הדפס תוכן

האם דוד חטא באשת איש ובגרימת הריגה?

 

כשהגמרא דנה בנושא הזה היא אומרת בצורה ברורה שדוד לא חטא, לא באשת איש ולא בגרימת הריגה, ואינה מביאה אפילו דעה חולקת.

רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן אמר "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", ורב מביא את דברי רבי, שבא בעצמו מבית דוד, שמוסיף ודורש בזכותו של דוד ומסביר למה לא חטא.[1]

מצד שני, ישנם מדרשים שמתייחסים לדוד בפשטות כמי שחטא בחטאים החמורים האלו.

 

ולכן במספר שיעורים ששמעתי על חטא דוד ובת שבע, נאמר שעל פי הדרש יש מחלוקת האם דוד חטא באשת איש ובגרימת הריגה או לא. אבל באותם שיעורים הוסיפו שעל פי הפשט הוא ודאי חטא.

 

וזו הנקודה שבאנו לברר: האם בפשט הפסוקים ברור שדוד חטא?

כמובן, השאלה למה אנחנו קוראים "פשט". יש שהגדירו את הפשט בתור מה שמובן בקריאה פשוטה, מבלי לדקדק במילים, או להשוות למקומות אחרים וכדו'[2]. מובן שאם זו ההגדרה, דוד חטא על פי הפשט. ברור שהקריאה הפשוטה של הפרשה הזו נועדה בכוונה שנבין שדוד חטא באשת איש, ושגרם למותו של אוריה שלא בצדק.

גם כשאנחנו אומרים "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", הכוונה שמצד האמת, כשנדקדק בדבר, ועל פי קבלת חז"ל, הוא לא חטא בחטאים החמורים האלו; אלא בחטא, שמבחינת אנשים פשוטים כמונו, לא ברור שהוא חטא. יותר מכך, יתכן שכשנבין לעומק את חטאו של דוד, לא נבין למה זה רע בעיני הקב"ה, ולא נבין למה דוד קיבל עונשים כל כך חמורים. ולכן הנבואה כתבה בכוונה את הפרשה הזו בצורה שיראה שדוד חטא בחטאים חמורים מאוד גם בעיני האדם הפשוט, חטאים מפורסמים בכל ישראל; כדי שגם כשנעמיק ונבין את חטאו האמיתי, לא נשכח לרגע, שכשמדובר בדוד, זה חטא חמור מאוד בעיני ה'. כמו שהיה חטא אשת איש וגרימת הריגה כלפי אדם רגיל, כי הקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה.

ולכן הגמרא לא אומרת "דוד לא חטא", כי דוד ודאי חטא מצד מדרגתו, ובפירוש הוא אומר "חטאתי לה'", אלא אמרה הגמרא "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה", כלומר מי שיקום ויאמר שמצד עצמו הוא מבין את חטאו של דוד, וגם בעיניו זה חטא, הוא טועה. כי הוא קורא את הפשט השטחי בלבד, ולא מבין את הפרשה לעומקה. מי שאינו טועה הוא מי שאינו יכול לומר מצד עצמו שדוד חטא, אלא שלמרות זאת הוא יודע שבעיני ה' זה היה חטא[3].

 

אבל הפירוש המקובל יותר של המילה "פשט" הוא כל מה שאפשר לדעת מתוך הכתוב עצמו, כולל כל הדיוקים וההשוואות שאפשר לעשות. כל עוד אנחנו מוציאים את הדברים מתוך הפסוקים עצמם שבתורה שבכתב, ולא מתוך הידיעות שיש לנו מתורה שבעל פה, נקרא להם "פשט"[4]. הדרש הוא רק מה שלא יכולנו לדעת בצורה ברורה מתוך הכתוב, ותורה שבעל פה משלימה לנו את הענין. 

אם זה פירוש המילה "פשט", אז ככל שנעמיק בפרשה הזו, וככל שנסתכל במבט רחב על פשט התנ"ך כולו, כך נראה שפשוט יותר להסביר שדוד לא חטא, לא באשת איש ולא בגרימת הריגה. ואולי נוכל גם להבין מה כן היה חטאו.

 

למרות שלימוד שלם של התנ"ך כולל את המדרשים, והתורה שניתנה לנו היא אחת: פשט, דרש, רמז וסוד יחד; כיון שמטרת המאמר הזה להראות שדוד לא חטא גם בפשט, נשתדל שלא להזכיר בו מדרשים, למרות שיש מדרשים רבים התומכים במה שנאמר, אלא נוכיח את כל מה שנאמר מתוך הפסוקים עצמם.

 

האם לכל שאלה בפשט התנ"ך יש תשובה בפשט?

 

התנ"ך, כשיטה, אומר לפעמים דברים שאינם יכולים להסתדר כפשטם, ומשאיר אותנו עם הקושיה.

למשל, במקרה קשור לשלנו, התורה אומרת "וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַֽיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶֽיהָ", ואז, במקום מה שהיינו מצפים, שיהודה יתרחק מהמקום, היא ממשיכה "וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ". איך יתכן שיהודה יעשה דבר כזה? הקושיה ברורה בפשט, לא רק בגלל שאנחנו יודעים שהאבות היו צדיקים וקדושי עליון, אלא כי בהמשך אותה פרשה, כשמתברר שתמר, שהיתה פנויה באותו זמן (שומרת יבם), עשתה את אותו מעשה עצמו: "זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים", כאשר על פי דין תורה היא לא חייבת בכלל מוות, פוסק יהודה "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף". ברור שאם המעשה כל כך חמור בעיניו כלפי כלתו, הוא חמור גם כלפי עצמו. הקושיה היא קושית פשט, אבל למיטב ידיעתי אין בפשט שום תשובה לקושיה הזו. 

דוגמא נוספת היא השאלה: כמה שנים היו בני ישראל במצרים? בפסוק כתוב בפירוש "וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָֽשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה". אלא שהתורה רומזת לנו שהפסוק הזה אינו יכול להתפרש כפשטו. כיון שבשמות פרק ו, כשהתורה מפרטת את השושלת של שבט לוי עד משה, היא מכניסה, באופן חריג לפרק ההוא, את השנים שחיו אבותיו של משה. קהת, שהיה משבעים הנפש שירדו למצרים חי 133 שנה, עמרם בנו חי 137 שנה, ומשה בן 80 שנה ביציאת מצרים. גם אם נאמר שקהת נכנס למצרים בשנתו הראשונה, וכל אחד מהם ילד את בנו בשנת חייו האחרונה, עדיין יש לנו רק 350 שנה, ולא 430. הקושיה ברורה בפשט, אבל למיטב ידיעתי אין בכל התורה כולה תשובה בפשט. וזו לא שאלה קלה: אם אנחנו לא יודעים כמה שנים היינו במצרים, אנחנו לא יודעים גם כמה שנים עברו מבריאת העולם ועד היום.

התשובה המקובלת בחז"ל, שעליה אנחנו סומכים במנינינו, אומרת שאת "כִּי גֵר יִֽהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַֽעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָֽה", מונים מאז שהיה לאברהם זרע, כלומר מהולדת יצחק, ולכן יוצא שבני ישראל היו במצרים בפועל 210 שנה. היינו יכולים לומר שכיון שאין תשובה אפשרית אחרת, זו התשובה בפשט. אבל היה אפשר לענות תשובות נוספות, כמו למשל שהספירה מתחילה מהגלות הראשונה של זרע אברהם, והפעם הראשונה שהעבידו אותו, כלומר מירידת יעקב לחרן. ואז היו בני ישראל במצרים 347 שנה. ואם כן אין לנו תשובה כלל בפשט, ורק בתורה שבעל פה נקבל את התשובה.

התורה עושה שימוש נרחב בדרך הזו, שבה חסרים בפשט נתונים מהותיים, בפסוקי המצוות. כמעט כל המצוות שבתורה חסרות נתונים מהותיים להבנתם. למשל מהם טוטפות, מהו פרי עץ הדר, או מהי מלאכה האסורה בשבת ומה מותר לעשות. אין תשובות בפשט לשאלות האלו, אלא התורה מסמנת לנו בדרך הזו, שמהפשט עצמו רואים שיש תורה שבעל פה, ובה נמצאות התשובות. ולא נוכל לנסות ולפרש את הפסוקים על פי הבנתנו, ולקבוע מתורה שבכתב, וללא תורה שבעל פה מה עושים, כפי שניסו לעשות הקראים.

 

בפרשת דוד ובת שבע אנחנו נמצאים, לכאורה, בפני מקרה כזה.

הקושיה נמצאת בפשט, אבל התשובה לא בהכרח. וכפי שראינו, במקרה שלא מוצאים תשובה בפשט, אי אפשר להתעלם מהקושיה ולומר שהפסוקים כפשוטם למרות הקושיה. אי אפשר לומר שבני ישראל ישבו במצרים 430 שנה על פי הפשט, אלא האמירה הנכונה היא שאין לנו דרך לדעת על פי הפשט כמה זמן ישבו במצרים. לא לכל שאלה בפשט יש תשובה בפשט.

נשתדל להראות בהמשך המאמר, שבמקרה שלנו אפשר למצוא תשובה גם בפשט. אבל חשוב להדגיש, שגם במקרה והתשובה אינה מוצאת חן בעיני מישהו, לא ניתן בגלל זה להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה, ולומר שכיון שאין תשובה אחרת בפשט, הרי שהפשט מוכיח שדוד חטא בחטאים האלו, גם בלי תשובה מספקת לשאלות שזה מעורר. אם אין תשובה מניחה את הדעת לשאלה בפשט, אנחנו צריכים להשאר בשאלה ברמת הפשט, ולפנות אל הדרש לתשובה.

 

למה קשה בפשט לומר שדוד חטא?

 

הקושיה הבסיסית ביותר בסיפור הזה היא שאנחנו מכירים את דוד היטב. למעשה דוד הוא הדמות שמסופר עליה הכי הרבה בכל התנ"ך. ומכל מה שאנחנו מכירים את דוד, לא יתכן שהוא עבר עבירות כאלו.

השאלה הזו נחלקת לשניים:

חלק ראשון מצד מה שאנחנו יודעים על עברו של דוד:

 

חטא בת שבע מצטייר באופן פשוט כחוסר יכולת לעמוד ביצר. כלומר, דוד ידע שהיא אסורה לו, ובכל זאת כיון שראה אותה, לא יכל לעמוד ביצרו ועבר, ביודעין, על התורה.

אבל דוד ידוע לנו כאדם עם שליטה עצמית נדירה וחריגה. דוד הכניס את עצמו לסכנת חיים ברורה מספר פעמים מתוך בחירה:

• כש"בָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר", דוד לא נמצא בסכנת חיים, הארי לקח את השה והלך. רק אם דוד יתקוף אותו הוא ימצא בסכנת חיים, כיון שיש כאן ארי ומלווה אותו גם דוב (חיה טורפת כל שהיא, או אולי אוכלת נבלות, לא בהכרח החיה שאנחנו קוראים לה דוב). אבל דוד בוחר להלחם בו "וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקָם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו: גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ".
• גלית עולה ודורש מישראל אדם שיצא להלחם בו. במשך ארבעים יום, מכל עם ישראל אף אחד לא מוכן לסכן את חייו, למרות הפרס המוצע. ואילו דוד יוצא לקרב מול הענק החמוש, עם מקל רועים וקלע בלבד, ללא הגנה למרות שהוצעה לו.
• דוד נחבא במערה עם אנשיו, ושאול נופל לידיו. הריגה של שאול תוכל להציל אותו משנים של סבל, מסכנת מוות, להחזיר לו את אשתו, ולתת לו את המלוכה המגיעה לו. אבל דוד בוחר שלא להרוג את שאול למרות הלחץ הכבד מצד אנשיו. המקרה הזה חוזר על עצמו אחר כך עם החנית וצפחת המים, ושוב דוד עוצר את אבישי מלהרוג את שאול, ומונע את הצלתו שלו.

הרבה שליטה עצמית והתגברות דרושות כדי לעשות מעשים כאלה. האם דוד יכל לעמוד כנגד יצר החיים, שהוא היצר החזק ביותר שיש לאדם, בכל המקרים האלו, אבל לא יכל לעמוד כנגד יצר עריות?

ובמיוחד שהנסיון לא היה קשה כל כך לכאורה, שהרי לדוד יש לפחות שש נשים שנמצאות איתו בבית באותו זמן, וכי לא יכל לקחת אחת מהן? וגם אם לא יהיה בזה פיוס מלא ליצר, לא יהיה היצר חזק כל כך. וזו לכאורה טענת נתן בשם ה' "וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו". צאנו ובקרו הם נשותיו, ודוד יכל לקחת מהן במקום לקחת את בת שבע.

 

החטא כלפי אוריה מצטייר, באופן פשוט, כנסיון לחפות על כבודו של דוד. במקום להודות בחטאו, הוא שולח את אוריה אל מותו.

אבל דוד הוא אדם שלא חס על כבודו מול כבוד ה', גם לא כשמדובר בהתבזות בפני העם. דוד הוא מי שנאמר עליו "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה'", עד כדי כך שמיכל בת שאול בזה לו, ואומרת לו "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים", ודוד עונה לה "וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה".

וגם כאן היו כנראה פתרונות אחרים אפשריים, כמו שאומר האברבנאל "הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים".

