אין חיים ללא דיבור

בדיבור היום יומי שלנו הרבה תקלות, לכן יש לדון- אולי כדאי לעשות תענית דיבור. אע"פ שלתענית דיבור אין מקור לא בתורה, לא במשנה, לא בגמרא, וגם לא בראשונים, אל רק באחרוני אחרונים.              

אך צריך להבין מה יותר גדול? כיצד האדם יותר מועיל בעולם- ע"י הדיבור או ע"י השתיקה?

במדרש מסופר: שהמלך הזמין שנים, אחד 'חסיד הדיבור' והשני 'חסיד השתיקה'. חסיד הדיבור דיבר ודיבר על המעלות שבדיבור איזה חוכמות דיבור יש ב-אהבה בין איש לאשתו וב- קשרי אדם לחברו. שמע המלך, ואז פנה אל נציג השתיקה ושאל "מה בפיך"? הנציג התחיל להסביר למלך את משנתו, ובתגובה המלך נתן לו סתירה. למה סתירה? אתה בעד שתיקה לא בעד דיבור, רמאי! גדולת השתיקה תוכח ע"י השתיקה.

 כלומר זה ברור שצריך לדבר, יש אומרים ש-ההומו סאפיינס" (האדם נבון) השתלט על "הנאנדרטלי" (תת האדם הנבון) משום שידע לדבר אפילו ש-"לנאנדרטלי" היה לו מוח יותר גדול ויותר חכם. אלא ש- ל"הומו סאפיינס" קרה נס והוא התחיל לדבר. יש גן אחד מתוך 300 אלף גנים שאחראי על הדיבור, ארעה שם 'מוטציה' וההוא החל לדבר. ומכיון שהוא דיבר- הוא ניצח את כולם, כי א"א לנהל חיים בלי לדבר.

א"א לנהל את החיים בלי דיבור, ולכן בסוף "ההומו סאפיינס" חיסל את (הנאנדרטלי). יש אומרים שהוא השתלט על כל מקורות המזון. אך מכאן ברור שצריך לדבר.

עליונותה של השתיקה

הגמרא בחולין (פט ע"א) שואלת: מה אומנותו של אדם בעולם הזה ?– ישים עצמו כאילם! משמע שלהיות  אילם זו אומנות. זה לא להיות אילם בסיטונאות כל הזמן, אלא אומנות מתי להיות אילם... הגמרא שם ממשיכה ושואלת -יכול  אף בדברי תורה? - נאמר: "צדק תדברון". דברי צדק, דברי חכמה- כן לדבר. זו אמנות. מתי לדבר ומתי לשתוק.

כולם יודעים את ההבנה הזו, בשביל זה לא צריך את חז"ל שיסבירו שלפעמים צריך לשתוק ולפעמים לדבר. כלומר דבריהם מכוונים לשאלה העמוקה: מה היא הדרך הנורמלית?  הדרך הנורמלית היא: פה בד"כ סגור אלא אם כן יש סיבה לדבר. ולא להיפך: כל הזמן לדבר ואם יש סיבה לשתוק.

מובן שהתכונה היסודית של האדם, כלומר אומנותו של האדם היא- להיות אילם אלא אם כן הוא צריך לדבר. המצב הנורמאלי הוא שהאדם שותק, כל עוד אינו צריך לדיבור. זה הלימוד השני.

למדנו עד כה שני לימודים-

• לפעמים צריך דיבור ולפעמים צריך שתיקה.
• השתיקה היא אומנות והיא חשובה יותר מהדיבור.

לשני הלימודים שלמדנו מצטרף לימוד שלישי - הדיבור הוא מתוך השתיקה. הפרט מתוך הכלל.

האדם שיודע לשתוק, גם יודע לדבר. "סייג לחוכמה שתיקה". החכמה שהאדם מדבר, מסויגת ע"י  השתיקה. הסייג הוא כמו מעקה, אם אין מעקה של שתיקה, הדיבור הופך לגידול סרטני. אנשים יכולים לדבר דיבורים רעים, כל התקשורת מלאה רשעות ולשון הרע. זה גידול סרטני נורא כי הוא לא דיבור המסויג ע"י שתיקה.

