א. הקדמה – שלושה סוגים של מלאכות

אבותינו הקדמונים עסקו בסוגים שונים של מלאכות. לכל אחת מהעבודות אופי משלה ויתרונות משלה. מצוות רבות וסיפורים רבים בתורה מתבארים לאור ההבחנה שיש לעשות בין מלאכות אלו. לדברים יש כמובן גם השלכה משמעותית בנוגע לחיינו.

נראה שניתן לחלק את כלל המלאכות המתוארות בכתובים לשלושה סוגים עיקריים: עובד האדמה, האומן ("בעל המלאכה" כגון חייט, סנדלר, זגג, נפח וכדומה) ורועה הצאן.[1]

המלאכה הראשונה והמרכזית ביותר בימים ההם היא "החקלאות", עבודת האדמה. חז"ל התייחסו בהסתייגות למלאכה זו ואמרו: "אין לך אומנות פחותה מהקרקע"[2], המהר"ל[3]  מסביר שבעבודה בקרקע כמה חסרונות: א. היא לא מוציאה ומשכללת את כוחותיו של האדם שכן האדם רק נעזר בחוקי הטבע ולא יוצר משהו מעצמו. ב. לעומת האומן שהאדם יכול להחזיק את יצירתו, האדמה היא לעולם תהיה נפרדת ממנו ומנותקת ממנו. ג. העיסוק בקרקע שאיננה בעלת תוכן וערך מיוחד מותירה בו רושם של חיים חסרי תוכן וצורה.[4] 

שלושת חסרונות אלו מבטאים את העובדה שבעבודה זו האדם לא מפתח את כשרונו האנושי אלא רק מוציא אל הפועל את מה שכבר קיים בטבע. מבחינה זו המהר"ל מגדיר את עובד האדמה כ"עבד", הוא כנוע למציאות כמו שהיא ולא מוציא אל הפועל את יכולותיו השכליות והאנושיות. לדבר יש גם השלכה מוסרית, מקצוע כזה מסוגל להביא את האדם להיכנע לדחפים הטבעיים שבקרבו ללא כל הגבלה שכלית ביקורתית.

לעומת החקלאי התלוי בטבע, האומן משנה את הטבע. הוא יוצר ופועל, הוא משנה את המציאות לפי כישרונו ומחשבתו, במעשיו הוא מתקן את הטבע ומכשיר אותו לצורך שימושו של האדם. לכאורה הדבר עדיף בהרבה. האדם היוצר ראוי שבהתאם לעבודתו ישליך ממעשיו גם על התנהגותו המוסרית: הוא יהיה מסוגל לשפר את הטבע שלו - לעצור את הדחפים הטבעיים ולחיות חיים על פי האמת של השכל.

אלא שהראי"ה מלמד אותנו, על פי חז"ל, שגם האומנים וגם החקלאים זקוקים זה לזה. במסכת ביכורים מתארת המשנה שכשהחקלאים מביאי הביכורים עלו לירושלים "כל בעלי אומניות שבירושלים עומדים בפניהם ושואלים בשלומן", מבאר הרב קוק[5] שכל בעלי האומנות היו צריכים להכיר במעלתם של אנשי הכפר החקלאים ולכן היו צריכים לקום לכבודם. טעם הדבר הוא שכל הכישרון היצירתי והשכלי של האדם צריך בסופו של דבר לחשוף את מה שקיים באדם בטבע. את רצונותיו העמוקים והישרים הקיימים בו. על ידי ההשפעה ההדדית של החקלאים שבכפר ובעלי המלאכה שגרים בעיר, יקבלו שני הצדדים זה מזה. החקלאים יקבלו את ההשפעות של התרבות, האמת והשכל ובעלי האומנות יקבלו את הרגשות הטבעיים החזקים והישרים שיש דווקא לאנשים הפשוטים יותר.[6]

גם עובדי האדמה וגם בעלי המלאכות קשורים למקומם, בניגוד אליהם עומד רועה הצאן.[7] רועה הצאן לא קבוע במקום מיוחד. רועה הצאן צריך ללכת עם צאנו למרחבים על מנת לחפש מזון עבור צאנו.[8] במידה ויש צורך הוא גם מסוגל לעזוב את מקומו במהירות ולנדוד עם רכושו למקום חדש. תנועה זו מאפיינת את הלך רוחו שאיננו דורך במקום. הוא הולך ומתקדם בכל עת ולא קבוע במקום מיוחד. בנוסף לכך, רועה הצאן יוצא אל המרחבים השוממים ונפרד מחיי החברה. אין זה מקרה שמקצוע זה התאים פעמים רבות לאבותינו שכדי להתנתק מקלקולי העולם היו הולכים להתבודד עם בוראם במדבר.[9] הבדל נוסף קיים בין רועה הצאן לשאר בעלי המלאכה – עליו להשגיח על הבהמות ולטפל בהם. עליו לגלות מנהיגות, חמלה ודאגה יום יומית לצאן.[10] כך גם אנשי הרוח הגדולים של האומה, המתעלים מהחיים האנושיים, עליהם לגלות אהבה וחמלה לעמם.[11]

