שבו הימים באשר הם מצטברים ומובילים אל השבת.
אם כן, מה פשרו של ציר זמן זה שאינו חלק מן המבנה הכולל של הזמן?
בניגוד לשלושת רבדי הזמן האחרים – היום החודש והשנה, לספירה השבועית אין כל מבוא בחוקי הטבע[5]. אין מעגל בטבע שמסתיים כל שבוע. השבת מבוססת באופן מוחלט רק על הידיעה שה' ברא את העולם בשבעה ימים וקידש את היום השביעי. במילים אחרות – לגבי היום, החודש והשנה התורה מעניקה פירוש ויוצקת תוכן לתבניות הקיימות בטבע. אך כשמדובר בשבת, גם התבנית עצמה מתחדשת לעם ישראל בלבד בסיני. לסדר הבסיסי כל כך של שבעה ימים בשבוע הנהוג בכל העולם אין כל עוגן בסדרי הטבע. שבוע הימים נוצר אך ורק ממקור מסורת ישראל על הבריאה.
זוהי הסיבה שציר הזמן השבועי של השבת איננו נספר למעגלים רחבים - ציר זה מבטא בחינה של תבנית של בריאת העולם בשבעה ימים אשר קדמה לאדם. כאשר הקב"ה ברא את הימים מתוך האינסוף שקדם לבריאה – הוא ברא תבנית שבה יש כל פעם שישה ימים ואחריהם מגיע יום שהוא בבחינת 'חור' בזמן, כלומר תפקידו אינו מסתכם במימדים הרגילים של הבריאה. ממילא זהו יום שהוא הקשר של הימים שלפניו אל האינסוף שקדם לזמן. משום שמדובר בתבנית הזמן עצמו, אין לישראל כל יכולת השפעה על מועדי קביעת השבת. זאת לעומת החודשים והשנים שתאריכיהם מושפעים מקידוש החודשים ועיבור השנים של עם ישראל.
אם ננסה לבאר את היחס בין שני צירי הזמן נראה כי כך יש להעריך את הדברים: חלוקת הימים לשביעיות נובעת מעצם תכונת הזמן באשר הוא, כלומר כך בנוי 'החומר של הזמן', והוא קודם למבנים והסדרים שיווצרו מהצטברות ימים ושנים. בכל נקודה על הזמן שבה ניגע – תהיה נוכחות והקרנה של קדושת השבת. השבת היא עצם העובדה שיש קדושה בסדרי הזמנים – אין יום שאינו קשור לקדושה גם אם הוא כאמור 'סתם' יום באמצע חשוון.
כדי להבין טוב את מהות ציר הזמן של השבת ניתן להמשיל את המבנה הכללי של הזמן בו עסקנו לעיל לארמון קסמים שבו כל קיר נוצץ וכל חדר מלא בזוהר. ניתן לנתח את גובה הקירות וחכמת בניית החדרים וכדומה, וכך עשינו בתחילה. אך עוד קודם לכן יש להתייחס אל 'חומר הגלם' – אל האבנים שאיתן בונים הכל. מדובר באבני קסמים בעלות תכונות לא טבעיות, ועל כן בלי קשר לשאלה היכן הן יוצבו בארמון, הכל מתחיל מכך שבהן עצמן יש את תכונת הקסמים אשר תפותח ותבוא לידי ביטוי בכלל הארמון. כך הוא גם בנוגע לציר הזמן של ימי השבוע – עוד בטרם משוייך כל יום לתאריך מסויים בתוך ציר הזמן הכלל-היסטורי, הוא קודם כל בעל שייכות לקדושה בהיותו מוביל אל יום השבת הבא. על כן השם העצמי של כל יום הוא 'ראשון', 'שני', 'שלישי' וכדומה – מהותו הראשונית היא המקום שלו ביחס לשבת. מתוך שייכותו זאת לקדושה הוא אף יכול להיות מוצב בתור 'לבנה' בתוך 'ארמון הקסמים' הלא הוא מבנה הזמן.
עד כה פגשנו שני צירי זמן מקבילים. אך ישנה עדין חטיבה של מועדים בתורה אשר טרם קיבלה פשר בשני צירי הזמן עליהם עמדנו עד כה.