 

מלבד זאת דוד הוא בעל רוח הקודש וכמו שנאמר "וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה", וכבר כתב חלק מספר תהילים בשלב הזה (למשל מזמורים ז, לד, נב, נד, נו, נז, נט, ס, סג, קמב) וניתן ללמוד משם על עולמו הפנימי. ונאמר "וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וה' עִמּוֹ". איך יתכן שאדם קדוש כזה, שמשכיל בכל דרכיו, ומי שה' עמו, יפול בדבר שגם אנשים פשוטים לא נופלים בו?

 

חלק שני של השאלה הוא מצד מה שאנחנו יודעים על עתידו של דוד:

 

• דוד עומד להיות אבי השושלת של מלכי יהודה לדורותיהם, וגם לעתיד לבוא, המשיח יעמוד מבית דוד. האם הגיוני שאדם שחטא חטא כזה יהיה אבי השושלת? הרי הקב"ה יודע מראש מה יהיה, ולמה הבטיח לו? וגם אם כבר הובטח לו, וה' לא חוזר בו מהבטחה לטובה, לא היה צריך לקרוא לשושלת על שם דוד. יכלו לקרוא לה מלכי בית שלמה (שהם כולם גם צאצאיו), שהרי השושלת הזו כולה הם גם בני ישי, ובכל זאת לא נקראים על שמו. או לחילופין ניתן היה למנוע מדוד את היכולת לחטוא בפועל, (כמו אבימלך להבדיל) כדי לא להכתים את כל השושלת של מלכי עם ישראל עד ימות המשיח.
• כל מלכי יהודה בתנ"ך מקבלים ציון בעבודת ה': האם רק עשו את הישר בעיני ה', או היו ממש כדוד אביהם. ואפילו לירבעם בן נבט, שאינו מבני דוד, אומר ה' "אִם תִּשְׁמַע אֶת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָ וְהָלַכְתָּ בִדְרָכַי וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִשְׁמוֹר חֻקּוֹתַי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר עָשָׂה דָּוִד עַבְדִּי". וברור בספר מלכים שהדרגה העליונה של יראת שמים במלך, היא להיות כדוד. אבל אם דוד חטא בחטאים כאלו, מה פתאום אנחנו מודדים את המלכים לפי הסרגל שלו?
• דוד הוא כותב ספר תהילים (העיקרי מבין הכותבים), שהוא הספר של יראת ה'. את מזמורי הספר הזה אנחנו אומרים כשרוצים לבקש מה' דבר, הוא הספר שעליו מבוססת התפילה שלנו. איך אפשר לעמוד ולהתפלל אל ה' במזמורים שכתב אדם שחטא בחטאים כאלה? איך אפשר לומר "בשירי דוד עבדך נהללך", "וכסא דוד עבדך מהרה לתוכה תכין", "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח"? הרי אלו חטאים שרוב מוחלט של האנשים הפשוטים לא חוטאים בהם. וגם אם אדם שחוטא בחטאים כל כך מפורסמים, חזר בתשובה עליהם, עדיין קשה להתיחס אליו כאילו לא חטא בכלל.
• רק שלשה אנשים נקראים בפירוש בתנ"ך "עבד ה'", משה, יהושע ודוד המלך. וכן הביטוי "דוד עבדי" חוזר פעמים רבות, לכאורה יותר מכל אדם אחר בתנ"ך. איך אפשר לקרוא כך לדוד, אם אכן חטא בחטאים כל כך מפורסמים, שהוא יודע שהם נגד רצון ה'? וכל אותן דמויות בתנ"ך שלא חטאו בחטאים שקרובים לאלו, לא נקראים כלל עבד ה', או שנקראים כך פחות ממנו.

 

ואם כן לפי זה, קשה שלא לומר שיש כאן קושיה ברורה בפשט. וכשהנביא כתב כך את הסיפור, הוא התכוון שתתעורר בנו קושיה: איך דוד המלך, המוכר לנו, עושה דבר כזה? ובכוונה, הנביא גם לא הסביר שום הסבר. ולא נראה להפוך את סימן השאלה לסימן קריאה ולומר שדוד פשוט חטא בכל אלו מבלי הסבר הגיוני.

 

מה הבעיה בתשובות הידועות לשאלות האלו?

 

על החלק הראשון של הקושיה הזו שמעתי תשובה:

התנ"ך בא ללמד אותנו שגם אדם גדול כדוד יכול לחטוא, וגדולת האדם אינה מגינה עליו שלא יחטא. וכמו שאמרו חז"ל "אין אפוטרופוס לעריות", ו"אל תאמן בעצמך עד יום מותך". וכמו כמה סיפורים שהובאו בגמרא על גדולי ישראל שכמעט וחטאו בעריות.

ובכן, זה נכון שאדם לא יכול לבטוח בעצמו גם אם הוא גדול, וגם אנשי אלוקים צריכים לשמור על כל דיני ייחוד וכדו', כי אין להם הבטחה שלא יחטאו. אבל לעניות דעתי אי אפשר בכלל להסביר על פי זה את המקרה של דוד.

כשאנחנו אומרים שהיצר יכול להפיל ברשתו גם אדם גדול, אנחנו לא מתכוונים לומר שאדם בעל אופי ותכונות מסוימות, יהפוך ברגע אחד להיות אדם אחר עם תכונות אחרות. הרי הכללים של "אין אפוטרופוס לעריות" לא נאמרו רק על אנשים גדולים, אלא אפילו על אנשים גדולים, קל וחומר על אנשים פשוטים. אם אדם שאתמול היה צדיק עליון, שראשו עסוק בהבאת הארון לירושלים ובבנית בית המקדש, אדם כל כך צדיק עד שהקב"ה בחר בו שבניו יבנו את המקדש וימלכו על עם ישראל תמיד; יכול ח"ו להפוך בבת אחת להיות נואף ורוצח, ודאי שאדם פשוט עלול להגיע לזה. האם נאמר שאדם לא יכול לבטוח באשתו ואשה בבעלה, כיון שאמנם עד היום הם היו אוהבים ומסורים, אבל אולי פתאום הם יתהפכו? האם אדם לא יכול לסובב את הגב לשותף שלו, או אפילו לאחיו, שאמנם עד היום אהב אותו, אבל אולי היום פתאום תתגבר עליו תאוות הרציחה והוא ישלוף סכין?כל מי שמכיר בני אדם יודע שזה לא יתכן. כשקורים מקרים כאלו הם חלק מתהליך ארוך, לא דבר שקרה בבת אחת. וכיון שהנביא לא מספר לנו על שום תהליך בעייתי מקדים, לא נראה לומר שבבת אחת דוד התהפך מאדם מסוג אחד לאדם מסוג אחר.

היצר יכול להפיל ברשתו גם אדם גדול. אדם שכבר עבד על עצמו בכל התהליך של מסילת ישרים, שכבר עבד על פרישות וטהרה, וגם במה שהוא מותר בו הוא ממעט, כדברי מסילת ישרים: "שלא לקחת מדברי העולם אלא מה שהצורך יכריח, ודבר זה יקיף על כל מה שהוא תענוג לאחד מן החושים, והיינו: במאכלות, בבעילות, במלבושים, בטיולים, בשמיעות וכל כיוצא בזה, רק בימים שהעונג בהם מצוה"; "שלא יניח האדם מקום ליצר במעשיו, אלא יהיו כל מעשיו על צד החכמה והיראה ולא על צד החטא והתאוה. וזה אפילו במעשים הגופניים והחומריים, שאפילו אחרי התנהגו בפרישות, דהיינו, שלא יקח מן העולם אלא ההכרחי, עדיין יצטרך לטהר לבבו ומחשבתו שגם באותו המעט אשר הוא לוקח לא יכון אל ההנאה והתאוה כלל, אלא תהיה כונתו אל הטוב היוצא מן המעשה ההוא על צד החכמה והעבודה".

גם על אדם כזה היצר פועל, וגם אותו הוא יכול להפיל, אבל הנפילה שאדם כזה יפול מכוח היצר, תהיה נפילה ברמה שלו. הוא לא יצליח לשמור על העיניים באותה רמה שהוא התרגל, או הכוונה שלו באכילה לא תהיה שלמה לשם ה'. משם אפשר להתדרדר בהדרגה גם עוד, ובתהליך ארוך להגיע למקומות רעים. כמו כל אדם פשוט, שלא הופך בבת אחת מאדם אחד לאדם אחר, אבל היצר יכול לגרום לו לתהליך בעייתי.

וכך אומרת הגמרא בפירוש על "אחר": "בשעה שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינין נושרין מחיקו". וזה גם ההסבר איך אדם כמו יוחנן שימש בכהונה גדולה שמונים שנה ואז נהיה צדוקי. יכול להיות שיש אנשים שהופתעו, ונראה היה להם שהוא הפך את עורו בבת אחת, אבל מי שהכיר אותו כנראה ראה את התהליך הרבה זמן קודם.

 

אמנם בגמרא מסופרים כמה סיפורים על גדולי עולם שהגיעו בבת אחת כמעט לחטא ממש. אבל בכל הסיפורים שראיתי יש את אותם מאפיינים שמתאימים לדברינו: א. הגדולים האלו שמרו על עצמם שלא להגיע לראיה אסורה וכדו', אלא שבעל כרחם ראו או הגיעו למצב בעייתי. ב. בכל הסיפורים האלו לא נעשתה עבירה בפועל, רק כמעט[5]. ג. כל הגדולים האלו חזרו בתשובה מיד.

ולפחות בחלק מהסיפורים מודגש, שאלמלי היתה סיבה כדי ללמד אותם דבר, היה ה' מציל אותם גם מזה, כי יש השגחה על הצדיקים שלא יחטאו.

ואילו אצלנו, בסיפור דוד ובת שבע, חסרים כל המאפיינים האלו: א. דוד הכניס את עצמו לסכנת החטא, בכך שישן ביום, ובכך שהתהלך לעת ערב על גג בית המלך, בשעה בעייתית, ובנקודת תצפית בעייתית. ב. העבירה נעשתה בפועל, ולא רק עבירה אחת אלא שתי עבירות. ג. דוד לא חזר בתשובה מיד, וגם לא לאחר זמן. הרי בין לקיחת בת שבע להריגת אוריה יש כמה שבועות לפחות, ובין לקיחת בת שבע לאמירתו של דוד "חטאתי לה'" יש כתשעה חודשים, כיון שנתן בא אליו רק לאחר לידת הילד. וכל הזמן הזה דוד לא חזר בתשובה.

וכמובן, הקב"ה לא מנע ממנו את החטא למרות צדקותו.

ואם כן איך נוכל ללמוד מאותם סיפורים אל דוד המלך? שם מדובר על נפילה רגעית ביצר הרע, ואילו כאן מדובר בנפילה מתמשכת של תשעה חודשים לפחות, כאילו דוד נעשה אדם אחר.

 

גם על החלק השני של הקושיה שמעתי תשובה:

אמנם דוד חטא, ובכל זאת הוא המדד של כל מלכי יהודה, ובכל זאת אנחנו מתפללים מהספר שלו, כיון שדוד עשה תשובה. וזה עיקר הענין של הפרשה שלנו ללמד את ענין התשובה. ואמנם יש מדרש שאומר דבר דומה, אבל בפשט גם התשובה הזו קשה מאוד.

שהרי אם עיקר הפרשה הזו בא ללמד אותנו על התשובה, למה התשובה כל כך חסרה כאן מן הספר? הפרשה שלנו לא מדברת על התשובה של דוד, ולכאורה גם בשאר התנ"ך לא מפורטת כל כך התשובה שעשה דוד.

אצלנו מופיע שדוד אומר "חטאתי לה'". זו התחלה טובה, הכרה בחטא, אבל זה חלק קטן מחלקי התשובה. לא יתכן שבאמירה בלבד נחשב שדוד עשה תשובה מעולה. אמנם בהמשך הספר רואים את קבלת הייסורים של דוד, במרד אבשלום. אבל לכאורה נסלח לדוד מיד לאחר שאמר "חָטָאתִי לה'", כי כבר באותו פסוק כתוב "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת". ואיך אמירה בלבד תעביר את חטאתו החמורה כל כך? זה נשמע יותר כמו היתר לחטוא, בזכות כמה מילים שיאמרו לאחר מכן[6], ולא כמו התשובה שהיינו מצפים שתיעשה.

וגם אם לאחר זמן דוד קיבל ייסורים על עצמו, בסיפור עצמו, נראה שהוא כלל לא מקבל ייסורים ולא עוזב את החטא, שהרי בת שבע נשארת אצלו בביתו, וחטאתו נגדו תמיד. וגם כשהקב"ה אומר לו שהילד ימות כעונש על חטאו, דוד לא מקבל את הגזרה ומנסה לשנות אותה בצום ובקשה.

ואם כן, למרות שברור לנו שדוד עשה תשובה מעולה, והיא חלק משמעותי בסיפור הזה, זו לא יכולה להיות תשובת פשט לשאלה, כיון שבפשט אין לנו הדגשה של נושא התשובה, ולא מפורט מספיק מה התשובה שעשה דוד.

 

אבל בפשט כתוב בברור שדוד חטא!

 

אם כן, איך אפשר לענות על השאלה? איך יתכן שאדם כמו דוד המוכר לנו, חטא בחטאים כל כך קשים, ואיך יתכן שאחר כך הוא ממשיך להיות דוגמא ומרכז בעבודת ה'?