לסיכום: נראה שישנם שלושה סוגים מרכזיים של מלאכות: החקלאי הקשור אל מקומו ואל הטבע, האומן המשכלל את הטבע ומשפר אותו לטובת האדם ורועה הצאן שפורש ונבדל לגמרי מהטבע האנושי. [12]

ב. קללת האדמה

האדם הראשון שנברא ב"צלם אלהים" היה עובד אדמה. הוא נלקח לגן עדן "לעבדה ולשומרה". בגן עדן העבודה היתה קלה ונוחה. העולם היה טוב ומבורך, הנהר נבע תדיר מבטן האדמה ואילנות מלבלבים נתנו את פרותיהם. גם עולמו המוסרי של האדם היה טהור, האדם היה כמלאך ללא חטא.

אין זה מקרה שבימים של מנוחה ושלמות, כשהחיים הולכים על מי מנוחות כבימי שלמה או כימי האדם הראשון בגן עדן, מציירים לנו הפסוקים דמות של עובד אדמה הנהנה מטוב אדמתו ופירותיו בנחת ובשמחה: "וישב יהודה וישראל לבטח איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה". ימים אלה שבהם הטהרה היתה נחלת האדם הטבע האנושי היה מבורך ומלאכתו של האדם כעובד אדמה הנהנה מטוב הארץ היתה מתבקשת.[13]

כשחטא האדם ושולח מגן עדן בחזרה למקום בריאתו "לעבוד את האדמה אשר לוקח משם" השתנו פני הדברים שכן בעקבות החטא נפלה על האדמה הקללה: "ארורה האדמה בעבורך... וקוץ ודרדר תצמיח לך... בזיעת אפך תאכל לחם...". האדמה כבר לא הוציאה פירות בקלות, במקום פירות יצאו ממנה קוצים ודרדרים, הטבע של האדמה התקלקל. אם ירצה האדם להוציא ממנה גידולים טובים ומשובחים יהיה עליו לעמול קשה והזיע – רק אז יוכל לאכול לחם. ומדוע נענשה האדמה בעבור האדם? מבאר רש"י: "משל ליוצא לתרבות רעה, והבריות מקללות שדים שינק מהם (כך כשהאדם חטא נענשה האדמה שממנה נברא)"[14] – טבע האדם וטבע האדמה קשורים זה בזה. כשהוא נופל בחטא, גם האדמה, הטבע של העולם שממנו יצא האדם, מתקלקל.

כעת, האדם צריך להוסיף לעצמו כישרונות של חקלאי בעל מלאכה, של אומן – של אדם המשנה את הטבע ומשפר אותו – רק אז יוכל ליהנות כראוי מהאדמה. כך גם ברובד המוסרי – לאחר שהאדם נפל בחטא הרצונות הטבעיים שלו צריכים תיקון והשבחה – אם ישאיר אותם כמו שהם הרי שיוציא "גידולים באושים" – על האדם לתקן את טבעו בזיעת אפיו, רק כך מעשיו יהיו ראויים והוא יקבל את הפירות הטובים בחייו.

ג. מלחמת אחים

בניו של האדם הראשון פנו למקצועות שונים: קין, הבכור, היה עובד אדמה והבל הלך להיות רועה צאן. הרקע לדברים מסופר במדרש: "שנתיירא (הבל) מן הקללה שקלל הקב״ה את האדמה, שנאמר: "בעצבון תאכלנה", והיה מתעסק ברעיית הבהמות, אבל קין לא נתיירא מהקב״ה והיה קשה עורף, ועבד ולא הניח מפני הגזרה, ואמר: "אני אהיה עובד אדמה!" שלא נאמרה זו הגזרה אלא על אדם שחטא...".[15] הבל פרש מהאדמה המקוללת והלך להתבודד במדבריות עם צאנו. מעשה זה הביא לידי ביטוי את נטייתו להתנתק מהקלקולים הממלאים את הטבע האנושי שבעקבות חטאם של הוריו. לעומתו, קין התעלם מהקלקולים הקיימים באנושות, מבחינתו האדמה בסדר גמור והוא יכול לשחרר את טבע חייו בחופשיות ובביטחון.