המשנה באבות (א' יז') מביאה את דברי רשב"ג- "כל ימי גדלתי בין החכמים, ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה". רשב"ג בעצם אומר: התבוננתי על החכמים, גדלתי בסביבתם וראיתי שהם שתקנים. הם היו מדברים הרבה, אבל אך ורק כשצריך .

עוד מופיע במשנה באבות (ו' ו') "48 דברים שהתורה נקנית בהם" – אחד מהם הוא 'מיעוט שיחה'. אין הכוונה מיעוט מלשון כמה שפחות עד שאין בכלל דיבור, אלא מעט, להמעיט. "מיעוטו יפה ריבויו קשה". כך גם 'בשחוק' "מעט שחוק", לא הכוונה שאין לצחוק כלל, אפשר לצחוק, רק להמעיט מעט. 

כמובן שזה לא מודרני, היום צריך לדבר בלי סוף. האדם המודרני אינו יודע לשתוק, לא יודע להקשיב או לשים מחסום לפיו. אך היסוד הוא- השתיקה. גם המלאכים המכונים "חשמלים" שותקים- אומרים חז"ל הוא 'חש' - שותק, ו-'מל' - ממלל, אך קודם הוא חש, ואח"כ מל. בדומה למורה נבוכים שם נאמר קודם חש ואז מל, מתוך שיודע לחוש הוא יודע למלל.

עמקה של השתיקה

בספר אורות הקודש כרך ג' מבוארים בירורים ענקיים כ- 15 עמודים במספר על השתיקה. חידוש ראשון שהרב זצ"ל אומר:

השתיקה היא לא רק שתיקה דיבורית (כחומר לא לדבר) אלא גם שתיקה פנימית, שתיקה מחשבית. (כרך ג' עמוד רעג'). את המחשבות שמתרוצצות בתוך האדם כל הזמן - צריך להרגיע. אבל מה האדם יכול לעשות? חסימת פה זה יכולה להיות רצונית, הוא רוצה לדבר אך חוסם את  פיו.  אבל השתיקה המחשבית יכולה להיות רק פנימית. להכריע את שטף המחשבות החפץ לקורבנו תחתיו.

"וחמורה היא ההתבודדות הפנימית מאד" כותב הרב זצ"ל, - לא כתוב פה על התבודדות כמו דברי "רבי נחמן" : שמטיילים ביער ומדברים על רבש"ע. התבודדות פנימית יכולה להיות בתוך בית המדרש, צריך את האדם בתוך עצמו, הסביבה אינה משנה. 

ממשיך הרב וכותב- "ודורשת היא שגשוגה בלא שום הפרעה בעולם. אז יוצרת היא את ערכיה וגווניה מכוחה התוכי הפנימי, ואור הרוחני... והדיבור הבא אז, הרי הוא מפריע בכוחו הבניני בנטילתו מהישן, ממה שכבר מטושטש ומאופל", כלומר, הדיבור מקטין ומחליש את המחשבה. הדיבור קטן לעומת המחשבה. יש אומרים 1 משמונה. ישנם עומקים רבים במחשבה ובשתיקה שאין בדיבור.

בספר "ריש מילין" מבואר, שכאשר האדם מדבר הוא פוגע בדברים שאינם יכולים להיות בדיבור, זאת אומרת הדיבור מצמצם אותם, בשונה מהמחשבה שאינה מצמצמת. כי יש מחשבות רגילות וישנה מחשבה מעל המחשבה- מחשבות כ"כ כלליות שא"א לחשוב אותם, כגון "אהבת ד', דבקות בד'". זה הנושא של הדומייה המחשבית, כי אם האדם מתחיל להסביר לעצמו בראש מה זה יראת ד' מה זה אהבת ד' זה מקטין.

בהמשך דבריו הרב כותב "השתיקה נתבעת בעומק הנשמה", כלומר, מי שכל הזמן מדבר ומדבר הוא לא קולט, הוא לא שומע, והוא לא לומד- הוא מדבר. אם המחשבה כל הזמן חושבת ופולטת היא לא יכולה להתמלא משורש הנשמה. "שתיקה" אומר הרב "מלאה חיים. חושבים ששתיקה זה ריק. השתיקה הפנימית יותר מלאה מהדיבור".

מסיים הרב את דבריו- "כשבעל המחשבה הדוממת עוסק בדממתו הנשגבה, עולמות רבים הולכים ונבנים... ברוח ד' לא ברעש ד' לא באש אלא קול דממה דקה ... בדממה ד' עובר".