 

השלב הראשון בתשובה אומר שדוד באמת לא חטא באשת איש, וגם לא בגרימת הריגה באופן אסור. ולמרות שהסיפור כתוב כך שיראה כאילו דוד כן חטא בחטאים האלו, השאירו לנו רמזים בפסוקים לכך שלא זה היה החטא באמת:

• דוד אומר "חָטָאתִי לה'", משמע שחטא לה', ולא לבשר ודם. לא חטא לבת שבע ולא חטא לאוריה. ואם נרצה לומר שאין הכונה לה' בלבד, אלא גם לה' וגם לבני אדם, בא המזמור בתהילים "בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע", ואומר בפירוש "לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי".
• במלכים כתוב "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי". משמע שבת שבע לא היתה בחטא, אלא רק דבר אוריה החיתי.
• כשנתן מפרט לדוד את חטאו, הוא לא אומר שום דבר על אשת איש. הוא מדבר רק על הריגת אוריה, ועל לקיחת בת שבע על ידי זה להיות לו לאשה. כמו שכתוב "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". חטא עריות לא מוזכר כלל.
• משל כבשת הרש לא מדבר על ניאוף וגם לא על רצח, המשל מדבר על גניבה בלבד. אם נתן הנביא רוצה לתת משל שיוכיח את דוד על עבירות כל כך חמורות, למה הוא בוחר במשל של גניבה, ואז אומר "אתה האיש"? זו רק הקלה בחטאו של דוד. יותר מזה, במשל הזה בת שבע נמשלת לכבשה, שלכאורה גם נשחטה כדין ("וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו", וכמו "וַיִּקַּח בֶּן בָּקָר רַךְ וָטוֹב וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַֽעֲשׂוֹת אֹתֽוֹ"). אם היא היתה אסורה, למה לא המשיל אותה הנביא לחיה אסורה באכילה? ולמה לא דיבר על אכילתה כנבילה? או לפחות לא היה מציין את העשיה בפירוש.

היינו יכולים לומר שנתן רוצה להרחיק את הסיפור ממה שהיה, כדי שדוד לא ישים לב שהוא מדבר עליו. אבל לא נראה כך, כיון שיש לנו בתנ"ך עוד משלים שנאמרו למלך, כביכול כדי שיעשה משפט, ובסופם מתברר לו שהוא האיש והוא חרץ את גורלו. יש את המשל של האשה התקועית, שנאמר לדוד עצמו במטרה להחזיר את אבשלום מגשור, ויש את המשל שאחד מבני הנביאים אומר לאחאב, לאחר ששילח את בן הדד ועשה איתו שלום. בשני המשלים, המשל דומה מאוד לנמשל, ובכל זאת המלך לא מבין שעליו מדובר. במשל האשה התקועית המשל הוא על שני אחים שאחד הרג את השני, ובני המשפחה רוצים להרוג גם את הרוצח, מקביל לאבשלום שהרג את אמנון אחיו ולא יכול לחזור לארץ מחשש לחייו. במשל של אחד מבני הנביאים לאחאב, מדובר על אדם שהיה צריך לשמור על שבוי, מאותה מלחמה שבה שילח אחאב את בן הדד, והשבוי נמלט. מקביל לאחאב שהיה צריך לשמור על בן הדד שנפל לידיו, ושילח אותו. אם כן נתן יכל לספר גם כן סיפור על ניאוף ורצח, ולשנות מעט פרטים ובזה היה די. ולא היה צריך להרחיק לסיפור שונה לחלוטין, וקל בהרבה, על גניבה של כבשה.

• דוד לא חזר בתשובה, במשך תשעת החודשים שעברו מהחטא ועד שנתן בא להוכיח אותו. רק כשנתן בא ואומר לו "אתה האיש", דוד מבין את חטאו וחוזר בתשובה. ואם היינו רוצים לומר שדוד חזר בתשובה מיד, בינו לבין עצמו, אבל רק כלפי חוץ לא הודה בכך עד שבא נתן, כי אף אחד אחר לא ידע על החטא; זה נסתר מהמזמור בתהילים, שאותו אומר דוד בינו לבין הקב"ה, ולא כלפי חוץ, ובו לא כתוב "כאשר בא אל בת שבע" אלא "בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע". משמע שלפני שנתן בא, דוד כלל לא הבין, גם בינו לבין הקב"ה, שחטא. איך יתכן שדוד לא חשב שאשת איש זה חטא? איך יתכן שדוד לא חשב שגרימת הריגה היא חטא? צריך לומר שלדוד היה הסבר שלפיו גם החטא עם בת שבע, וגם הריגת אוריה היו טובים בעיני ה'. ואם נרצה לומר שהוא חשב שזה היה חטא, אבל ניסה לתרץ ולהסביר, למה כשנתן מוכיח אותו, בבת אחת הוא מודה, ולא מתווכח? אלא שדוד חושב שהוא היה בסדר, גם בעיני ה'.
• אם דוד היה חוטא באשת איש, הילד היה ממזר. במצב כזה, דוד היה צריך לרצות שהילד ימות, או לפחות לא היה מתאמץ שיחיה. אבל מכל העונשים שאמר לו נתן הנביא, דוד מנסה לבטל רק עונש אחד: את מותו של הילד. ודוד כל כך מתאמץ לבטל את העונש הזה, ובצורה כל כך חריגה, עד שעבדיו מפחדים לומר לו שהילד מת, כי חושבים שיעשה רעה בעקבות הידיעה. ולעומת זאת את העונש שלא תסור חרב מביתו עד עולם, ואת מרד אבשלום על כל הכלול בו, דוד לא מנסה כלל לבטל. ולכן אין ברירה אלא לומר שהילד הזה אינו ילד שנולד בטעות, וכנראה גם אינו ממזר.
• אם היה מדובר ביצר פתאומי בעקבות ראיה של בת שבע, היינו מצפים שדוד ישלח שליחים שיקחו אותה אליו, אבל זה לא מה שקורה. קודם כל כתוב "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיִּדְרֹשׁ לָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר הֲלוֹא זֹאת בַּת שֶׁבַע בַּת אֱלִיעָם אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי", ורק אז שולח דוד שליחים שיקחו אותה. מצד היצר זה שלב מיותר ומשונה, למה דוד צריך לדעת מה שמה ומה שם אביה ובעלה לפני שהוא שולח מי שיקח אותה? אבל אם דוד רוצה לקחת אותה לאשה, זה שלב מובן, בו הוא בודק מה הייחוס שלה, ובודק שהיא למעשה פנויה מצד שהיא אשת אוריה החיתי, ורק לאחר התשובות האלה שולח לקחת אותה.
• באופן פשוט, אם בת שבע היתה אשת איש, דוד לא היה יכול לשאת אותה לאחר מות אוריה, כיון שהיא אסורה לבעל ולבועל, וה' היה אומר לו לגרש אותה, ובוודאי שלא מביא דרכה את הילד שיבנה את המקדש.
• נראה שהמילים "וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ" באו לומר שלא היתה נידה. וכי דוד היה לוקח אשת איש, אבל בודק שאינה נידה? אלא המילים האלו באו לומר שדוד בדק שהכל כשר הלכתית במקרה הזה.

 

איך אפשר לומר שדוד לא חטא באשת איש? הרי בת שבע היתה נשואה.

 

אפשרות אחת לתרוץ, אומרת הגמרא, שהיו נותנים בימים ההם גט על תנאי (או גט מוחלט לחלק מהשיטות), לפני היציאה למלחמה. כדי שאם הבעל לא ישוב, האשה לא תשאר עגונה ותוכל להנשא שוב. ולכן בת שבע היתה מגורשת למעשה, ודוד יכל לקחת אותה. התירוץ הזה לא כתוב, ולכאורה גם לא רמוז בפשט, ולכן הוא אינו תירוץ פשט, אבל יש הרבה הגיון פשוט באמירה הזו. במלחמות בזמן התנ"ך, צורת הלחימה היתה כזו, שכשהמערך נפרץ, והתחיל להגלל, היה ברור שאין תקוה עוד, וניצחון הצד שהמערך שלו נותר מסודר, נקבע. ומרגע זה ברור שכל הלוחמים שבצד השני הולכים לההרג אלא אם יצליחו לברוח. במצב כזה, הלוחמים לא היו ממשיכים להלחם, אלא זורקים את כלי הנשק הכבדים ובורחים מהר ככל יכולתם, כדי להציל את חייהם. הצבא המנצח היה רודף ומנסה לזנב בכוח הבורח, כדי למנוע יכולת להתארגנות מחודשת. בשלב הזה של המלחמה היו רוב הנופלים. וזו גם הסיבה שבמלחמות מזמן התנ"ך יש כל כך הרבה הרוגים למלחמה, במקרה של תבוסה: עשרות אלפים ולפעמים אפילו מאות אלפים ביום אחד. ומכיון שרוב הנופלים נהרגים כשהם בבריחה, והצבא התוקף השיג אותם, ואילו אלו שניצלו הם אלו שרצו מהר יותר, והצבא התוקף לא השיג אותם, ברור שרוב מוחלט של הנופלים לא זוהו כנופלים בשדה הקרב, מהסיבה הפשוטה שלא היה מי שיראה אותם נהרגים. כי אם היה אדם כזה, הוא עצמו היה נפגע. ולכן במקרה שהצבא המנצח היה כובש גם את השטח שבו התחולל הקרב, ואי אפשר היה לחזור אליו, רוב חללי המלחמה היו לא מזוהים בפועל; ולא היו יודעים אם הם מתו או נשבו, או נפצעו והם מסתתרים. וכמו שמוזכר לא פעם בתנ"ך: "נָתְנוּ אֶת נִבְלַת עֲבָדֶיךָ מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ לְחַיְתוֹ אָרֶץ: שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם וְאֵין קוֹבֵר:", "וְהָיוּ חַלְלֵי ה' בַּיּוֹם הַהוּא מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ לֹא יִסָּפְדוּ וְלֹא יֵאָסְפוּ וְלֹא יִקָּבֵרוּ לְדֹמֶן עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה יִהְיוּ". ולכן היו נותרות אלפי או אפילו עשרות אלפי עגונות, במקרה של תבוסה. ולכן ברור מסברא שהיו עושים פתרון כזה, והיו נותנים לפני היציאה לקרב גט על תנאי, שאם הבעל לא יחזור עד כך וכך זמן מסיום המלחמה, האשה מגורשת למפרע מיום נתינת הגט.   

 

יש תירוץ נוסף, שיש לו רמזים בפשט ממש: אוריה היה חיתי. כלומר גוי, שלא התגייר, משבעת עמי כנען; מאותם ערים שלא הורישו בימי יהושע בן נון, והם נשארו להיות למס בתוך בני ישראל. שלמה השתמש בהם לצורך בניית בית המקדש, כמו שכתוב "וְזֶה דְבַר הַמַּס אֲשֶׁר הֶעֱלָה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לִבְנוֹת אֶת בֵּית ה'... כָּל הָעָם הַנּוֹתָר מִן הָאֱמֹרִי הַחִתִּי הַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה: בְּנֵיהֶם אֲשֶׁר נֹתְרוּ אַחֲרֵיהֶם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא יָכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַחֲרִימָם וַיַּעֲלֵם שְׁלֹמֹה לְמַס עֹבֵד עַד הַיּוֹם הַזֶּה". הגיוני שכבר דוד לקח מהם אנשים לצרכים שונים, וכיון שאוריה היה גיבור, לקח אותו להיות מגיבוריו.

וזו הסיבה שאוריה נקרא "אוריה החיתי". כשאדם בתנ"ך נקרא על שם מקום או עם, זה יכול לציין שהוא בא מהמקום ההוא, או שהוא בא מהעם ההוא. יש מקרים בהם מדובר בשם מקום שאינו שם עם, למשל "הגיתים", או "איתי הגיתי", כלומר שבאו מגת. אם היה מדובר בעם שלהם, היו קוראים להם פלישתים. שש מאות הגיתים, הם שש מאות אנשי דוד שהיו איתו בגת תחת אכיש מלך גת בזמן בריחתו משאול. יש מקרים בהם זה יכול להיות גם שם מקום וגם שם של עם, כמו "דואג האדומי", כי אדום הוא גם מקום וגם עם. או "רות המואביה", שיכול לציין את המקום ממנו באה, או את העם ממנו באה. ויש מקרים בהם ברור שזה שם העם ממנו בא כמו במקרה שלנו, בו אין מקום שנקרא חת (ישנה רק "ארץ החיתים"), אלא זהו שם של עם משבעת עמי כנען. ולכן מסתבר שאוריה היה חיתי ממש. עדיין אפשר לומר שהוא היה גר, אבל קצת קשה למה קוראים לו על שם העם ממנו בא, וזו הונאת הגר שהוזהרנו ממנה. לרות המואביה קראו כך כי לא היה ברור שמותר לה לבוא בקהל, והיה צריך לזכור את מוצאה, אבל אוריה החיתי למה יקרא כך? אם כן אין כאן ראיה חד משמעית, אבל זה תרוץ אפשרי והוא רמוז בפשט.

במידה ואוריה היה אכן גוי חיתי, הרי שלמרות שבת שבע היתה אשתו, היא לא היתה נשואה לו למעשה. וכלשון הרמב"ם: "גוי ועבד שקדשו בת ישראל אין קידושיהן קידושין". ולכן דוד יכל לקחת אותה.

