מספרים על הרב שטיינמן, שהלך עם אחד מתלמידיו ברחוב והראה לו על הריצפה שתי נמלים, אחת גדולה ואחת קטנה. אמר הרב שטיינמן לתלמידו: לנמלה הגדולה קוראים "מלכה", ולשניה "נמלה רגילה". המשיך הרב שטיינמן ואמר: מסתמא הנמלה הגדולה מתגאה על הנמלה הקטנה ואומרת: 'מה את שוה, ומה אני שוה...'. ואז במעיכת רגל אחת הכל נגמר, ושתי הנמלים נעלמות, בגורל אחד, ללא הבדל ביניהן...
כך אדם מתגאה על חבירו, בטענה שהוא שוה יותר, ומונה את הסיבות ליתרונו ועליונותו. ואז הקב"ה יכול ברגע קטן למחוק הכל, ואז, איך ובמה יתגאה האדם...?
וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד
בפרשת השבוע כותבת התורה: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (יב, ג). מדוע כתבה זאת התורה? מבאר רמב"ן: "להגיד כי השם קינא לו בעבור ענוותנותו, כי הוא לא יענה על ריב לעולם, אף אם ידע".
משה גילם את דברי חז"ל: "תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבים, שומעין חרפתן ואין משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו'" (גיטין לו ע"ב).
מדוע דימו אותם חז"ל ל"צאת השמש בגבורתו"? ביאר רבינו יוסף חיים מבגדד (בספרו 'בן יהוידע') משום שעל השמש נאמר: "וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים" (ישעיהו ל, כו), כשם שלעתיד לבוא יגדל אורה של השמש יותר מגודלה כיום, כך לעתיד לבוא יגדל שכרם של ה"נעלבים ואינם עולבים" מכל הצדיקים.
לדעת הנצי"ב זצ"ל (במרומי שדה), ישנו דמיון נוסף בין השמש לבין 'הנעלבים ואינם עולבים'. השמש שומעת החרפה הגדולה עבורה כשמשתחוים לה ולמרות זאת ממשיכה להאיר, גם לעובדים אותה בעל כרחה. היא עושה את רצון קונה בשמחה, וכך גם 'הנעלבים ואינם עולבים'.
מהי מידת הענוה?
ידועים דברי הרמב"ן בפתח איגרתו המפורסמת שמייעץ לבנו: "תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס שהיא מדה רעה להחטיא בני אדם". והתוצאה לא תאחר לבוא: "וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענוה, שהיא מדה טובה מכל המדות טובות... ובעבור הענוה תעלה על לבך מדת היראה... וכאשר תחשוב את כל אלה תירא מבוראך ותשמר מן החטא ובמדות האלה תהיה שמח בחלקך. וכאשר תתנהג במדת הענוה להתבושש מכל אדם ולהתפחד ממנו ומן החטא, אז תשרה עליך רוח השכינה וזיו כבודה וחיי עולם הבא".
ובביאור מידת הענוה האריך הרמח"ל ב'מסילת ישרים' בפרק כ"ב, ששורשה של מידה זו שיתבונן במחשבתו, שיכיר את פחיתות עצמו, וכל מעלותיו ותכונותיו הן רק מתנת הקב"ה וממילא אין לו כל סיבה שיתגאה על אחרים. עם זאת, קשה מאוד לקנות מידה זו, ולכן מייעץ הרמח"ל שבראש ובראשונה יפעיל את כוח המחשבה, שיתבונן ויפנים לתוך לבו ובתוך תת הכרתו שיש בו חסרונות וממילא אין לו במה להתגאות על אחרים.
הדרך לענוה
נשוב לדברי הרמב"ן בפרשתנו, שממשיך: "ורבי אברהם מפרש ואמר כי הוא לא היה מבקש גדולה על שום אדם, ולא יתגאה במעלתו כלל אף כי על אחיו, והם חוטאים שמדברים עליו חנם. אבל בספרי (בהעלותך ק') רבי נתן אומר: אף בפניו של משה דברו בו שנאמר 'וישמע ה' והאיש משה עניו מאד', אלא שכבש משה על הדבר, יזכיר ענוותנותו, שסבל ולא ענם, והשם קנא לו".
משה רבינו מימש את 'אינם עולבים', גם כשהטיחו בו דברים, על אף שלא היו נכונים. איך עשה זאת? משה רבינו הכיר והעריך את מעלותיו וגדולתו של כל אחד ואחד מעם ישראל, גם את הפשוטים והנחותים שבהם, במחשבה שגם באדם הפשוט ביותר טמונות מעלות מיוחדות, אלא שיש להשכיל ולרדת אל תוך שרשי נשמתו של האדם ולגלות ולחשוף את המעלות החבויות בה.
איך עשה זאת? מסביר לנו רש"ר הירש: "אפשר שהמלים 'והאיש משה...' רומזות לסיבה שהביאה אותם לדון את משה כך. ענוותנותו היתירה של משה גרמה שלא ידעו דבר על יחסו המיוחד והיחיד - במינו אל ה'. הוא הראה את עצמו תמיד כאחד מהם, מעולם לא אמר דבר על המעלה המיוחדת של נבואתו. יתר על כן, אפשר שבענוותנותו לא הכיר כלל את המיוחד שבנבואתו וסבר שגם נביאים אחרים הגיעו לאותה דרגה".
נסיים בדברי מרן ה'קהילות יעקב', רבי יעקב ישראל קניבסקי, בספרו חיי עולם, שכתב: אע"פ שמידה זו קשה לקנותה, עם כל זה, הזוכה למידה זו להרגיש בפועל ממש, שהוא ממש כלום כלום! בהתבוננו שכל מהותו, חכמתו והרגשותיו יופי כשרונותיו וקניניו - הכל אינו שלו, אלא שאול מושאל לו לזמן קצוב מאת השי"ת אשר בראו ועשהו, ועתיד ליטלה ממנו בהגיע יומו (וכמו עני ואביון ששאל בגדי עשירים לצורך שמחה משפחתית, בודאי שלא יבוא להתגאות בבגדים אלו בידעו היטב שאינם שלו,שביום מחר עליו להחזירם למי שנתנם) וממילא שיודע, שאין לו כלום והוא בעצמו כלום, לבבו נשבר באמת, ומיד שורה עליו רוח קדושה וטהרה ואמונה ורוח דעת ויראת ה'.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.