בפרשה הקודמת, פרשת שמיני, נפגשנו לראשונה עם הלכות טומאה וטהרה, והעיסוק בהלכות אלו נמשך בפרשות תזריע ומצורע, וזה המכנה המשותף לפרשיות השונות שבהן.  

  אם ננסה לסווג את הלכות טומאה וטהרה, נראה שהן מורכבות מכמה מרכיבים:

• מקורות הטומאה השונים (לדוגמה: מת, לידה, זיבה, צרעת);
• הסוגים השונים של מקבלי הטומאה (אדם, כלים, אוכל);
• אופן מעבר טומאה (מגע עם דבר טמא, טומאה היוצאת מגופו);
• ההשפעה ההלכתית של מציאות טומאה (לדוג' איסור אכילת קדשים וכניסה למקדש);
• אופן ההטהרות מטומאה (טבילה, הזאה, בכפוף למידות זמן שונות).

אך באופן מפתיע, המושגים 'טמא' ו'טהור' קיימים בכמה תחומים נוספים, שלא נוגעים להלכות טומאה וטהרה אלו. לדוגמה, 'טומאה' נזכרת בפרשת שכם בן חמור, שם נאמר כמה פעמים שהוא טִמֵּא את דינה, וטומאה כזו נזכרת גם בפרשית סוטה שבפרשת נשא; כמו כן, כמה פעמים נזכרת טומאה ביחס לארץ: בפרשית ערי מקלט נאמר "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ" (במדבר לה, לד), ובדין קבורה נאמר "וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה" (דברים כא, כג).

בכל המקומות הללו, לא מדובר על טומאה במובן ההלכתי שבו דובר קודם.

  כמו כן, פרשיה מיוחדת שראוי לציין בהקשר זה היא פרשית מאכלות אסורים. בפרשת נח בעה"ח הכשרים נקראים 'טהורים', וכידוע בעה"ח הטמאים לא נקראים שם 'טמאים' אלא 'לא טהורים'. לעומת זאת בפרשת שמיני ובפרשת ראה, בעה"ח האסורים באכילה נקראים 'טמאים'. כל זאת למרות שאין מדובר בהלכות טומאה וטהרה במובן הרגיל, אלא בהלכות 'איסור והיתר', החיות הטמאות אסורות באכילה והטהורות מותרות.

  מהי, אם כן, המשמעות היסודית של השורשים ט'מ'א' וט'ה'ר', המשותפת להקשריהם השונים?

נעסוק הפעם במשמעות השורש ט'מ'א'.

  ר' שלמה פפנהיים מבאר שישנן שבע אותיות 'מצטרפות' בלשון הקודש, שעל ידי הצטרפותן למילים ולפעלים נוצרות הטיות שונות של מילות המקור. האותיות הללו הן: א', ה', ו', י', מ', נ', ת', והסימן שהוא נותן להן הוא 'האמנתי"ו'. (דוגמה להצטרפויותיהן לשורשים קיימים – ירדה, אלך, מפעל, נשבר, תאמר, ידבר, שמרו.) בספרו 'חשק שלמה – שרשים', הרש"פ מחדש שישנם שורשים רבים (בני שלוש אותיות), שבעצמם מורכבים משתי אותיות עיקריות, שנוספת ומצטרפת אליהן אחת משבע אותיות 'האמנתי"ו'.

  כך בשורש ט'מ'א', האותיות העיקריות הן ט'מ', וצירופים שונים של אותיות האמנתי"ו לאותיות אלו, יוצרים שורשים שונים שקשורים ביסודם למשמעות אחת משותפת לאותיות ט'מ'. השורשים שהוא מציין הם א'ט'מ' ו ט'מ'נ', והוא מבאר שהמשותף לכולם הוא משמעות של עיכוב וסתימה מלעשות את השימוש הראוי להם. אוזן אטומה מעוכבת מלשמוע, והדבר הטמון מעוכב מכל שימוש שהוא ראוי אליו בחיים הגלויים.

  מסביר הרש"פ, שגם שורש ט'מ'א' משמעו עיכוב ומניעה מדברים שונים שהדבר הטמא ראוי להם. לדוגמה, האדם הטמא מעוכב מלהיכנס למקדש ומלגעת בדברים קדושים.

  על פי זה ניתן להבין את משמעות הטומאה גם במקומות בהם היא נזכרת בהקשרים שאינם שייכים להלכות טומאה: החיות הטמאות מעוכבות משימוש האכילה שהן ראויות אליו, והטומאה שנזכרת בנוגע להלכות ביאה, מבטאת שהעובר עליהן מעוכב מלהשיג את מטרת קשר הנישואין. ייחוס הטומאה לאדמה בעקבות חטאים שונים, מבטא את מידת ההשפעה לרעה שלהם עליה, שהם פוגעים ביכולתה להתגלות במעלתה השלמה.

בע"ה בשבוע הבא נעיין בשורש ט'ה'ר', ובכך נזכה "לְהַבְדִּיל בֵּין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהֹר" (ויקרא יא, מז).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.