התירוץ הזה מסתדר היטב בפשט, אם נאמר שדוד לא רק לקח את בת שבע באופן חד פעמי, אלא ממש התחתן איתה בחיי אוריה, כיון שהיא למעשה פנויה. ולזה יש כמה ראיות:

• בפסוק כתוב "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו". ברוב מוחלט של המקרים, "לקחת" אשה בתנ"ך פירושו להתחתן איתה. אמנם יש מקרים יוצאים מהכלל, אלא שבמקרה שלנו, אם הכוונה אינה להתחתן, אז הכוונה שדוד לקח אותה בכוח. וזה לא מסתדר כי כתוב "ותבוא אליו", שמשמעו מרצונה. ואם כן חלקי הפסוק סותרים. הפסוק מובן היטב אם נאמר שדוד התחתן איתה ממש, ו"ויקחה" פירושו נישואין, "ותבוא אליו" פירושו מרצון.
• לאחר מות אוריה כתוב "וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיַּאַסְפָהּ אֶל בֵּיתוֹ וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה". הביטוי "לאסוף הביתה", הוא ביטוי טכני, להכניס בפועל אל הבית, ומעולם לא נאמר לגבי נישואין. וכן הביטוי "להיות לו לאשה", מופיע כמעט תמיד עם הפועל "לקחת" או "לתת", כמו "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה". וכאן לא נאמר לא "לקחת" ולא "לתת". כל זה מחזק את ההבנה ש"לקיחת" בת שבע היתה בפסוק "וַיִּשְׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים וַיִּקָּחֶהָ וַתָּבוֹא אֵלָיו", אלא שכיון שלא יכלו לפרסם את הדבר, כתוב "וַתָּשָׁב אֶל בֵּיתָהּ". לאחר מיתת אוריה, לא היו נישואין, כיון שהם היו כבר קודם, אלא רק "אסיפה" של בת שבע אל הבית בצורה רשמית.
• לאחר מות אוריה כתוב "וַתִּשְׁמַע אֵשֶׁת אוּרִיָּה כִּי מֵת אוּרִיָּה אִישָׁהּ וַתִּסְפֹּד עַל בַּעְלָהּ". הפסוק מדלג בין לשון "איש" ללשון "בעל". משמע שמצד השמועה היה אוריה "אישה" ומצד המספד היה "בעלה". היחס הרגיל בלשון התנ"ך בין איש לאשתו, שכולל את מלוא הקשר ביניהם, הוא "אישה". "בעלה" מוזכר במקומות שמדברים רק על השייכות החוקית שלה אליו. כאן היה אוריה מצד האמת "אישה", כי הם חיו כאיש ואשה לכל דבר. אבל הוא לא היה "בעלה" מצד האמת, גם כיון שהיה גוי, וגם כיון שבזמן הזה, דוד כבר נשא אותה, אלא שלא היה ביניהם בפועל קשר של איש ואשה. לכן מצד האמת שמעה שמת "אישה", אבל במספד, שנעשה לעיני אחרים גם כן, ספדה על "בעלה" לפי הידוע להם.
• כשנתן מוכיח את דוד לא מדובר על איסור עריות, אלא על "וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה", שהיא לשון של נישואין. באופן פשוט הוא לא מדבר על מה שנשאה לאחר מות אוריה, כי זה לא חטא. שהרי אם זה חטא, למה לא אומר לו ה' לגרש אותה?! אלא מדבר על מה שנשא אותה לפני מות אוריה.
• זו הסיבה שמשל כבשת הרש מדבר על כבשה, שהיא בעל חיים מותר, ומדבר בפירוש על "עשייתה" כלומר שנשחטה כדין. כלומר בת שבע נלקחה בצורה מותרת לחלוטין, אבל בגניבה.

 

איך אפשר לומר שדוד לא חטא בגרימת הריגה?

 

לענין הריגת אוריה עצמו, אומרים חז"ל שהוא היה מורד במלכות, ויש לזה רמזים בפשט:

• דוד אומר לאוריה "רֵד לְבֵיתְךָ וּרְחַץ רַגְלֶיךָ". באופן פשוט זו לא הצעה, אלא הוראה. אבל אוריה לא מציית לה. בנוסף יש בחוסר הציות שלו בושה למלך, כיון שיצאה אחריו משאת המלך, ואוריה משאיר את המתנות מאת המלך, ולא מקבל אותן, באופן פומבי.
• ההסבר שאוריה מסביר לדוד הוא "הָאָרוֹן וְיִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה יֹשְׁבִים בַּסֻּכּוֹת וַאדֹנִי יוֹאָב וְעַבְדֵי אֲדֹנִי עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה חֹנִים וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי..." האמירה "אדוני" על יואב, לא מקובלת וחריגה מאוד. לא מצאתי עוד מקום בתנ"ך שאדם אומר למלך "אדוני" על אדון שלו, שבעצמו נמצא תחת המלך. אוריה היה צריך לומר "ועבדך יואב ועבדי עבדך". וכמו שנאמר למשל: "וַיִּתֵּן בְּיַד עֲבָדָיו... וַֽאֲמַרְתֶּם גַּם הִנֵּה עַבְדְּךָ יַֽעֲקֹב אַֽחֲרֵינוּ", "וַֽיְהִי כִּי עָלִינוּ אֶֽל עַבְדְּךָ אָבִי", "מִכֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי עַבְדְּךָ יוֹאָב הוּא צִוָּנִי". יש גם הגיון לומר שאוריה זלזל בדוד, כיון שדוד לא יצא למלחמה, ולא הסתכן. ונראה שדבריו שם מכוונים ברמז כלפי דוד. "וַאֲנִי אָבוֹא אֶל בֵּיתִי לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׁכַּב עִם אִשְׁתִּי חַיֶּךָ וְחֵי נַפְשֶׁךָ אִם אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה", בניגוד אל דוד שלכאורה כך נוהג. ובהתאמה, הלשון שאוריה מדבר עם המלך היא לשון בוטה, ולא מכובדת.
• אם אכן אוריה היה חיתי, יש כאן הצדקה נוספת להריגתו, בכל מקרה של הרמת ראש כל שהיא מול ישראל, גם בלי מרידה מוחלטת במלך, כיון שהם צריכים להיות עבדים לישראל. ובלשון הרמב"ם: "אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס, שנאמר יהיו לך למס ועבדוך. קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס, אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם. והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם, ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם". ואם אוריה פעל בניגוד לתנאים האלו, מותר היה להרגו. וכמו שאומר הרמב"ם: "אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה", ובמקרה כזה מותר לכל אדם להרוג את אוריה. וכלשונו: "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר החרם תחרימם, וכל שבא לידו אחד מהן ולא הרגו עובר בלא תעשה שנאמר לא תחיה כל נשמה".

 

גם אם זה מותר הלכתית, איך דוד עושה דברים כאלה מבחינה מוסרית?

 

כל מה שהסברנו כאן, הוא למה מבחינה הלכתית, היה מותר לדוד לקחת את בת שבע, ולגרום למותו של אוריה. אבל אין כאן הסבר בכלל מבחינה מוסרית. שהרי גם אם בת שבע היתה מגורשת, לא היתה כוונת הגט הזה לגירושין, אלא רק להגנה מעגינות, לא כדי שאדם אחר יוכל לקחת אותה. וכן אם היה אוריה חיתי, עדיין זה לא מוסרי לקחת את אשתו ממנו, גם אם אין איסור הלכתי של אשת איש.

גם אם אוריה היה מורד במלכות, יש כאן מרד מרומז ועדין, ונראה שדוד לא היה הורג אותו על העבירה הזו, אם לא היה מעורב כאן הרצון להתחתן עם בת שבע.

שני הדברים האלו הם לכאורה מה שנתן מוכיח את דוד: "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". ההכאה של אוריה בחרב היתה למטרת לקיחת אשתו לך לאשה. ולקחת את "אשתו", מי שידועה כאשתו, וחיה איתו כאשתו, "לך לאשה". ולכן גם אם זה מותר הלכתית, יש כאן גניבה, ואיסור מוסרי.

אבל, כמו שאמרנו, דוד הוא לא אדם פשוט, ולכן צריך כאן חלק שני לתשובה. כי צריך להבין, אם כך, מה הוא חשב עד לאותו רגע שבו נתן הבהיר לו שחטא? איך דוד לא חשב שזה חטא לפחות מבחינה מוסרית?

 

מטרתו של דוד בעולם היא לבנות את המקדש

 

לפי מה שרואים, כשמסתכלים על הסיפור של דוד במבט רחב, ובמיוחד לפי דברי הימים, המטרה העליונה של דוד בחייו היא לבנות את בית המקדש.

בסוף ימי השופטים, ותחילת המלוכה, לעם ישראל עדיין חסרים שני דברים כדי לבנות את בית המקדש במקומו הקבוע. בספר דברים נאמר "כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָּׁמָּה: ... לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אִישׁ כָּל הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ: וַעֲבַרְתֶּם אֶת הַיַּרְדֵּן וִישַׁבְתֶּם בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵיכֶם מַנְחִיל אֶתְכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח: וְהָיָה הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם בּוֹ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם שָׁמָּה תָבִיאוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם". כלומר, לאחר המנוחה והנחלה, שאליהם הגיעו בימי יהושע, צריך עוד שלב של "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב וִישַׁבְתֶּם בֶּטַח", שאליו עוד לא הגיעו בשלב הזה. ואחר כך צריך עוד שלב, לדעת מה הוא "הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם".

בשני הדברים האלו מתעסק דוד. הוא מי שקובע את המקום, את ירושלים, ולו מתגלה גם המקום המדוייק בסוף ימיו, כמפורט בדברי הימים; והוא מי שנלחם בכל העמים מסביב כדי להגיע למצב של "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב".

 

ירושלים בימי שאול, היא עיר צדדית מאוד. לפחות חצי ממנה עדיין מיושב ביבוסים, ומהפשט יותר מסתבר שכולה יבוסית, ולמעשה היא בכלל לא נחשבת מערי ישראל (כמו שנאמר "וַיֹּאמֶר הַנַּעַר אֶל אֲדֹנָיו לְכָה נָּא וְנָסוּרָה אֶל עִיר הַיְבוּסִי הַזֹּאת וְנָלִין בָּהּ: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲדֹנָיו לֹא נָסוּר אֶל עִיר נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה"). ברור ממצבה זה, שאף אחד לא יודע שהיא אמורה להיות מקום המקדש. אבל דוד, עוד הרבה לפני שהוא מלך בפועל, לאחר הקרב עם גלית בעמק האלה, לוקח את ראשו של גלית ומביא אותו לירושלים. דוד יודע את מה שהעם עוד לא יודע.

וברגע שדוד מומלך על כל ישראל, הדבר הראשון שהוא עושה, זה לקחת את כל העם[7] וללכת לכבוש את ירושלים. ושם הוא בונה, מיד לאחר מכן, את עיר הבירה שלו.

לאחר מכן נלחם דוד מספר מלחמות בפלישתים, שהם האויב העיקרי של ישראל אז, ומבחינת דוד, בזה כבר הגענו לאפשרות כל שהיא לומר "וְהֵנִיחַ לָכֶם מִכָּל אֹיְבֵיכֶם מִסָּבִיב". וכמו שכתוב לאחר מכן "וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וה' הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכָּל אֹיְבָיו". ולכן מיד אוסף דוד את כל ישראל, והולך להביא את הארון מבית אבינדב בגבעה, שם היה במשך עשרים השנים האחרונות, אל ירושלים. דוד לא מביא אותו אל המשכן, שנמצא אז בגבעון, אלא ישירות לירושלים, כי דוד כאמור יודע שזה יהיה מקום הארון הקבוע.

 

דוד פועל לפי רוח הקודש

 

מאיפה דוד, בניגוד לשאר ישראל, יודע מהי העיר שבה יבחר ה'?

לדוד יש רוח הקודש[8].

מיד לאחר המלכתו על ידי שמואל כתוב "וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו וַתִּצְלַח רוּחַ ה' אֶל דָּוִד מֵהַיּוֹם הַהוּא וָמָעְלָה". רוח ה' נחה על הרבה אנשים לפני דוד ואחריו. שופטים ומלכים, שהיו צריכים להציל את עם ישראל, למשל שמשון או שאול. אבל דוד הוא היחיד בתנ"ך שנכתב שהרוח הזו היתה עליו ברצף, מהיום ההוא ומעלה. לרוח ה' יש שתי מטרות אפשריות, כמו שמפרט הרמב"ם במורה נבוכים: האחת לגרום לאדם לעשות מעשה יוצא מגדר הרגיל, שלא היה עושה אותו אם רוח ה' לא היתה מניעה אותו לעשותו. למשל לצאת מול גלית לקרב, או לשסע אריה. ולענין כזה, הרוח נחה באופן נקודתי בזמן הנדרש.