כשהבל וקין הקריבו את קורבנותיהם ההבדלים התרבותיים שביניהם באו לידי ביטוי – הבל, רועה הצאן שפרש מהטבע האנושי הגס – התקבל לפני ה' והתאים לרצונו אך קין שנשאר עובד אדמה – נדחה מלפני ה' ונפלו פניו. הגערה האלוהית כלפי קין היא מתבקשת: "ויאמר ה' אל קין: למה חרה לך ולמה נפלו פניך? הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב - לפתח חטאת רבץ, ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו". הטבע מקולקל יש לשפר אותו ולתקן אותו – אם לא תעשה כך – מה הפלא שתיפול בחטא ולא תתקבל מנחתך?

מיד לאחר מכן, לאחר שהתבררו ההבדלים העזים בין קין והבל פרץ ביניהם סכסוך. חז"ל אומרים שהאחים חלקו ביניהם את העולם - הבל לקח את המטלטלים וקין את האדמה, על בסיס זה פרצה מחלוקת שכן כל אחד היה זקוק לנכסים של חברו. עוד אמרו חז"ל שנחלקו על מקום המקדש – מי יהיה הבעלים הבלעדי.

נראה שחז"ל באים ללמדנו שכל אחד מהאחים נטה לקיצוניות: הבל, בהתאם לתחום עיסוקו כרועה צאן, פרש יותר מידי מחיי החברה, במקום למצוא את הדרכים לתקן את החיים האנושיים ולמצוא את בה את הטבע הישר הוא עזב לגמרי את החיים האנושיים. לעומתו, קין נטה לחיות כפי הטבע האנושי המקולל. שניהם נטו לקיצוניות וסלדו זה מזה. לכן הבל לקח את המטלטלים – את הדברים הניידים המתאימים לתכונתו המנותקת מהטבע, כרועה צאן. אך קין העדיף ליטול את הקרקעות דווקא. אמנם אי אפשר לחיות חיים מטלטלים מנותקים בלי קרקע וגם אי אפשר לחיות בלי מטלטלין – הם זקוקים זה לזה. אך מכיוון שכל אחד נטה למקומו הקיצוני במקום השתתפות נוצרה מחלוקת ושנאה. לכן גם נחלקו על בית המקדש – בית המקדש מרומם בדרך פלא את הטבע עם הרצון האלוהי שלמעלה מהטבע, שתי תביעות אלו נמצאות בו וכל אחד מהאחים הרגיש שהוא הראוי לרשת את מקום המקדש ובמקום להשלים נפלה ביניהם מחלוקת עד שקין רצח את אחיו.[16]

הבל נרצח וקין נענש בכך שנוספה קללה על האדמה: "ועתה ארור אתה מן האדמה אשר פצתה את פיה לקחת את דמי אחיך מידך כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך נע ונד תהיה בארץ". לדעת חז"ל[17] האדמה שגם כך היתה מקוללת קבלה קללה נוספת: כדי לתקן מעט את מעשיו הוא נאלץ להתנתק מהאדמה, להתנתק מהטבע וקלקוליו – רק כך יוכל לכפר מעט על מעשיו.  אמנם כשחזרו צאצאיו ליישב את האדמה הם חזרו לקלקולם והאנושות התדרדרה עוד ועוד.

רק אם הופעתו של שת נזרעה התקווה באנושות. שת לא היה קיצוני כהבל ולא קיצוני כקין. היה בו תכונה ממזגת שתבוא לידי ביטוי בזרעו נח כפי שיבואר.

ד. המחרשה הראשונה

נח נקרא בשם זה משום שאביו ידע ברוח הקודש שהוא יעניק רווחה ומנוחה למין האנושי: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'"[18] וביאר רש"י שהוא יניח לאדם מקללת האדם הראשון: "יניח ממנו את עצבון ידינו, עד שלא בא נח לא היה להם כלי מחרישה, והוא הכין להם". נח לא השלים עם המציאות הטבעית כמו שהיא והוא המציא כלי מחרשה. יש לדבר כמובן משמעות מוסרית – נח לא הסתפק בהיות עובד אדמה – הוא רוצה לשנות, להיות גם אומן - בעל מלאכה, לתקן את הטבע ולהעלות אותו. כתוצאה מכך גם האדמה הגיבה בהתאם: "היתה הארץ (לשעבר) מוציאה קוצים ודרדרים כשזורעים חטים, מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה".[19] האדמה שהיתה מוציאה קוצים ודרדרים עוד מקללת האדם הראשון התחילה לשנות את פניה. על ידי חרישת האדמה הכל השתנה והתהפך. לא עוד קוצים ודרדרים אלא פירות טובים למחיה כראוי לאדם. ממילא ברור הדבר שנח לא נכנע לגסות הטבע המקולקל אלא היה: "איש צדיק תמים בדורותיו" שדבק בצו האלהי והלך אחריו: "את האלהים התהלך נח"!.