אחריות על מוצא שפתיינו

בספר "שמונה קבצים" (ה ק"ד) נכתב "הירוס גדול בא במערכי הרוח, כשמופיע האור
הפנימי של עת לחשות."

הרב רוצה לומר: שיש זמן לדבר וזמן לשתוק. לפעמים ד' אומר לנביא לדבר והוא כובש נבואתו (כמו יונה). ולפעמים ד' לא אומר לו לדבר, והוא כן מדבר- זה נביא שקר. כך גם האדם לפעמים צריך לדבר והוא לא מדבר והוא כמו כובש נבואתו. ולפעמים הוא לא צריך לדבר והוא מדבר זה כמו נביא שקר.

אז איך אדם ידע מתי לדבר ומתי לשתוק? הרי אין מכשיר שמודיע לאדם- צריך להפעיל את השכל. אך קודם צריך לדעת את העיקרון, שיש 'עת לחשות' יש עולמות של דממה. והשתיקה באה לכונן עולמות חדשים. אך הדיבור מבטא, כלומר- בונה עולמות 'יש מיש', בשונה מהשתיקה שקולטת עולמות חדשים. "המשכיל בעת ההיא ידום".

אחר מותם של שני בני אהרן נכתב- "וידום אהרון", שתק וקיבל את הדין. אין זה עונש, אלא חכמה. חז"ל אומרים: "וידום אהרון" ומה שכר קיבל? שנתייחד עם הדיבור. בגלל הדממה הוא קיבל דיבור מרבש"ע. כך גם אנו, אם נדבר כל הזמן, לא נטה אוזן לדבר ה'.

"הדממה מביאה לידי רוח הקודש" כותב הראי"ה קוק בשמונה קבצים (ח' קמ"ג).

"ותגזור אומר ויקום לך", נכתב בספר איוב (כב' כח') הדממה מביאה לגדולה רוחנית. יש ביד הדממה להעצים את ערך הדיבור. "ותגזור אומר ויקום לך"- צדיק גוזר והקב"ה מקיים. איך זה קורה? זה נובע מתוך הנשמה. הדיבור שבנשמה והדיבור האלוקי שמתגלה דרך דיבורו של האדם  מתחברים יחדיו. וכל זה מתחיל מן השתיקה הפנימית, השתיקה שמביאה לפלאי הדיבור.

יש סיפור בו מסופר על ויכוח של חבורת חסידים:                                                                                    חסיד אחד אמר: הרב שלי גוזר וד' מקיים, היה נהר, הוא גזר והנהר נפתח.                                אמר חסיד השני: הרב שלי יותר גדול, היה ים והרב גזר והים נפתח.                                                   החסיד השלישי טען: הרב שלי גדול יותר. היה הר, והרב גזר ונבתר ההר.                                               בא הרביעי ואמר: היה חושך והרב גזר, ואלומה של אור פילסה את המחשכים.

"ואתה"? שאלו את החמישי- "הרב שלי" פתח ואמר, הוא לא גוזר והקב"ה מקיים, אלא הוא מקיים מה שהקב"ה גוזר. חידוש מעניין. אז מתוך שאדם מקיים מה שהקב"ה גוזר אז אח"כ יש כוח הדיבור שלו.

יש לנו אחריות על כל מוצא שפתיים. הרב צבי יהודה זצ"ל, היה אחראי על כל מוצא פיו, כל מילה הייתה שקולה, אע"פ שדיבר חופשי. כאשר אמרו לו "הרב אמר ככה". אמר "לא אמרתי ככה, אמרתי אחרת". הוא ידע בדיוק מה אמר.

 מי שמבין ערך הדיבור, אינו שח שיחת חולין. יש אנשים שאומרים: לאדם יש תקציב מילים לכל חייו, וכשגומר את כל המילים הוא מת. אין לזה מקור. אבל הפסוק "נפשי יצאה בדברו", (שיר השירים ה' ב') זה המקור, ותצא נפשי בגלל דברו- בגלל ריבוי דברי חולין.