אבל המטרה השניה היא אחת ממעלות הנבואה, שהרוח הזו תגרום לאדם לדעת ולדבר או לכתוב דברים אלוקיים ברוח הקודש. ומי שיש לו את המדרגה הזו, כבר נקרא נביא בחלק מהמקומות. וגם רוח ה' הזו היתה על דוד, ובה כתב את ספר תהילים, במהלך חייו. וכדבריו: "רוּחַ ה' דִּבֶּר בִּי וּמִלָּתוֹ עַל לְשׁוֹנִי", ולכן היתה צריכה להיות על דוד ברצף. באופן פשוט, ברוח הקודש הזו, ידע דוד שירושלים היא המקום שיבחר ה'.

רוח הקודש של דוד כל כך חזקה, עד שכשדוד מחליט, מיוזמתו, שהגיע הזמן לבנות את בית המקדש, והוא רוצה להיות בטוח, הוא קורא לנתן הנביא, ומשתף אותו בתכניות שלו, כנראה במטרה שישאל את ה' אם דוד צודק. נתן, שמכיר את רוח הקודש של דוד, אומר לו שאין צורך לשאול. אם דוד חושב ברוח קדשו שזה נכון, הוא יכול לעשות והנביא לא צריך לשאול בשבילו: "וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי ה' עִמָּךְ".

 

אלא שאז אומר ה' לנתן לעצור את דוד. ולהבהיר לדוד שהמצב הנוכחי לא מספיק, ולא הוא יבנה את הבית לשם ה'. וכמו שדוד מסביר בדברי הימים, מי שיבנה את המקדש יהיה איש מנוחה מתחילתו, ולא מי שעשה את המלחמות והביא את ישראל למצב המנוחה. ולכן דוד, הלוחם, לא יבנה את המקדש. אבל כאן מוסיף לו ה' הבטחה שבנו יבנה את המקדש, ושזרעו ימשיכו להיות המלכים בכל הדורות. וכמו שמשמע שם, גם זה בזכות בניית בית המקדש.

מכאן דוד מבין שיש עוד הרבה עבודה לעשות בתחום המנוחה והנחלה. לא די להכניע את האויב הפעיל של ישראל, את פלישתים, אלא צריך להכניע את כל האויבים האפשריים מסביב. ולכן אחרי הנבואה הזו, יוצא דוד למסעות מלחמה בכל העמים מסביב, עד שהוא מגיע למצב בו כל העמים מסביב לארץ ישראל כבושים בידו, או בעלי בריתו. וזה המצב המדיני אותו הוא מוריש לשלמה, שיהיה איש מנוחה. ובמקביל מוריש לו את השלל של כל העמים האלו, כדי לבנות בעזרתו את בית המקדש.

 

אבל מחוץ לעבודה הזו דוד יודע שיש עוד דבר שצריך להעשות: צריך ללדת את הבן שיבנה את בית המקדש, וממנו תמשך שושלת המלוכה לכל הדורות. דוד יודע שהבן הזה עוד לא נולד, כיון שה' אומר לו בפירוש "כִּי יִמְלְאוּ יָמֶיךָ וְשָׁכַבְתָּ אֶת אֲבֹתֶיךָ וַהֲקִימֹתִי אֶת זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֲשֶׁר יֵצֵא מִמֵּעֶיךָ וַהֲכִינֹתִי אֶת מַמְלַכְתּוֹ: הוּא יִבְנֶה בַּיִת לִשְׁמִי וְכֹנַנְתִּי אֶת כִּסֵּא מַמְלַכְתּוֹ עַד עוֹלָם". כדי לבנות את בית המקדש, צריך עוד להוולד הבן הזה, וצריך שדוד ימות.

ולכן דוד, שרוצה להביא לבניית בית המקדש במהירות האפשרית, רוצה ללדת כמה שיותר מהר את הבן המתאים, וגם למות יחסית מהר. (אם הרעיון שדוד רצה למות מהר נשמע מוזר, אפשר להביא גמרא כסיוע: "מאי דכתיב שיר המעלות לדוד שמחתי באומרים לי בית ה' נלך אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע שמעתי בני אדם שהיו אומרים מתי ימות זקן זה ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל ושמחתי אמר לו הקדוש ברוך הוא כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח[9]").

 

דוד יודע שבת שבע היא האשה שממנה יוולד הבן שיבנה את המקדש

 

דוד מתחיל לחפש מי היא האשה ממנה הוא אמור ללדת את הבן. הוא כנראה יודע ברוח הקודש שזו לא אחת מנשיו, ומתחיל לחפש אשה אחרת. מסתבר לומר שהוא מתחיל לחפש דווקא במלחמה הזו לא במקרה. כמו שדוד אומר בשם ה' בדברי הימים "הִנֵּה בֵן נוֹלָד לָךְ הוּא יִהְיֶה אִישׁ מְנוּחָה וַהֲנִחוֹתִי לוֹ מִכָּל אוֹיְבָיו מִסָּבִיב כִּי שְׁלֹמֹה יִהְיֶה שְׁמוֹ וְשָׁלוֹם וָשֶׁקֶט אֶתֵּן עַל יִשְׂרָאֵל בְּיָמָיו". כלומר הילד הזה צריך להוולד לתוך מצב של שקט ומנוחה. כך צריכים להיות כל ימיו. על פי הסדר שכתוב לנו בנביא, המלחמה הזו בבני עמון היתה המלחמה האחרונה שצריך היה דוד להלחם באויבים מסביב. מחוץ לעמון כולם כבר נכבשו. (מעט המלחמות שהיו לאחר מכן, כנראה בעקבות חטאו של דוד. והם מול אבשלום, וקרבות מסויימים מול הפלישתים שמעולם לא הוכנעו לגמרי). דוד יודע שתוך זמן מסוים עמון יכבשו, ואז יוכל הילד כבר להוולד.

לפי זה נוכל להבין למה דוד לא יצא למלחמה עם אנשיו, אלא נשאר בירושלים, למרות שזו "עת צאת המלכים", דוד מחפש את השלב הבא בדרך לבניית בית המקדש. ובכוונה הוא הולך לישון ביום, וקם לעת ערב, ומתהלך על גג בית המלך, במקום בעייתי ובשעה בעייתית. כי הוא מבין שהוא אמור לגלות כך מי היא האשה המיועדת.

וכשדוד רואה את בת שבע הוא יודע שזו היא. הוא יודע שממנה אמור להולד הילד שיבנה את בית המקדש, ולכן הוא לוקח אותה. דוד לא לוקח אותה מצד תאוותו, כמו שהראינו: הוא קודם כל שולח לדרוש לאשה, לבדוק מי הוא אביה (ייחוס), ומי הוא בעלה (האם היא פנויה: או מצד הגט כי בעלה הוא מהגיבורים והוא במלחמה, או מצד שהוא חיתי, לפי התשובות השונות). ואז הוא קורא לה, והיא באה מרצון, כי כפי הנראה דוד מסביר לה את הענין, ואומר לה שהבן שיוולד ממנה יבנה את המקדש. וכמו שהראנו דוד לכאורה גם מתחתן איתה, אלא שהוא לא יכול לפרסם את הענין, כי בזמן שבו דוד רואה אותה, היא נחשבת נשואה לאוריה.

לא כל הנקודות שאמרנו כאן מוכחות, ואפשר לספר את הסיפור מעט אחרת, שבת שבע לא היתה שותפה בסוד, או שדוד הרגיש את הידיעה הזו דרך התאווה. אבל לעובדה שדוד יודע שממנה יולד הבן שיבנה את המקדש יש ראיות:

• למרות שבסופו של דבר התברר שה' לא רצה שדוד יקח את בת שבע בדרך הזו, ולמרות שיש כאן לפחות מראית עין של איסור חמור, ה' לא אומר לדוד לגרש את בת שבע. ולמרות שה' יכול להביא את הבן שיבנה את המקדש מכל אחת אחרת משמונה עשרה נשיו של דוד[10], הוא אכן בוחר להביא אותו דווקא מבת שבע. ולא ניתן לומר שה' לא בחר בו מהבטן, אלא רק כששלמה גדל, ומעשיו היו טובים, בחר בו ה', ובמקרה הוא גם בא מבת שבע; כיון שרואים שה' אוהב את שלמה כבר מזמן לידתו, עוד לפני שהיתה לו הזדמנות לעשות משהו. וכבר אז שולח ה' ביד נתן לקרוא לילד שם מיוחד "ידידיה", כשהמילה "ידיד" בדרך כלל נאמרת בהקשר של בית המקדש. כלומר ה' אוהב את שלמה, כי מראש הוא נוצר להיות הילד שיבנה את בית המקדש. ואם כן, צריך לומר שהקב"ה בוחר בשלמה לבנות את בית המקדש, רק כיון שהוא בנה של בת שבע.
• העונש היחיד שדוד מנסה בכל כוחו לבטל מבין העונשים, הוא מותו של הילד. משמע שהילד היה חשוב לדוד מאוד.
• בתחילת ספר מלכים מתברר שדוד נשבע לבת שבע בשם ה', ששלמה בנה ימלוך אחריו. משמעות האמירה ששלמה ימלוך אחריו היא שהוא יבנה את בית המקדש, ושממנו תצא שושלת בית דוד. מה גורם לדוד להשבע לבת שבע שבועה כזו? הרי דוד יכול להמליך את שלמה גם בלי להשבע. נראה, כדברי חז"ל, שלאחר מיתת הילד, בת שבע לא הסכימה להשאר נשואה לדוד, כיון שרואים שהקב"ה לא רצה בבנה שמת. ולכן נשבע לה דוד שהבן הבא שיוולד יהיה אותו בן שימלוך אחריו ויבנה את בית המקדש, וממנו תצא שושלת בית דוד. וזו הנחמה שכתוב שניחם אותה דוד. מכאן נראה, שדוד ידע כבר אז שבנה של בת שבע יהיה הבן שיבנה את בית המקדש, וידע את זה בוודאות כל כך גדולה עד שיכל להשבע על זה בשם ה'.

אמנם היה אפשר להסביר את השבועה הזו אחרת, ולומר שלאחר לידת שלמה, נתן הנביא אמר לדוד ששלמה יהיה הבן שיבנה את בית המקדש[11], ולכן יכל דוד להשבע על כך. אלא שיש ראיה ברורה נגד האפשרות הזו: כשאדוניה מנסה למלוך, שולח נתן עצמו את בת שבע אל דוד, והוא בא אחריה להשלים את דבריה. בעוד הטענה שהם מסכימים שבת שבע תטען היא שדוד נשבע לה, נתן לא מזכיר נבואה כל שהיא. ולמרות שהוא נמצא עם דוד בלבד, וללא עדים, ויכול לומר לו כל מה שהוא רוצה, נתן לא טוען ששלמה אמור להיות המלך על פי נבואה, אלא רק שואל למה דוד לא יידע אותו שאדוניה הוא המלך אחריו אם זה רצונו. ומכאן נראה שמה שדוד ידע ששלמה הוא שימלוך אחריו, היא ידיעה ברוח הקודש, ולא בנבואה מאוחרת. ולכן מסתבר שהיא הידיעה שהביאה אותו לקחת את בת שבע.

• רואים שדוד רצה את הילד בכל המעשה הזה גם כיון שהמילים "וַיֵּרַע הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד בְּעֵינֵי ה'" מופיעות רק לאחר הולדת הילד. וזה הדבר שהיה רע בעיני ה', הולדת הילד בדרך כזו.

 

 

אבל דוד תכנן שהבן יחשב בנו של אוריה?

 

על ההסבר הזה קשה, לכאורה, קושיה רצינית: אם דוד רצה, כבר כשלקח את בת שבע, שיוולד ממנה בנו שיבנה את המקדש, איך אפשר להסביר את ההמשך? הרי כשדוד שומע שבת שבע הרה, הוא קורא לאוריה מהמלחמה, כדי שיחשבו שהבן הוא בנו של אוריה. אם יראה שהבן הוא בנו של אוריה, איך הוא יהיה מלך ישראל? איך יבנה את המקדש? ואיך תצא ממנו שושלת בית דוד?[12]

כאן יש הסבר שונה ממה שאנחנו רגילים לחשוב, ומיד נראה גם את עקבותיו בפסוקים: דוד ידע שהבן יחשב בנו של אוריה. אבל כיון שהוא מבין ברוח הקודש שהבן הזה יהיה מלך ישראל ויבנה את בית המקדש, ובאופן טבעי, בנו של אוריה החיתי לא יהיה מלך; הוא הניח שהבן הזה ימרוד בו (ניצנים של המרידה הזו פגשנו כבר אצל אוריה שיחשב אביו), וידיח אותו מכסאו. מן הסתם גם יהרוג אותו. וכך, ברגע שהילד הזה יהיה מסוגל למלוך, יקרו שני הדברים בבת אחת. גם דוד ימות, וגם הבן שיצא ממנו ומבת שבע ימלוך. זו הדרך המהירה ביותר לבנות את בית המקדש. (לעומת הדרך האיטית, שבה צריך יהיה לחכות עד שבת שבע תתאלמן באופן טבעי או תתגרש, ואז דוד ישא אותה, וכן לחכות שדוד ימות מזקנה).