בעקבות כך זכה נח ומשפחתו להינצל במבול על ידי התיבה. כשיצא מהתיבה הקריב קרבן ושב לעבוד את האדמה[20]: "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם",[21] התורה מתארת את נח בצורה מיוחדת: "איש האדמה" חז"ל[22] מצאו בזה רמז שנח היה "להוט אחרי האדמה", הוא אמנם היה "איש צדיק תמים" והיה הראשון להמציא כלי מחרישה אל אך יחד עם זאת, כמו האדם הראשון, נטה אל הטבע, אל האדמה שעדיין היתה מקוללת עוד מאז חטא האדם הראשון. אין זה מקרה שלאחר מכן מציינים הפסוקים שנח השתכר[23] והתגלה בקלונו: "וירא חם אבי כנען את ערות אביו". נטייתו לאדמה, לטבע, הפילה אותו מוסרית, וכמו האדם הראשון שנפל בחטא, גם הוא לא הצליח להתרומם לגמרי מעל הטבע האנושי המקולקל.[24]

הראי"ה מלמד[25] שבדורות מאוחרים יותר, כשהטבע האנושי יהיה מתוקן יותר, השאיפה לחבר בין הטבע לקדושה תוכל לצאת אל הפועל. על כך אמרו חז"ל שהיה "איש צדיק תמים בדורותיו" – אך בדורות מאוחרים יותר היה מביא ברכה עוד יותר גדולה. מכל מקום, בינתיים שאיפה זו הקדימה את זמנה ונח התקרב אל האדמה המקוללת ונפל בחטא. יחד עמו נפל גם חם בנו הקרוב לטבע האנושי הגס וקיבל קללת עולם. רק לעתיד בתקופת האבות שאיפה זו תוכל להתגלות בצורה מתוקנת יותר כפי שיבואר.

ה. אברהם יצחק ויעקב

לעומת נח שכאמור היה קרוב אל הטבע, האבות הקדושים התעלו מהטבע האנושי לגמרי.[26] לעומת נח שהתהלך "את האלהים" האבות הלכו "לפני האלהים". הרב קוק בדרשה[27] שהאבות היו גדולים מנח, הם התנתקו לגמרי מהטבע האנושי וצפו אל התיקון העתידי שעוד יתממש בעתיד, לכן הביטוי היותר מדויק הוא שהם הלכו "לפני האלהים". כחלק מזה מצאנו בנח ש"נח מקטני אמנה היה, מאמין ואינו מאמין שיבא המבול, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים".[28] לעומת האבות, גדולי האמונה, שהאמינו שהעולם עוד יצא מטבעו הגס ותתקיים בעתיד ההבטחה האלוהית.

בהקשר לזה מצאנו שאברהם לא היה עובד אדמה אלא רועה צאן. לא היה לו קרקע מסוימת שאותה עבד, הוא נע ונד מארצו אל ארץ כנען ומארץ כנען אל מצרים וחזרה. גם בארץ ישראל לא נח, הוא נע ממקום למקום לאורכה ורוחבה של ארץ ישראל. ביטוי לעובדת היותו מתנשא מהטבע האנושי הופיע בקריאתו בשם ה' אל אפסי ארץ - הוא לא נכנע לשפלות של הטבע האנושי והאמין שניתן לשבור את לב האבן ולתת במקומו לב טהור.

אברהם קיבל את השלמתו מבנו יצחק. לעומת אברהם שהיה רועה צאן, יצחק היה גם רועה צאן וגם עובד אדמה. מתוך שאביו התעלה מהאדמה המקוללת, מכל הגסות של הטבע האנושי, יכל יצחק לסמן לנו את העתיד – את היום שהעולם יתעלה, האדמה תתברך, וישוב האדם לעבוד אותה בקלות ללא עמל. אז ישוב גם האדם להיות טהור וקדוש בטבע: "ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה', ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי גדל מאד, ויהי לו מקנה צאן ומקנה בקר ועבדה רבה (קרקע שמוכנה להיות נעבדת)[29]".[30] אפילו שהיתה זו שנת רעב וקושי,[31] במקום קוצים ודרדרים גדלו ליצחק גידולים מופלאים, פי מאה מהכמות שזרע. מדרגה זו היתה רק בימי האדם הראשון כשהטבע היה אז בטהרתו.[32]

