בכניסה לירושלים היתה מורגשת תכונה רבה כשהיו יוצאים אנשי העיר להקביל את פני מביאי הביכורים. חז"ל מתארים בקצרה במסכת ביכורים פרק ג': "כיצד מעלין את הבכורים? כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד... והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב ועטרת של זית בראשו. החליל מכה לפניהם עד שמגיעים קרוב לירושלם... וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים לפניהם ושואלין בשלומם: אחינו, אנשי המקום פלוני באתם לשלום".
ארמי אובד אבי
ההתרגשות הגיעה לשיאה בבית מקדש, כשהכהן היה מניח את ידו תחת יד מביא הביכורים ומניפו. בשלב זה פתח החקלאי באמירה משמעותית, שכתובה בתחילת פרשתנו, כי תבוא: "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט... וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ... וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'...". [הפסוקים זכורים לנו גם מליל הסדר. במרכז ההגדה קוראים את פרשת הביכורים, תוך הסבריו של בעל ההגדה לכל מילה בארבעת פסוקי פרשת הביכורים]. בשלב זה הוא מניח מידיו את הביכורים ומשתחוה, כפי שכותבת התורה: "וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ".
מצינו כמה מצוות והזדמנויות של השתוויה של רבים, כדוגמת כהנים בבית המקדש, יום כיפור ועוד. מצות ביכורים היא היחידה בתורה, שרק בה מצווה היחיד על השתחויה לה'. נשאלת השאלה, במה שונה וייחודית מצות הבאת ביכורים? מדוע רק בה היחיד מצווה על כך?
ביכורים – ביטוי לנדיבות הלב
ביאר רבי חיים שמואלביץ, שבמצות הבאת ביכורים יש נדיבות לב רבה של מביא הביכורים. טבעו של עולם, שדבר שהאדם עמל וטורח בו הוא מקושר אליו ביותר. אדם זה יגע והתאמץ בגידול פירותיו במשך זמן רב. חרש את הקרקע, סיקל, זיבל ועשה עבודות רבות נוספות. דבר שאדם עמל בו חביב עליו ביותר, ובפרט חביבה עליו הראשית יותר מהכל. ולמרות הכל, הוא מביא את מיטב יבולו, את ראשית פרי עמלו, שחביב עליו ביותר ונותן לה' ומכריז: "הכל מאיתך, הכל שלך". יש כאן משמעות נוספת ועמוקה יותר - חיבור לאדמה שבה שורשים ההיסטוריה והזהות של עמנו. הביכורים אינם רק מנחה חקלאית, אלא הצהרת אמונה חיה: אנחנו כאן, על האדמה הזו, ממשיכים את המסורת שהחלה אצל אברהם, המשיכה ליצחק וליעקב, ומגיעה עד אלינו דרך דורות של חיבור. הרי זו נדיבות לב שאין כמוה.
במעשה נאצל זה זוכה האדם למעלת ההשתחויה להקב"ה, שבא לידי ביטוי בהתפשטות הגשמית. שהרי המשתחוה מביע בפעולתו את מסירות נפשו וגופו לשמים.
ביכורים והכרת הטוב
הטעם המרכזי של מצות ביכורים, להכיר טובה להקב"ה על כל הטוב שגמלנו. הרב דסלר כתב במכתב מאליהו ח"א שעבודת ה' בנויה על יסוד הכרת הטוב ועבודת הלב יש בה מן השלמות, ותהיה רק בהרגשת ההודאה. וחז"ל אמרו: כל הכופר בטובתו של חברו, לבסוף כופר בטובתו של הקב"ה.
וביאר הסבא מקלם שכל אדם מתנהג במעשיו בהתאם לכוחות נפשו. אם הוא כעסן, יכעס בכל ענין שיגרום לו, ואם הוא גאותן יתגאה בכל מקום. אם הוא טוב יתנהג בטובה עם כולם. כפיות טובה היא תכונה בכוחות הנפש, ואדם כפוי טובה לבני אדם, יכפור בטובתו של הקב"ה. וכשאדם יודה לה' הוא נהיה כנותן והקב"ה כמקבל ואז יזכה לדביקות בה', ויזכה להשיג את אהבת הקב"ה.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