ההסבר הזה מסביר כמה דברים:

• מיד כשדוד מודה בחטאו, עוד לפני שתיקן משהו, נאמר לו "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת: אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת". קשה בפסוק הזה: גם איך דוד קיבל את חייו כל כך בקלות בחזרה, לאחר שכבר אמר "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת", וגם למה נאמר "גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת", "גם" בתוספת למה? האפשרות שהבאנו מסבירה שדוד רצה שני דברים, גם את מותו שלו, וגם את חיי הילד. ושניהם נשללו ממנו כאן. (בהמשך נסביר למה זה היה צריך להיות דווקא אחרי שדוד מודה בחטאו). "לֹא תָמוּת", מבחינת דוד, אינו הקלה גדולה, הוא אמירה בעייתית כמו "גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת". שניהם אומרים שהתכנית של דוד לא תצא לפועל. ולכן מובאת המילה "גם", כי שניהם שני צדדים של אותו מטבע. ולכן משתמש הפסוק כאן בביטוי שלא קיים עוד "הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ", בפשטות אין הכוונה שנסלח לדוד על החטא, כי אם היה נסלח לו, למה הוא נענש במרד אבשלום ושאר העונשים שבאו לו? אלא הכוונה שה' מעביר מהעולם את התכנית של החטא של דוד, כיון שלאור החזרה בתשובה של דוד, אפשר לחזור פחות או יותר לתכנית המקורית. לעומת זאת, אם דוד לא היה מודה בחטאו, היה צריך באמת שדוד ימות, והבן יחיה כדי שבנה של בת שבע מדוד יבנה את בית המקדש.
• העונש העיקרי של דוד על המעשה, הוא מרד אבשלום. מעשה חריג מאוד, שאין לנו עוד כמותו בתנ"ך. למרות שבתנ"ך יש הרבה מאוד מלכים ובני מלכים, חלקם מולכים אחרי אביהם וחלקם לא, ולמרות שיש בתנ"ך הרבה מרידות במלכים; אין, מחוץ למרד אבשלום, שום מקרה שבו בן המלך מדיח את אביו מכסא המלכות ויורש את מקומו במרד (אפילו אלו שהרגו את כל אחיהם כדי למלוך, ואפילו עתליה שהרגה את נכדיה שלה כדי למלוך, לא הרגו את המלך עצמו. חזאל מלך ארם אמנם קרב את מיתת בן הדד אביו, אבל לא במרד אלא בצורה נסתרת שאף אחד לא ידע ממנה). כיון שהקב"ה מעניש מידה כנגד מידה, ברור למה זה העונש של דוד. דוד רצה שבנו (שלא ידע שהוא בנו) ימרוד בו וידיח אותו מהמלכות. כנגד זה, בנו אבשלום ימרוד בו וידיח אותו מהמלכות.

כאן נרחיב מעט: לפי מה שהסברנו, אחרי שהתברר שהקב"ה לא רצה את המעשה הזה, יצא למפרע שדוד פגע בארבעה דברים (שאולי היו מוצדקים אם המעשה היה רצוי, אבל בפועל איבדו את ההצדקה שלהם): א. לא זו הדרך שהיה צריך להוולד הילד שיבנה את המקדש. זו דרך מבוזה, בסתר, ילד שעלול להחשב כממזר, ויחשב כבנו של אדם חיתי. ילד שידיח את המלך ויקח את מקומו במרד. וזה בזיון לה'. ב. דוד סומך על הלכות לא מובנות לציבור. אמנם בת שבע מותרת למעשה, אמנם אוריה מורד למעשה, אבל זה נראה מאוד לא טוב כלפי חוץ. לא אמורים לסמוך על היתרים סודיים כאלו. נשיאת האשה שממנה יבוא בונה המקדש צריכה להעשות בדרך גלויה, ולכתחילה לכל הדעות. ג. דוד מערער את יסודות הממלכה, בכך שהוא גורם מרד שיעשה הבן הזה, הריגת המלך וירושת מקומו. מלכות בית דוד אמורה לעבור בצורה נכונה מאב לבן, ובלי מרידות. ד. דוד משתמש בכוח האדנות שנותנת לו המלוכה לדברים שאינם המטרה של הכוח הזה. הוא קורא לבת שבע אליו כמלך, והיא למעשה לא יכולה לסרב. הוא שולח את אוריה אל מותו כמלך, ואין ליואב יכולת לסרב. לא אלו הסיבות בשבילן ניתן למלך כוח להיות האדון של העם. המלך כפוף לה' בדיוק כמו העם, וכל מה שהוא יכול לתת להם פקודות זה כיון שהוא מעביר את רצון ה' לעם.

 

כשדוד מגיב למשל כבשת הרש, הוא פוסק עונש מורכב: "בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת: וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם". תשלום ארבעתיים, הוא דין התורה כמו שנאמר: "כִּי יִגְנֹֽב אִישׁ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ חֲמִשָּׁה בָקָר יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר וְאַרְבַּע צֹאן תַּחַת הַשֶּֽׂה". ארבע צאן בנויות מתשלום על הכבשה שנגנבה, ועוד שלש כבשים בתור קנס.

דוד קיבל את עונש "ארבעתים" במלואו. ארבעה בנים מתו לדוד כתוצאה מחטא בת שבע: התשלום על המעשה עצמו היה הילד שנולד ממנו ומבת שבע, והקנס הם אמנון, אבשלום ואדוניה. כיון שה' מעניש מידה כנגד מידה, כדי שיהיה ברור על מה העונש, כל אחד מארבעת אלו מת בדרך שמצביעה על אחת מארבע הבעיות שהתעוררו מהמעשה הזה, וכל אחד מהם נושא בשמו את המצב שהיה אמור להיות.

לילד עצמו אין שם, כי הסיבה למותו מובנת, לא צריך כאן רמז על מה מת. אבל הסיבה למותו היא "אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת". יש כאן בזיון לה' במה שזו תהיה הצורה שימלוך המלך שיבנה את בית המקדש. ("אויבי ה'" לשון סגי נהור כלפי ה' עצמו. התנ"ך משתמש לפעמים בלשון סגי נהור). ולכן צריך שימות הילד הזה, וילד אחר יוולד בצורה טובה ורגילה, והוא יבנה את בית המקדש.

אמנון בא מהמילה "אמן", שפירושה לסמוך על דבר. וכמו "שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּֽאֲשֶׁר יִשָּׂא הָֽאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק", כלומר היונק נסמך בזרועותיו של האומן. ולכן אומרים "אמן" על ברכה, כלומר על זה אני סומך, על זה אני נשען. אמנון מת מול מה שדוד סמך על דברים שלא ניתן לסמוך עליהם כי הם לא ידועים. דוד היה צריך להיות "אמנון", כלומר להיות גלוי, וניתן יהיה לסמוך על מעשיו. הדרך שבה אמנון מת היא בלקיחת אחותו, שלכאורה זה איסור תורה, אבל למעשה היא לא היתה אחותו. וכמו שאומרת לו תמר "דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ". אלא שזה לא היה ידוע, והיא היתה מוכרת כאחותו. כנראה שזו הסיבה שאמנון לא ניסה להתחתן איתה, אלא לקח אותה באיסור, כיון שהוא הניח שהנראות הלא טובה של המעשה תמנע אותו.

שמו של אבשלום אומר שהבן לא אמור למרוד באב. אב – שלום. לאב צריך להיות שלום. והצורה שבה מת אבשלום היא, כאמור, מרד באביו והדחתו מכסא המלוכה, כנגד התכנית הדומה שניסה דוד לעשות.

שמו של אדוניה אומר שהאדון הוא ה'. גם המלך כפוף לה' ולא יכול להשתמש במלוכה לכל דבר שירצה. ולכן מותו של אדוניה בא (כפי שמוכיח המלבי"ם היטב, וכפי שמוכיח סופו) כיון שהוא רצה את אבישג השונמית לאשה, ולצורך לקיחתה ניסה להשתלט על המלוכה. כלומר הוא השתמש במלוכה לצרכים פרטיים.

בסיפור של כל אחד משלשת הבנים שמתו כחלק מהקנס של "ארבעתים", מעורבת גם לקיחת אשה מבית דוד בצורה לא טובה, כנגד בת שבע. אמנון לקח את בתו של דוד, תמר. אבשלום את פילגשיו, ואדוניה ניסה לקחת את אבישג.

 

 

אם כך איפה דוד טעה?

 

אבל, אם דוד עשה חשבון כל כך טוב, ויש לו רוח הקודש, איפה הוא טעה? למה בסופו של דבר זה לא היה נכון? ומה דוד היה צריך לעשות אחרת?

 

גם אנשים גדולים לא תמיד מבינים את רצון ה' מהם

 

התנ"ך מביא לנו כמה וכמה דוגמאות לאנשים גדולים, מהגדולים ביותר לפעמים, שלא הצליחו להבין את רצון ה', באופן מהותי. כאשר יש כיוון מסוים, שהם ידעו שה' רוצה שילכו בו, והוא כיוון שהם הבינו היטב; ואז הכיוון השתנה, ופתאום הגיע כיוון אחר, הפוך או שונה מהותית מהכיוון הקודם. בנקודה הזו גם אנשים גדולים הרבה פעמים לא הצליחו להבין את הכיוון החדש, ולא הצליחו לכוון לרצון ה' בו:

משה ואהרון מבינים את רצון ה' לעומק. הם מובילים את דור המדבר, ולפעמים על פי דעתם אומרים מה ה' ירצה: "וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא ה' וּפָֽצְתָה הָֽאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָֽלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם". אבל כשמגיע דור חדש, שאמור להתנהג בדרכים חדשות, הקב"ה מראה למשה ואהרון במי מריבה, שהם כבר לא מבינים אותו ביחס לעם. לפי מה שכתוב בפסוקים, ה' אומר למשה "וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵֽינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו". אנחנו לא מסוגלים להבין למה משה הכה, אם נאמר לו לדבר. זו טעות מוזרה. אין בזה גם יצר הרע אפשרי, ומשה אינו אדם רגזן שמאבד את עשתונותיו, הוא פגש דברים מרגיזים מזה כבר. כנראה שה' לא אמר למשה ולאהרון את הניסוח שכתוב אצלנו, אלא ניסוח שאפשר להבין ממנו הכאה או דיבור. והראה להם שבעוד שהדור צריך דיבור, הם הבינו שהדור צריך הכאה. לנו הפסוקים נכתבו כך, כדי שנראה את החטא בעינינו. ובכל אופן משה אינו מצליח לדייק ברצון ה' מסברתו כשמדובר בדור חדש.

שמואל מבין את הכיוון שה' מוביל במלוכה, לפי מה שהוא רואה בשאול, המלך הראשון שהוא ממליך. הוא מבין שצריך להיות קשר חזק אל רצון העם, ולכן חשוב שהמלך יהיה גבוה ומרשים כך שהעם יקבל אותו באופן טבעי "כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם", והוא רואה בשאול מלך טוב. ואז ה' מעביר את המלוכה למדרגה הגבוהה יותר, שולח אותו בכיוון אחר, ומודיע לו שמאס את שאול למלך. ואת זה שמואל לא מצליח להבין, והוא זועק אל ה' כל הלילה. וגם אחר כך הוא ממשיך להתאבל על שאול, עד כדי כך שה' אומר לו "עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל". וכן כששולח אותו ה' אל ישי, הוא חושב שהמלך החדש צריך גם הוא להיות מיוחד במראהו, ואומר לו ה' "אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ וְאֶל גְּבֹהַּ קוֹמָתוֹ כִּי מְאַסְתִּיהוּ כִּי לֹא אֲשֶׁר יִרְאֶה הָאָדָם כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וה' יִרְאֶה לַלֵּבָב".

אליהו הנביא אינו מבין מה ה' עושה בדורו של אחאב. בתורה כתוב שהשמים יעצרו אם יעבדו עבודה זרה, והשמים לא נעצרים, ואין עונש כל שהוא. ולכן אליהו מנסה לקרוא את רצון ה', ועוצר את השמים בעצמו, ובסופו של תהליך מוביל למעמד קידוש ה' אדיר, של ירידת אש מהשמים, ושחיטת נביאי הבעל. הקב"ה הולך איתו בדרך הזו לכאורה, ויש ניסים גלויים. אלא שהעם אינו מתעורר מהמעשה, ולא מחליף את איזבל, שמרגישה מספיק בטוחה להודיע לאליהו שהיא מתכוונת להרוג אותו. אליהו מתייאש והולך אל המדבר ומבקש למות. שואל אותו הקב"ה "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ"? ואליהו מסביר שהוא מקנא לה', ולא מצליח. אז מראה לו ה' שבדור הזה ה' לא מופיע ברוח או ברעש או באש, אף שאלו דרכים שהקב"ה מופיע בהם בדורות אחרים. אלא בקול דממה דקה, במה שה' שותק ואינו מגיב על חטאי העם, בדממה שמאפשרת לחשוב שה' לא נמצא במציאות, אבל מצד שני היא דקה, ואפשר בקלות לשמוע את קול ה' מאחריה, למי שבוחר בכך. וזו צורת הסתכלות שונה מאוד ממה שאליהו הבין שרצון ה'. ואז שואל אותו ה' שוב "מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ"? ואליהו עונה את אותה תשובה בדיוק. הוא לא מצליח לעשות את המעבר בצורת המבט. ולכן אליהו עובר לחכות לדור אחר, שבו אפשר יהיה להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, ותחתיו הוא ממנה את אלישע, שיכול להתנהל עם הדור הזה. בשקט, בניסים קטנים ולא בעונשים לעם, אלא רק כדי שיראה, מי שרוצה, שיש אנשי קודש בעם ישראל ודרכם אפשר לפגוש את ה'.