לאחר אברהם ויצחק מופיע מדרגתו של יעקב. יעקב מקשר בין מדרגתו הראשונית והיסודית של אברהם המתעלה מהטבע האנושי, למדרגה העתידית של יצחק בה הטבע האנושי כבר מתוקן. ממילא בתחילת חייו הוא היה יותר דומה לאברהם ולכן היה רועה צאן, הנודד באוהליו ממקום למקום עם צאנו[33]: "ויעקב איש תם י(ו)שב אהלים".[34] לעומת זאת, את המקום של עובד האדמה תפס אחיו התאום עשיו שהיה, בדומה ליצחק,[35] עובד אדמה שלא זז ממקומו, "איש שדה".[36] אמנם עשיו היה רק דומה ליצחק בנטייתו לטבע האנושי אך לעומת יצחק שאצלו הטבע האנושי היה מתוקן, עשיו היה שקוע בגסות של הטבע האנושי.

בסופו של דבר יעקב לוקח את בכורת עשיו ואת ברכתו. הוא לובש את בגדיו ומוכיח שיש לו גם מיכולותיו של עשיו.[37] בסוף נדודיו הוא אף מתפייס עם עשיו ואף קונה לעצמו נחלה קבועה בשכם. כך הוא בונה את בית ישראל על בסיס ההתעלות מעל הטבע, הנדידה, כרועה צאן, ועל בסיס היסוד הקבוע, כבעל נחלה מיושבת בארץ ישראל: "וישב יעקב", "שביקש לישב בשלווה".

ו. תהפוכות ההיסטוריה הישראלית לאור המאמר

כשירדו בני יעקב למצרים יוסף מבקש מהם לא להסתיר את מקצועם העיקרי ולציין שהם רועי צאן, כך יקבלו מקום נבדל מאנשי מצרים שסלדו מרועי צאן: "ויאמר יוסף אל אחיו ואל בית אביו: אעלה ואגידה לפרעה ואמרה אליו: "אחי ובית אבי אשר בארץ כנען באו אלי והאנשים רעי צאן כי אנשי מקנה היו וצאנם ובקרם וכל אשר להם הביאו" והיה כי יקרא לכם פרעה ואמר מה מעשיכם? ואמרתם: אנשי מקנה היו עבדיך מנעורינו ועד עתה, גם אנחנו גם אבתינו, בעבור תשבו בארץ גשן כי תועבת מצרים כל רעה צאן". לדעת ה'כלי יקר'[38] המצרים סלדו מרועי צאן מכיוון שהצאן היה אלילם של המצרים ורועי הצאן ששלטו עליו היו מבוזים בעיניהם. הרש"ר הירש[39] לעומת זאת מסביר שאנשי מצרים שנאו את רועי הצאן כי מקצוע זה היה הפוך ממהותם. התרבות המצרים התפתחה על הנילוס – על עבודת האדמה.[40] רעיית הצאן, המובילה את האדם לחיים אציליים רוחניים המתעלים מהטבע הגס של האדם, היתה מאוסה בעיניהם. לכן אין זה פלא שמה שהבדיל את ישראל מהמצרים בתקופה ההיא היתה דווקא העניין המקצועי. ישראל בארץ גושן שמרו על ייחודם המקצועי ובכך נבדלו מהעם המצרי ותרבותו. כמה מתאים הדבר שדווקא יוסף שהתעלה מהטבע האנושי ועיצב מחדש את התרבות המצרית יהיה האיש שיטפל בעניין זה.

לאחר שנים, בשעבוד מצרים ירדו ישראל מהיות רועי צאן לעבודת בניין וחקלאות קשה: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה", במקום לנדוד במרחבים הם היו עסוקים בעבודה ללא מרחב וללא חופש יצירה.[41] מלאכות אלו, הכובלות את האדם לעבודה פיזית קשה ללא חופש יצירה וללא מרחבים  הקטינה והעיקה על הרוח של העם. המרחבים הרוחניים נעלמו להם עד שהופיעו מחדש ביציאת מצרים ובתקופת המדבר.

במדבר עם ישראל נבדל מכל מגע עם הטבע האנושי. מלאכתו הקדומה גרועה צאן חזרה להיות העיקרית בחייו. הוא אכל מן שירד מן השמיים ונדד בהשגחת ה' ממקום למקום. שם, במדבר הצחיח, הרחק מכל ישוב, קיבל את התורה האלוהית והתעלה הרבה מעל הטבע האנושי האלילי. אמנם, המטרה לעולם נשארה – ארץ ישראל. לחבר בין חייהם של ישראל כנוודים רועי צאן לחיים של קביעות ועבודת האדמה.[42]

במצוות הביכורים אנו מציינים את החיבור המופלא בין היותנו עם של רועי צאן המתנשא מהטבע האנושי לעם חקלאי. העם שירש את אדמתו מביא את ראשית פריו לבית המקדש ומכיר בחובה של עובד האדמה להיפגש עם המקום המקודש, המתעלה מעל הגבולות של הזמן והמקום.[43] מביא הביכורים נזכר בכך שהשתחרר מהעול המצרי והתעלה הרבה מעל הטבע האנושי ביציאת מצרים. רק מתוך כך זכה גם לרשת את הארץ וליהנות מפירותיו בארצו.