יש בעלי נשמות זכות, שהמחשבה פועלת בהם תדיר, ובולעת את כשרון הדבור. בולעת את הרצון לדבר, כי כל דיבור הוא מעמסה שדוחקת את המרחב הגדול. משה כבד פה וכבד לשון כי זה מחליש את עומק המחשבה.  ואם לפעמים האדם הזה יורד ומדבר בהרחבת פה כאדם רגיל, אז הוא מרגיש צער ועלבון. כי יש אדם שלא סח שיחת חולין מימיו.

שתיקתו הגורלית של דוד

הדברים עליהם דיברנו כעת, באים לידי ביטוי בקשר המיוחד בין דוד ליונתן בן שאול. קשר המכונה-אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה חסרת רצון להשלים חסך בעזרת אהבת החבר.

באהבתם של דוד ויונתן, דבר לא תלוי לבד משאלה אחת- מדוע יונתן אוהב את דוד הרי נכתב- "ותדבק נפש יהונתן בדוד". דבקות. למה דבקות? כלומר, אהבת דוד ליונתן היא דבר ברור, הרי יהונתן הציל אותו, מסר נפשו בשבילו, וויתר על כיסא המלוכה למענו. אילולא יונתן, דוד לא היה מלך.

התשובה מוסברת בתיאור המקרא, לאחר שדוד הורג את גוליית, שאל שאול את דוד, "בן מי אתה הנער"? ענה דוד: "בן עבדך ישי בית הלחמי" (שמואל א' יח', א'). ומיני אז "ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, ויאהבהו יהונתן כנפשו". (שמואל א' יז' נח')  מפליא!

מסתבר שכוונת השאלה של שאול לא הייתה תמימה, שאול ידע בן מי זה העלם, הכיר אותו הרי הוא נושא כליו ונגנו האיש. ואפילו ידע ששמואל משח אותו למלך. אולם דוד הציל אותו כאשר נלחם בגוליית, כיון שאיש לא העז לעשות זאת, גם לא שאול, שהיה חולה ברוח רעה ולא יכול היה להילחם.

הדבר ההגיוני ביותר ששאול יכול היה לעשות הוא, לחבק את דוד, לתת לו את ביתו לאישה ולהעטיר עליו כבוד רב. אולם הוא עומד מרחוק, ואומר 'בן מי זה העלם' ? - הוא לא רצה שדוד יהיה מלך, כל חייו הוא לא רצה.

והעלם היה יכול לנצל את המצב בשתי מילים. הרי הוא היה בא לנגן כשהייתה רוח רעה לשאול. וזה הסוד הכי שמור במדינה. אם היו יודעים שלמלך יש רוח רעה לא היו רוצים מלך כזה. דוד היה צריך לומר למלך שתי מילים- "אני המנגן"- והוא היה מולך מיד.

כאשר שאול שאל 'מי זה העלם', יהונתן נכנס ללחץ אטומי, "מה יגיד דוד"?... ומה ענה דוד?- "אני דוד בן ישי עבדך" לא הזכיר את היכרותם המוקדמת, ואז "ויהי ככלותו לדבר", הוא הפסיק לדבר, אף שהיה לו על מה לדבר "ותדבק נפש יהונתן בנפש דוד" הוא ראה איזה אדם זה דוד.

כל חייו דוד לא פתח את הפה למרות שהיה נרדף והיה לו דין רודף והיה מותר לו לרדוף ולהרוג את הרודף- שאול. והספר שדוד כתב, ספר תהילים גדוש בעולמות השתיקה של דוד. אנו מכירים את עולמות העשייה, הדיבור והמלחמה של דוד, אך לא מכירים את העליונות של עולמות השתיקה הגנוזים של דוד.

דוד המלך גדל בבית לחם, שם רחל אימנו אשת יעקב נטמנה, היא שמרה על שתיקתה אף שזה עלה לה בצער רב, כדברי מרדכי היהודי למלך אחשוורוש "אין אישה מתקנאת אלא בירך חברתה" , רחל עמדה במבחן, וגם "אסתר אינה מגדת עמה ומולדתה", ומהשראתה קיבל גם דוד כוחות ושתק.

יהי רצון שנזכה לקיים את הפסוק מספר משלי (כא, כג") - "שֹׁמֵר פִּיו, וּלְשׁוֹנוֹ-- שֹׁמֵר מִצָּרוֹת נַפְשׁוֹ."- אז לדבר זה טוב, אך צריך לדעת גם להקשיב לנשמה. שבת שלום ומבורך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.