יונה הנביא קיבל נבואה בכיוון מסוים "הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר". יונה הוא הנביא שניבא על החזרת גבול ישראל, כמעט לגודל הממלכה שהיתה לשלמה המלך. והוא הבין שרצון ה' להושיע את ישראל ולחזק אותם, רצון שהוא ידע להזדהות איתו. ואז הגיעה אליו נבואה הפוכה. ללכת לנינוה, ולהשיב בתשובה את בירת ממלכת אשור, שהולכת להגלות את עשרת השבטים. יונה לא הצליח להשלים עם שינוי הכיוון הזה, וברח מפני ה'.

ויש גם דוגמא ידועה הפוכה, למי שכן הצליח לעשות את רצון ה' בשלמות, למרות שלא יכל להבין אותו. אברהם בעקידה. העקידה מנוגדת לכל מה שאברהם עושה בשם ה'. מנוגדת להבטחת הזרע, ולבניית עם ישראל. ומנוגדת למלחמה בעובדי כוכבים שמקריבים את בניהם למולך. אבל אברהם עושה את רצון ה' בשלמות בכל זאת.

 

האם רצון ה' מדוד המלך הוא רק בית המקדש?

 

דוד המלך מבין את רצון ה'. הוא מבין שה' רוצה שהוא יקדם את בניית בית המקדש, ולזה הוא מכוון את עצמו. הוא לא מבין למה צריך ששאול ירדוף אותו, ולמה הקב"ה גלגל את זה. אבל הוא מקבל גם את זה באהבה.

אבל דוד רואה את עצמו כחוליה בשרשרת שבונה את בית המקדש. הוא לא רואה בעצמו דבר מיוחד, אלא את היותו מי שיביא לבניית המקדש. ודוד רואה במקדש את תכלית הכל, המטרה לשמה יצאנו ממצרים ובה יתקיים הייעוד שלנו כעם. ולכן דוד מנסה לקדם אותה כמה שיותר מהר.

דוד המלך לא מבין את רצון ה' בו אישית. הוא לא רואה בעצמו דבר מיוחד, הוא לא רואה בעצמו את מי שאמור לבנות את עבודת התפילה בעם ישראל בכל הדורות, ולא את מי שאמור להיות המדד למלכי יהודה, עד סוף הדורות. דוד רואה בעצמו חוליה בשרשרת, כמו בועז, וכמו ישי. וכמו שדוד אומר: "מִי אֲנִי ה' אֱלֹהִים וּמִי בֵיתִי כִּי הֲבִיאֹתַנִי עַד הֲלֹם... וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה".

הקב"ה יודע שבית המקדש ששלמה יבנה, יחרב בסופו של דבר. הוא עוד לא המטרה של כל הדורות, עד לבית השלישי יש עוד הרבה דרך. אבל באלפי השנים שבהם לא יהיה לעם ישראל בית מקדש, בכל הדורות שלא יהיו להם קרבנות, עבודת ה' שלהם תעבור דרך התפילה. דרך ספר תהילים שהוא הבסיס לתפילה כולה.

ולכן הקב"ה לא ממהר לבנות את בית המקדש. חשוב עוד לפני בנין הבית, לבנות את התפילה. ולבנות את הבסיס למלכי יהודה, ומלכי עם ישראל כולו לעתיד לבוא, את המבט הנכון על מלך ישראל. וכמו שאומרת הגמרא שהבאנו קודם "אמר לו הקדוש ברוך הוא כי טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח". זו גם הסיבה שהיה צריך ששאול ירדוף את דוד: כדי שדוד יפגוש את המצוקות והקשיים, וילמד לעומק את נושא הבטחון בה', וההתמודדות עם ייסורים. רק כך דוד יכול לכתוב את ספר תהילים בצורה שתוכל לבנות את יראת ה' של האדם הפרטי וללווות אותנו בכל שנות הגלות. וכמו שמתנבאת חנה מראש "מֵקִים מֵעָפָר דָּל מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיב עִם נְדִיבִים וְכִסֵּא כָבוֹד יַנְחִלֵם". המלך צריך לבוא דווקא מעפר, דווקא מהקושי והצרות, כדי שישב עם נדיבים, לא עם גאוותנים.

אבל אם דוד לא מצליח לראות מה מיוחד בו, אם הוא לא רואה בעצמו דבר מעבר לבניית בית המקדש, איך הוא יבנה את המדרגה הזו? זו לא מדרגה שבונים מהצד, זו שליחות.

דוד הולך לפי מה שהוא מבין. הוא מפסיק לצאת למלחמות (לא רק במלחמה הזו, כבר במלחמה הקודמת מול בני עמון דוד לא יצא ושלח את יואב ואבישי לבדם), כי הוא לא רואה את המלחמות כייעודו, אלא את בניית בית המקדש. המלחמות הן רק הכשר מצווה. וזה מסביר לנו איך אוריה הגיע לזלזול כל כך עמוק בדוד, ולתחושה שיואב הוא אדוניו. עד כדי כך, שבסוף הענין יואב קורא לדוד שיבצע את הכיבוש הסופי של רבת עמון "פֶּן אֶלְכֹּד אֲנִי אֶת הָעִיר וְנִקְרָא שְׁמִי עָלֶיהָ". העם כבר לא יזכור מי המלך שלו באמת. וכיון שדוד כבר הבין את השיעור, וכבר חזר בתשובה, הוא כובש את העיר וגם דואג להראות את מלכותו "וַיִּקַּח אֶת עֲטֶרֶת מַלְכָּם מֵעַל רֹאשׁוֹ וּמִשְׁקָלָהּ כִּכַּר זָהָב וְאֶבֶן יְקָרָה וַתְּהִי עַל רֹאשׁ דָּוִד".

כיון שכך הקב"ה מנסה את דוד. הוא מביא לו מקרה מבחן, שבו, במידה ודוד יבין את רצון ה' ממנו, הוא יפעל בדרך אחת, ובמידה והוא לא יבין את רצון ה', הוא יפעל בדרך שניה. וגם אז, אפשר יהיה להוכיח אותו ולאפשר לו להבין, בעקבות התקלה, את רצון ה', ולעשות אותו כמו שצריך: הוא מזמן לו את האשה שאמורה להיות אמו של הבן שיבנה את בית המקדש, והוא נותן לו את היכולת לדעת את זה ברוח הקודש. אבל הוא מביא לו את הידיעה הזו מוקדם מדי. בזמן שמצד אחד האשה נשואה, ומצד שני יש פתח להיתר הלכתי.

וכאן דוד צריך לעשות את החשבון היטב. אם דוד יצליח להבין שיש לו מטרה בפני עצמו בעולם הזה, ושהוא אמור להיות הדגם, ולכן לא יכול לעשות דבר שנראה אפילו לא טוב; ולהבין שכך הקב"ה לא רוצה שיבנה בית המקדש, וכן להבין שהענין אינו לבנות את המקדש כמה שיותר מהר, אז דוד לא יקח אותה. אבל אם דוד לא רואה בעצמו דבר מיוחד, וחושב שהוא עוד חוליה בשרשרת, וכל ענינו הוא לבנות את בית המקדש כמה שיותר מהר, אז דוד יקח אותה בצורה שלא נראית טוב. (וכמו יהודה לפניו ושלא כמו בועז). כך אכן קורה.

 

הריגת אוריה

 

אלא שכשדוד לוקח את בת שבע, הוא גם מתכנן תוכנית מסוימת, לפיה בית דוד לא יקרא בית דוד, אלא בית אוריה. ורק מי שידע את האמת, יוכל לדעת שדוד המלך הוא אבי השושלת, ושהיא בכלל משבט יהודה. ואת התכנית הזו הקב"ה לא מאפשר.

דוד קורא לאוריה, ומצפה שהוא ירד לביתו. משמע שזה היה הנוהג בין הלוחמים, גם כאשר הארון וישראל ויהודה במצב מלחמה. אלא שמשום מה, והכתוב לא אומר לנו למה, אוריה לא יורד אל ביתו בעקשנות לא מובנת. הסיבה, כנראה, היא השגחה אלוקית, שמונעת את התכנית של דוד.

דוד אינו ממהר להרוג את אוריה, זה מעשה חמור מאוד, אם הוא לא רצון ה'. הוא מנסה בכל דרך שאוריה ירד אל ביתו. הוא מודיע לו שהוא משאיר אותו עוד יום בירושלים, אולי המתח המבצעי ירד, ואוריה ילך לביתו. כשזה לא מצליח, הוא משאיר אותו יום נוסף, למרות שאמר לו שישלח אותו (כך מדוייק בפסוקים), כך אוריה יתייאש מלדעת מתי יחזור למלחמה וירד לביתו. ולצורך כך דוד גם משכר אותו. אבל גם זה לא עוזר.

כאן דוד מבין שהקב"ה לא רוצה את השיטה הזו. ושבית דוד אמור להקרא בית דוד. אם כך, מה הקב"ה רוצה שיקרה כאן? מבחינת דוד, כיון שהקב"ה הראה לו מי האשה, וכיון שגלגל שהיא תהיה מותרת, וכיון שאין לדוד מטרה אחרת חוץ מלבנות את בית המקדש, וכדאי כמה שיותר מהר; וכן כיון שהקב"ה גלגל שאוריה לא ירד אל ביתו, ומצד שני שימרוד במלכות, אז כנראה שרצון ה' הוא שאוריה ימות ובת שבע תחשב אשתו של דוד, והבן שיוולד לא ימרוד אלא יגדל כבנו של דוד.

אלא שדוד לא בטוח שה' רוצה שאוריה ימות, כנראה שאין לו כאן ידיעה ברורה ברוח הקודש, ולכן הוא משאיר את הדבר בידי הקב"ה. קודם כל הוא שולח את ההוראה ליואב, בידי אוריה, בניגוד להגיון. אם דוד רוצה שיגרמו למותו של אוריה, כדאי שישלח את המכתב עם שליח אחר שנאמן עליו, אל יואב. אוריה, שכבר הוכיח שיש בו ניצנים של מרד, עלול לפתוח את המכתב ולגלות את תכנו. במקרה כזה הוא לא יעביר אותו אל יואב, או גם ישתמש בתכנו נגד דוד. ולכן דוד שולח דווקא איתו את המכתב, כדי שאם ה' רוצה שאוריה לא ימות, זה יוכל להיות באופן טבעי.

גם בציווי עצמו, דוד לא אומר להרוג את אוריה, אלא לשים אותו מול פני המלחמה החזקה, במקום שיש בו בכל מקרה לוחמים. דוד מניח שבמקום כזה, הקב"ה יגלגל שאוריה ימות באופן טבעי, כיון שכרגע הוא מבין שרצון ה' הוא שאוריה ימות. (וזה אכן רצון ה', כיון שאין דרך אחרת לפתור את הבעיה, כך שבת שבע תהיה אשתו של דוד, אחר שדוד בחר בדרך הלא נכונה).

אלא שדוד מניח שבמקום שיהיה אוריה, האויב ינצח, כדי שאוריה ימות. והוא מודיע ליואב שישובו מאחרי אוריה כדי שלא יפגעו איתו אנשים נוספים, וימות רק הוא.

 

בניגוד למקובל בתנ"ך שסיפורי קרבות כמעט ולא מתוארים לפרטיהם, ובמקרה והם מתוארים, הם מתוארים פעם אחת, בסיפור הזה הקרב מתואר שלש פעמים שונות: פעם אחת כשהוא קורה, פעם אחת כשיואב מנחה את השליח מה לומר, ופעם שלישית כשהשליח מספר את הקרב לדוד. לכאורה הסיפור של השליח הוא המפורט ביותר, ורק אותו היה צריך לכתוב.

אלא שהסיפור של המקרה בזמן שקרה נכתב, כדי שנראה שבאמת לא היתה כאן גרימת הריגה כלל. בסיפור המעשה אין שום פעולה אקטיבית מצד עם ישראל לגרימת מותו של אוריה, מלבד הצבתו על ידי יואב "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם", מקום שבמילא היה צריך להציב בו מישהו. סיפור הקרב עצמו אומר: "וַיֵּצְאוּ אַנְשֵׁי הָעִיר וַיִּלָּחֲמוּ אֶת יוֹאָב וַיִּפֹּל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי". היוזמה שייכת לאנשי העיר, ולא לישראל. אנשי יואב לא שבו מאחרי אוריה, ולכן מתו כמה אנשים ולא רק הוא. ואם כן, למעשה, הקב"ה סובב את מותו של אוריה ולדוד אין כמעט חלק בזה. כך שהקב"ה הראה לדוד שהוא אכן מעונין במותו של אוריה.

דברי יואב, ודברי השליח מראים שבכל זאת היה כאן צד של יוזמה מצד עם ישראל. אנחנו רואים מדברי יואב ומדברי השליח, שכשאנשי העיר יצאו לתקוף את אנשי דוד, הדפו אותם, ורדפו אחריהם אל השער. וכשהתקרבו לחומה ירו מעל החומה בחיצים או כדו' באוריה ועבדי דוד. מצד אחד המהלך בדברי השליח מתואר בצורה סבירה והגיונית: כיון שיש מצור על העיר המטרה היא לפרוץ פנימה. כאשר אנשי העיר יוצאים לתקיפה ומנסים לברוח חזרה פנימה, זה הזמן להסתכן ולרדוף אחריהם כדי לתפוס את הפתח פתוח ולהביא לסיום המצור. השליח מסביר "וַנִּהְיֶה עֲלֵיהֶם עַד פֶּתַח הַשָּׁעַר", כלומר אנשי דוד נצמדו לבורחים, כך שלא יוכלו לסגור את השער לפני שיתפסו את "פתח השער" כלומר את השער פתוח, וכך שלא יוכלו לירות בהם מהחומה מחשש לפגיעה בכוחות העמוניים הנסוגים.