ג. ספירת העומר וחג השבועות
לגבי רוב ימי השנה, די במה שנאמר עד כה. אך באורך פלא, התורה סימנה ארבעים ותשעה ימים בשנה אשר כל אחד מהם הינו חלק מציר זמן שלישי. בימים אלו יש ספירה מיוחדת המשייכת אותם לימים ושבועות משל עצמם, ולקו הנמשך החל ממחרת הפסח ועד חג השבועות. ספירה זו יוצרת באופן מובהק ציר זמן נוסף, שהרי יש בה מניין ימים ושבועות אשר אינם משתלבים לא בתוך מבנה החודשים והשנים ולא בתוך הספירה השבועית של השבתות. כך קורה לדוגמה שיום מסוים הוא גם יום שישי לסדר השבת, גם ל' בניסן לסדר החודשים, וגם – חמישה עשר יום לסדר ספירת העומר.
העובדה שציר הזמן של ספירת העומר ושבועות נפרדת מציר הזמן של שאר המועדים בולטת מאד בכך, שבניגוד לכולם, לשבועות אין תאריך קבוע! בגמרא ראש השנה (ו, ב) נאמר ששבועות יכול לחול בה', ו' או ז' בסיון, בהתאם לקידוש החודשים בתור מלאים או חסרים. שבועות תמיד יחול חמישים יום לאחר הפסח, כלומר בתום תהליך ההתעלות שעוברים ישראל מיציאת מצרים עד מתן תורה.
בכדי להבין את פשר ציר הזמן הזה נעמוד על המאפיינים המיוחדים שלו:
מדובר בציר זמן שאינו נמשך כל השנה, אלא רק בתקופה מסויימת מתוכה. המשמעות היא שספירה זו אינה חלק מן ההגדרות הבסיסיות של הזמן, כמו שני צירי הזמן הראשונים, אלא חידוש מיוחד – זן חדש של זמן עליון הראוי להופיע בתקופה מסויימת בלבד. מהו יחודו של זן זה? ניתן לזהות שיש לו שני מאפיינים יחודיים:
- בשני צירי הזמן הראשונים החשיבות של הימים לא חרגה מעבר ליחידה הבאה שמעליהם – השבוע או החודש. לא היתה ליום מסויים משמעות מעבר להיותו יום חמישי בשבוע או יום טו' לחודש. כלומר לימים לא היתה חשיבות אלא בכך שהם חלק מבניית קבוצות הימים הגדולות יותר – השבוע או החודש. אך בימי ספירת העומר הימים מקבלים משמעות חדשה בתכלית, ולצד השבועות אנו סופרים אותם אחד אחד עד ליעד, לדוגמה: "היום חמישה וארבעים יום לעומר"[6]. כלומר ספירת הימים מובילה עד אל ה'יעד' של חמישים הימים, ואינה עוברת רק דרך מעגלים רחבים יותר כמו שבועות או חודשים. המשמעות היא שבספירת העומר כל יום הוא בעל חשיבות עצמית – הוא בעל תפקיד משל עצמו. כל יום בספירת העומר הוא בעל ערך ונועד לו תפקיד או 'תיקון' מסויים. בכך מגיעה משמעות חדשה לחלוטין למושג הזמן. יום אינו רק חלק מיחידה גדולה יותר ורבת חשיבות, אלא היא אור יחיד ומיוחד המצוי בעיתו.
כשם שציר הזמן של השבת עומד במקביל למבנה הזמן הכללי, ומקנה את השייכות הראשונית של הימים לקדושה, כן מגיעים ימי ספירת העומר במועדם ומקנים חשיבות עצמאית לכל יום ויום. כך יש להבין את אמירת התורה על ספירת העומר "וספרתם לכם ממחרת השבת" – במבט ראשון היינו סבורים כי מדובר בשבת בראשית כפי טענת הצדוקים. אך קבלת ישראל האמיתית יודעת לומר כי מופיעה כאן 'שבת' חדשה, כלומר אופי חדש של קדושת הזמנים שעל פיו מופיעה הקדושה גם ביחידות הזמן הקטנות ביותר.