יהי רצון שכעת בשובנו אל ארצנו הנותנת את פירותיה בעין יפה לעם ישראל שקרב לבוא יתעלה ישראל ורוח צלם אלהים תשוב לנשב בקרבו. ממילא תשוב מדרגת גן עדן ובמקום חיטים תוציא הארץ לחמים מלאים כל טוב שילמדו על תיקון הטבע העתידי שיהיה נחלת האומה והעולם כולו.[44]

[1] כמובן מלבד זאת יש גם את אנשי הממשל – המלך, השרים, החיילים ועוד. אין כאן המקום להאריך בעניינם.

[2] יבמות סג.

[3] עיין חידושי אגדות למהר"ל חלק א' עמ' קלז': "עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע... ואמר ר' אלעזר: אין לך אומנות פחותה מהקרקע..." "מפני שהארץ היא למטה... ועוד נאמר: "כי תעבוד את האדמה" נקרא עבודת האדמה שהוא עבד ואין בזה סימן ברכה, אבל מי שעושה כלים לא נקרא עבודה רק שעושה כלים ומוציא דבר אל הפועל, אבל הקרקע... אין זה מעשה האדם... וגם אין האדמה ברשותו כמו שאר דבר שאם הוא נגר... כל אשר הוא עושה הוא תחת רשותו... אשר אין האדמה ברשותו... והיא למטה בעצמה וגם ביותר חמרית מכל..." אם כן שלושה נימוקים לפחיתות עבודת האדמה: אין פה יצירה, היא למטה מהכל, היא לא ברשות האדם לעומת יצירתו שהיא בידיו.

[4] עיין עין איה שבת ב' פרק תשיעי פסקה ט': "והתרבות הנמוכה הזאת של האדם, בתור בעל חיים עובד וניזון מהאדמה, קדמה לאורה של תורה, למען תמצא צורה עליונה זו כבר בחיים את בסיסה האמיץ, יסוד הישוב, שכל חוקת אמונת אומן, יושר וצדק ודבר ד', יסוב עליו. והוצרכה תרבות של יושבי הארץ להיות מתקדמת בזמן, טרם הופיע האור השמימי העליון, "אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם"..."

[5] עיין עין איה ברכות חלק ב' מסכת ביכורים פסקה לד.

[6] עיין אורות הקודש חלק ב' עמ'  שסד'.

[7] עיין עין איה ברכות חלק ב' מסכת ביכורים פסקה כז.

[8] מצאנו בבני גד ובני ראובן שהיה להם מקנה רב שהם חיפשו ארץ רחבה שם יוכלו ללכת למרחקים עם צאנם.

[9] רבינו בחיי בראשית מו,ל "והאנשים רועי צאן – "...וכן תמצא רוב הצדיקים והנביאים שהיו רועים, תמצא בהבל, (בראשית ד') "ויהי הבל רועה צאן", וכן במשה, (שמות ג') "ומשה היה רועה", וכן שמואל הנביא (?) וכן שאול ודוד כולם רועים, והטעם בהם כדי שיתרחקו מן הישוב, לפי שהרבה עברות נמשכות בסבת חברת בני אדם, כגון רכילות ולשון הרע ושבועת שקר וגלוי עריות וגזל וחמס, וכל מה שהאדם פורש מחברת הבריות הוא נמלט מן העברות... ועוד ששם מקום התבודדות לנבואה, ואין אדם רואה שם דבר שיטריד מחשבתו מן המחשבה בהשי"ת. וכבר ידעת כי מגדולי הנביאים היו מתרחקים ופורשים מן הישוב ומתבודדים במדבר אפילו בלא מרעה..."

[10] כמו שמצאנו ביעקב לדוגמא כפי שיבואר.