- בספירת העומר הימים אינם עוברים מאליהם, כפי תכונתו הבסיסית של הזמן. אלא בני ישראל מצווים לספור את הימים, ובכך הם הקובעים לכל יום את מקומו וערכו. ישראל הם שמניעים כביכול את 'הסרט-נע' של הזמן ומובילים אותו אל תכלית החמישים. התוצאה הפלאית של תופעה זו מופיעה בחג שבועות – לחג זה התורה אינה נותנת תאריך בשנה, כלומר הוא אינו נובע מן המבנה הרגיל של הימים והחודשים שתואר לעיל. חג זה אינו אלא תוצאה של הספירה – לאחר שישראל 'יצרו' את ארבעים ותשעה הימים הם זכו להוביל אל חג השבועות.
ובמבט רחב ניתן לראות כי כמו שבבריאת העולם נוצר סדר זמנים של שבת, כן בבריאת ישראל ביציאת מצרים נוצרה שבת. אך בעוד ששבת בראשית היא קבועה וקיימת ואין לישראל כל השפעה על מועדה, בספירת העומר ציר הזמן מתקדם אך ורק מכח ישראל – אין הימים העוברים בעלי משמעות אלא מכח שישראל עומדים וסופרים: "היום כך וכך ימים לעומר".
המשמעות של זמן שכזה היא בלתי נתפסת: באופן הפוך מן הספירה השבועית של השבת, שבה אין לישראל כל מגע, בספירת העומר מגיע 'מצב צבירה' חדש של זמן שבו הזמן העובר הוא לחלוטין בשליטת עם ישראל. לעיל עמדנו על כך שהמספר שבע שייך לזמן משום שהזמן הוא מימד רוחני היוצא מגדרי העולם הזה. ובכן בהקשר של ספירת העומר מתברר כי ישראל אף הם נמצאים באותו המימד הרוחני, כך שהם יכולים להשפיע על הזמן ולכוון את מהלכו.
[1] נעיר כי גם חשבונות הקץ בספר דניאל מבוססים על שביעיות (דניאל ט, כד): "שָׁבֻעִים שִׁבְעִים נֶחְתַּךְ עַל עַמְּךָ וְעַל עִיר קָדְשֶׁךָ לְכַלֵּא הַפֶּשַׁע וּלְהָתֵם חטאות חַטָּאת וּלְכַפֵּר עָוֹן וּלְהָבִיא צֶדֶק עֹלָמִים וְלַחְתֹּם חָזוֹן וְנָבִיא וְלִמְשֹׁחַ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים".
[2] ספר באר הגולה באר השישי פרק ח: "שבעה, נגד ששה צדדין שיש לגשם, והאמצע שהוא תוך הששה, אשר יש להם קשור למעלה, והוא קיום הארץ". תפאר"י פרק מ: "ויש עוד גבול נבדל לעצמו, והוא האמצעי, אשר הוא נבדל לעצמו, ואינו נוטה לא לימין ולא לשמאל, לא לפנים ולא לאחור, רק עומד באמצע. ואין האמצעי הזה מתיחס לגשם כמו ששה צדדים... אבל האמצעי, מפני שאין לו רוחק, לא יאמר עליו שהוא גשמי בעצמו, ומתיחס אל בלתי גשמי".
[3] יש לשים לב שבמבנה כללי זה אין אבני יסוד של שבועות. אין הם חלק מן המבנה הכללי. מקומו של השבוע יופיע בציר הזמן הבא – הציר השני.
[4] כאמור לעיל, גם חודש ניסן הוא גם החודש השביעי לספירת החודשים המתחילה מתשרי.
[5] כוונתנו לעולם הטבע הרגיל. אולם ראה בגמרא בסנהדרין (סה, ב) שם מבואר שישנן תופעות מיוחדות אשר דרכן ניתן לראות את יחודה של השבת: ישנו נהר ששמו סמבטיון אשר נח בשבת, וכן בעלי האוב נחים בשבת, וכן העשן מקברי הפושעים הנידונים בגהינום שובת בשבת.
[6] משנה ברורה סימן תפט ס"ק ז: "וסופר הימים והשבועות - דכתיב תספרו חמשים יום וכתיב שבעה שבועות תספר לך... ואם מנה שבועות ולא ימים כגון שאמר ביום השביעי היום שבוע אחד ולא הזכיר ימים כלל לכולי עלמא לא יצא".
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