[11] בעין אי"ה הנ"ל מתאר הרב שלושה סוגים של אנשים: החקלאים, בעלי אומניות ואנשי הרוח. לדעתי אנשי הרוח מקבילים למלאכת רועה הצאן כפי שהתבאר. ועיין רש"ר הירש בראשית ד, ב: "כנגד זה מעלה יתרה נודעה לחיי הרועה, עיקר עיסוקו ביצורים חיים, הטיפול בהם מעורר רגשות אנושיים והשתתפות בצער הבריות, קניינו הוא נייד, המקנה זקוק לטיפול הרועה, אך אין קיומו בידי אדם. כך יינצל הרועה מסכנת ההפרזה בערך עצמו ורכושו, משלוח ידו לא יעסיק את כל כוחותיו, אין הרוח נרתמת כל כך לעבודה, ועודנה פנויה לערכים אלקיים ואנושיים. משום כך היו אבותינו רועים, ומשה ודוד רעו את העדר. וכנגד זה אנו מוצאים כי תועבת מצרים כל רועי צאן, כל חסרונות החקלאות שנזכרו לעיל היו מצויים במצרים, תרבות מצרים היתה תלויה בחקלאות, היא התבטאה באליליות מחד, ובשעבוד האדם מאידך, העבודה היתה ייעוד האדם, לא היה שם ערך לאדם כשהוא לעצמו, לא היה לו כבוד ולא נותרה לו חירות..."

[12] ישנו סוג נוסף של בעל מלאכה והוא ה"סוחר", הוא איננו יוצר אך הוא מעביר, נושא ונותן בין בני האדם, עליו יש להאריך בהזדמנות אחרת: "ולפי זה נכון עוד יותר מה שאמר ולא בסחרנים, הוא הסוחר שהוא בעל משא ומתן זה עם זה, ואינו דומה לבעל מלאכה, שהוא עושה מלאכה לעצמו, אף כי הוא מוכר אחר כך, אין עיקר הריוח רק מה שעשה מלאכה לעצמו והרויח במלאכה, אבל הסוחר שאינו מרויח רק מה שהוא מוכר לאחרים, ומקבל מן אחרים, ודבר זה הוא הריוח, כי לא השביח בעצמו דבר כמו בעל מלאכה, ולפיכך אינו מתייחס אל השכל, כי השכל אינו מקבל, אבל הוא מתייחס אל התחתונים בעלי גשם, שהם מקבלים זה מזה מפני שהם גשמיים בעלי חומר, ולפיכך אמר ולא כל המרבה בסחורה מחכים, שאין לו יחס אל השכל... (דרך חיים פרק ב ה) ומצד שני שבחו את זבולון שהיה עושה מסחר כשהוא מחובר אל יששכר. ויש לעיין בזה בנפרד. יחס חוץ ופנים.

[13] מלכים א, ה, ה.

[14] בראשית ג, יז רש"י.

[15] מדרש אגדה מובא בתורה שלמה חלק ב'.

[16] עיין גור אריה פרשת בראשית: "כי דבר נכון למבין כי כאשר היה זה רועה צאן וזה עובד אדמה, מסתמא היה קין מביא קרבן מה שהוא שייך לו להגדיל כחו שהוא מיוחד בו ורחוק מחבירו, ואין בכל עבודתו שהיה עובד אדמה מה שהוא מיוחד לו דווקא ושהוא מובדל ומופרש מהבל רק הפשתן, שזה הדבר הוא כלאים והפכו לו, והוא היה מכוין בודאי דבר שהוא מיוחד לו דוקא... והפכו לצאן שממנו יבא הצמר. ומזה תבין כי הבל וקין היו הפכים זה לזה, כי זה רועה צאן שמהם הצמר, וזה עובד אדמה שממנה הפשתן, ומפני שהיו הפכים לא היה אפשר להתקיים יחד, וגם קין לא היה אפשר לו להתקיים שהוא חלק אחד מן ההפכים, עד שנגלה שת והוא יסוד הכל שממנו הושתת העולם, והוא יסוד ושורש כל הפכים... ונראה שמפני זה נענש הבל ונהרג, דהוא גם כן הביא קרבן להרחיק כח קין, דלמה לא הביא שור פר כמו שהקריב אדם הראשון, אלא שהיה מכוין להרחיק הברכה מקין שהיה עובד אדמה, כי הצאן הוא הפוך לו, כי מן הצאן יבא הצמר ומן האדמה הפשתן, ולפיכך כתיב "והבל הביא גם הוא", כמו שקין היה מוכן להרחיק הבל... יש בזה מדרשי אגדה, כי ג' מחלוקת יש בזה, יש מי שסובר שהיו חולקים כי קין נטל קרקעות והבל נטל מטלטלים, ויש סוברים שעל בית המקדש היו חולקים, ויש מי שאומר על תאומה יתירה היו חולקים. פירוש הדרש הוא כאשר התבאר למעלה, כי קין והבל היו שני הפכים, ואלו היו מובדלים לגמרי בלא השתתפות כלל אז היה שלום ביניהם, כי זה היה כמו השלום שעושה הקב"ה בין גבריאל שהוא אש, ומיכאל שהוא מים, אבל הם היו הפכים ולא היה הבדל ביניהם, כי זה נכנס ברשות חבירו, כי לקין ראויה האדמה, והרי הבל צריך לה לעמוד עליה, והבל היה לו הצמר, והיה קין נכנס לרשותו להיות לובש מהם, לפיכך לא היה שלום ביניהם, ובאה המחלוקת ביניהם שכל אחד היה הפך מחבירו, ואי אפשר להם להיות נפרד אחד מחבירו, רק היו מתחברים משתתפים יחד ונכנסו במחלוקת. אמנם מי שסובר שהיו חולקים על בית המקדש הוא שהפליג מאד, כי בית המקדש באמת כלול משני כחות, של הבל וקין, וראיה לזה היה מותר צמר ופשתן בבית המקדש, ומפני שהיו מחולקים והיו משתתפים בזה היה נכנס המחלוקת ביניהם, לפי שבית המקדש באמצע העולם, כי האמצעי משותף לשני הקצות שהם הפכים, ולפיכך קין והבל שהם הקצות כל אחד היה רוצה בבית המקדש המשותף לשני הקצות כלול מהכל...".

[17] "ארור אתה מן האדמה. קיללו שלא ליהנות מן האדמה שלא תהא מצמחת לו כלום" (מדרש הגדול).

[18] בראשית ה, כט.

[19] רש"י שם.

[20] בראשית רבה במקום.

[21] שם ט, כ.

[22] בראשית רבה במקום.

[23] אין זה מקרה שנפילה זו התרחשה בעקבות היין. היין מסיר את השכל ומוציא את הדחפים והרצונות הגסים שהאדם מדחיק. מתאים הדבר שנח שנטה אל הטבע יכשל דווקא בעניין זה.

[24] עיין שמונה קבצים ד, פט: "בנשמתו היסודית של נח נתגלו כל יצורי העולם, כל החיים כולם, הם באו אליו אל התיבה במשיכה טבעית פנימית, כהמשכת הענף לשרשו. שקיקותו הפנימית העליונה להתהלך את האלהים התאימה עם נטיותיו לישוב העולם כולו, איש צדיק ואיש האדמה יחד בחוברת. כינוסם של שני כשרונות הללו ביחד ההא דבר מפליא, שבדורות יותר טובים היה מבהיק הרבה יותר. אבל הנטיה האדמתית סוף סוף יש לה איזה משקל מכביד, שהאבות השליכו מעליהם את משאה, וכל משא החיים של המון יצורים, הכלול בנשמתם הגדולה והכללית, נתהפך לתוכן גדול ומאיר של נשמת אדם גדולה, הקוראה בשם ד' אל עולם, ומסוללת נתיב לדורות, ללכת בדרך ד' לעשות צדקה ומשפט".

[25] שם.

[26] שם "אבל הנטיה האדמתית סוף סוף יש לה איזה משקל מכביד, שהאבות השליכו מעליהם את משאה..."

[27] מדבר שור הדרוש השלוש עשרה לפרשת נח.

[28] בראשית, רש"י ז, ז.

[29] ספורנו שם.

[30] בראשית, כו, יב- יד.

[31] רש"י שם.

[32] דעת זקנים שם. יש לציין שיצחק לעומת שאר האבות גם מעולם לא עזב את ארצו וזה ודאי מתאים למהלך זה.

[33] ספורנו ואבן עזרא.

[34] בראשית כה, כט.

[35] אין זה אם כן פלא שיצחק, כעובד אדמה, חשב לברך את עשיו הקרוב אל הטבע האנושי ואכמ"ל.

[36] שם.

[37] אכמ"ל בסוגיה זו רק רציתי להראות את הכיוון הכללי לאור המהלך העולה ממאמר זה. עיין מדבר שור הדרוש התשעה ועשרים.

[38] במקום.

[39] בראשית ד, ב. צוין לעיל.

[40] עיין מלבי"ם בראשית פרק ב' שנהר היוצא מעדן מגיע לנילוס. ששם זה מעין גן עדן שמשם גורש האדם לעבוד את האדמה.

[41] עיין חידושי אגדות יבמות סג.

[42] לפי זה יש לבאר שההשתוקקות ל"שומים והבצלים" של מצרים היתה חלק מההשתוקקות לחיי טבע בריאים. עיין שמונה קבצים קובץ ח, קנז.

[43] עין איה ביכורים פסקה לד.

[44] גמרא שבת ל. : "עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת". על אותו היום אמרו חכמים לפי הרב בעין אי"ה הנ"ל ש"עתידין כל בעלי אומניות לעמוד על הקרקע" שכן הם ישובו לעבודת הקרקע שהרי לא יצטרכו עוד מאמץ חיצוני שכן הטבע עצמו יהיה מתוקן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.