אמנם, מצד שני, יואב מבהיר לשליח שחמת המלך עלולה לעלות כשישמע את ההסתכנות הזו. ולדעת המלך לא צריך כלל להתקרב לטווח ירי מהחומה, וודאי שלא להגיע אל החומה עצמה, שם גם אשה עם פלח רכב יכולה להרוג גיבור גדול כאבימלך. ולשאלות המלך אין תשובה הגיונית, אלא רק "גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת"

המהלך הגיוני או לא? אם הוא הגיוני, למה תעלה חמת המלך? ולמה בדברי יואב אין תשובה הגיונית? אם אינו הגיוני, למה עשה אותו יואב, וסיכן אנשים נוספים מלבד אוריה? ולמה לא שב מאחריו כהוראת המלך? ולמה בדברי השליח המהלך נשמע הגיוני? 

אפשר להסביר שיש כאן וויכוח ישן (ולא בפעם הראשונה) בין דוד ליואב. דוד רוצה מלחמה בטוחה גם אם ארוכה. הוא לא רוצה לסכן את ישראל. ולכן הדרך הנוחה והטובה היא לשים מצור על העיר, רחוק מטווח הירי מהחומה. לא לנסות לתפוס את השער פתוח, אלא לחכות את החודשים הדרושים עד שיגמר האוכל בעיר, ולקבל את כניעתה, או לפרוץ אותה כשהלוחמים כבר חלשים.

יואב, כגיבור, רוצה להעז ולהסתכן, לתפוס את השער פתוח ולסיים את המצור מהר.

המלך קובע. אבל כיון שהמלך שלח ליואב הוראה משונה, לסכן חייל במטרה שימות, ראה בזה יואב הזדמנות לנסות את השיטה שלו. במקרה של הצלחה הוא ינצח, במקרה של כשלון, אם תעלה חמת המלך, יוכל להגן על השיטה באמירה "גַּם עַבְדְּךָ אוּרִיָּה הַחִתִּי מֵת": הפעולה המסוכנת בוצעה בשביל הוראת המלך עצמו, והמלך לא יוכל להכנס לפרטים, כי הוא לא ירצה שיוודע הענין. ולכן אמר יואב לאנשים להסתער ולנסות לתפוס את השער פתוח עם נסיגת כוחות העמונים. אמנם יואב לא ידע שדין המתקפה הזו להכשל, כיון שה' רוצה שאוריה ימות, ולכן נכשלה המתקפה ונהרגו אנשים נוספים.

ודוד אכן מסכים בעל כרחו עם יואב, ואומר לשליח לומר ליואב "הַחֲזֵק מִלְחַמְתְּךָ אֶל הָעִיר וְהָרְסָהּ". החזק את שיטת המלחמה שלך, גם אם היא לא שלי, והרוס את חומות העיר, ולא רק תחכה לנפילתה מעצמה. ובזה "וְחַזְּקֵהוּ" בשיטתו.

שלשת הסיפורים של הקרב מלמדים על הזוויות השונות שלו: סיפור המקרה מראה שאין כאן גרימת הריגה ממשית: היוזמה היתה של העמונים ולא של ישראל במותו של אוריה. סיפורו של השליח מראה את הקרב כולו כולל ההגיון שבו. הדברים שאומר יואב מראים את הניגוד בינו לבין המלך עליו ניסה לחפות בעזרת מותו של אוריה, ובזה משאירים צד של חובה לדוד בגרימת המוות.

המשמעות היא שאוריה לא נפל לגמרי בידי בני עמון, ולספר ששלח דוד אל יואב היה משמעות בעצם מיתת אוריה. ולכן מותו של אוריה, למרות שהקב"ה אכן רצה בו כמו שרואים מסיפור המקרה עצמו, כן נרשם לחובת דוד. ונקרא "וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן".

 

משל כבשת הרש והתוכחה לדוד

 

לאחר שהגענו לנקודה הזו, נוכל להתחיל להבין את התוכחה של נתן לדוד.

על משל כבשת הרש, והתוכחה שבעקבותיו, קשות קושיות רבות:

• למה נתן מספר על איש אחד עשיר ואחד רש? האם המעשה של דוד היה בסדר אם שניהם היו רשים, ולכל אחד היתה אשה אחת בלבד, או שניהם היו עשירים ולכל אחד היו כמה נשים? אין קשר בין שאלת העשירות או הרשות לאיסור שעשה דוד.
• מה הענין לומר שהכבשה גדלה עמו ועם בניו יחדיו? מה קשורים הבנים לכאן?
• דוד הוא האיש העשיר, אוריה הוא האיש הרש. אבל מי הוא ההלך, שבא אל האיש העשיר? הוא הרי מיותר לחלוטין בנמשל. די היה לומר שהאיש העשיר היה רעב, ולכן לקח את כבשת האיש הרש ואכל אותה. זה היה הרבה יותר דומה לנמשל. למה נכנס שם ההלך? למה לשחוט את הכבשה בשביל מישהו אחר? וקשה מאוד לומר שהוא דמות שולית שהובאה סתם, כיון שהשם שלו משתנה במהלך המשל מ"הלך" ל"אורח" ול"איש", וזה וודאי לא קורה סתם. ובמיוחד כיון שהמילה "הלך", מופיעה רק כאן בכל התנ"ך. לא מסתבר שנתן חידש מילה, שלא משתמשים בה במקומות אחרים, בשביל חלק לא חשוב במשל.
• במשל כתוב "וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ". במשל זה הגיוני, הכבשים שלו עולות כסף. אבל בנמשל מה זה בא לומר? למה שדוד יחמול לקחת את נשיו, ויקח אשה אחרת? אם הוא לקח אשה אחרת זה לכאורה מצד היצר, לא מצד החמלה על נשיו.
• כשנתן מפרט את הנמשל הוא לכאורה מסביר למה דוד הוא האיש העשיר, ואומר: "אַתָּה הָאִישׁ כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל: וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְאִם מְעָט וְאֹסִפָה לְּךָ כָּהֵנָּה וְכָהֵנָּה". אם נתן רוצה לומר שלדוד יש הרבה נשים ולכן הוא עשיר, למה הוא אומר דברים אחרים? מה הקשר למשל להצלה של דוד משאול? ומה הקשר לנתינת בית אדוניו שזו לכאורה המלוכה? וכן נשי אדוניך בחיקך, דוד הרי לא קיבל את נשי אדוניו. ובין אם נסביר שהכוונה למיכל בת שאול, ובין אם נסביר שהכוונה שמותר לו לשאת אלמנתו של מלך, בכל מקרה מדובר לכל היותר באשה אחת. למה נתן לא אומר לו בפשטות, נתתי לך שש נשים? זה עיקר הטענה, וזה לא מוזכר כלל בדברי נתן.
• למה נתן אומר, כהמשך למשפט הזה, "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה'"? איזה דבר ה' ביזה דוד? ואם הכוונה למצוות התורה שעבר עליהן לכאורה, זה הרי לא קשור לכל מה שנתן לו ה'. על מצוות התורה צריך לשמור גם אם ה' לא היה מציל אותו מיד שאול או לא נותן לו את בית אדוניו.

 

אלא שתוכחת נתן מתייחסת לנקודה עליה דיברנו, לכך שדוד לא מבין את רצון ה' ממנו, ולכן נכשל בנסיון שבא אליו.

וכך אומר לו נתן: אתה האיש העשיר. לא רק בגלל שיש לך הרבה נשים (גם זה קיים ברובד הפשט הפשוט, שכמובן הנביא כיוון שזו תהיה ההבנה הראשונה, ולכן גם זה נכון), אלא בגלל שה' נותן לך את כל מה שאתה צריך. ה' מנהל אותך בעולם, ואתה צריך ללכת עם מה שהוא מכוון אותך. אוריה הוא רש, לא רק בגלל שיש לו אשה אחת, אלא כיון שהוא לא מושגח כמוך. ההשגחה במקרה הזה מכוונת אל דוד, לא אל אוריה. ולכן אוריה איבד את אשתו, ובהמשך את חייו לא מצד שבאמת זה מה שהגיע לו על מעשיו, אלא כדי לסדר את ענינו של דוד. ולכן יש כאן אשמה, בסיבוב ההשגחה בדרך הזו. ה' אמנם רצה שאוריה ימות, אבל רק כיון שבעקבות הבחירה של דוד לא נותרה ברירה. ולכן מותו של אוריה, אף שסובב בידי ה', נזקף לחובתו של דוד. ולכן נאמר "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי". בת שבע היתה מיועדת לדוד על ידי ה' בכל מקרה, והטוב והישר שיתחתן איתה. רק לא בשלב הזה. אבל דבר לקיחתה, בזמן שהיא שייכת לאוריה החיתי, וגרימת מותו בעקבות זה, לא היו הטוב ולא הישר בעיני ה'.

נתן מדגיש שהכבשה של האיש הרש לא היתה מיועדת לשחיטה כלל (כעין "חית מחמד" בימינו), כי קנה אותה ויחיה, ולא גידל אותה להמתה. ולכן גדלה איתו ואכלה מפיתו וכו'. ומוסיף שגדלה עם בניו, כנגד מה שדוד התכוון שבנו מבת שבע יגדל עם בני אוריה החיתי כאחד מבניו.

ואז מגיע ההלך לאיש העשיר. ההלך הזה הוא הידיעה (שבאה על ידי יצר חזק, או בדרך אחרת) שבת שבע היא האשה ממנה יוולד הבן שיבנה את המקדש וימשיך את שושלת בית דוד. אבל הוא היה "הלך", כלומר הידיעה הזו הובאה לדוד בכוונה מוקדם מדי כדי לנסות אותו, אם הוא מבין באמת את רצון ה'. הידיעה הזו הגיעה כהולכת בדרך וצריכה להמשיך לדרכה, לא כמי שצריך לקחת אותה כבר עכשיו. וכאן היו שתי אפשרויות, או שהידיעה הזו תהיה "אורח", דוד יקבל אותה, אבל לא יעשה בה שימוש, אלא ישמור אותה בזכרונו לעת הצורך. וכמו שאומרת לו אביגיל אשת נבל הכרמלי "וְהֵיטִב ה' לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ", ולאחר שנבל מת בדרך הטבע, נושא אותה דוד לאשה. במקרה כזה, דוד היה לוקח מצאנו ובקרו ועושה לאורח. כלומר בהבנה הפשוטה לוקח אחת מנשיו כדי להחליש את היצר ברגע זה, כיון שעוד לא הגיע הזמן. וברובד העמוק יותר, מחכה עד שבת שבע עצמה תהיה שייכת ל"צאנו ובקרו" בדרך הטבע ואז לוקח אותה. אלא שדוד חמל לקחת מצאנו ובקרו. דוד חמל על הידיעה הזו, שיש לו כבר ביד את הידיעה מי האשה שממנה יוולד הילד שיבנה את המקדש, ואם כן יש לו ביד את היכולת לקדם את בניית המקדש מהר יותר, ודוד חמל על האפשרות הזו, כי מבחינתו כל המטרה היא בניית המקדש, וכמה שיותר מהר. והוא רוצה שההלך הזה יהיה "איש", בעל הבית. ולכן לא רצה להחליש את היצר בעזרת נשותיו, ולא רצה לחכות שבת שבע תהיה שייכת לו בדרך הטבע, כי אז הוא היה צריך לוותר על האפשרות לבנות את בית המקדש יותר מהר, ועל זה הוא חמל.

אבל זו בדיוק הנקודה. דוד היה צריך לראות, שלמרות שניתן לקחת את בת שבע בהיתר הלכתי, יש כאן בעייתיות רבה, שממנה יכל ללמוד שזה לא רצון ה' באמת. ולהבין שכרגע רצון ה' שלא יקדם את בנית המקדש בכל כוחו; כמו שדוד כבר ראה, כשהוא רצה לבנות את המקדש, ונתן הסכים איתו, אבל הקב"ה עצר את המהלך, בניגוד להבנתו של דוד, והעביר את הבנייה לבנו של דוד. אם כן היה לדוד את האפשרות להבין שצריך להתכוון מחדש לרצון ה', שהולך בכיוון שונה ממה שהוא חשב, ושבנית המקדש כמה שיותר מהר אינה המטרה העליונה של דוד, אלא דוקא דוד עצמו.

אמנם מה יעשה דוד עם רוח הקודש שאמרה לו שבת שבע היא האשה? האם הוא היה צריך להתעלם מהידיעה הזו? ואם הקב"ה לא רצה את המעשה למה הביא לו כבר עכשיו את הידיעה? לכאורה נראה שהקב"ה רצה שיקח את בת שבע כבר עכשיו.

לכן ממשיך נתן ומפרט לו את עשירותו. לא עשירות בנשים, אלא עשירות בסיעתא דשמיא, עשירות בהשגחה.

נתן מפרט לדוד חמשה מקרים קודמים, שבהם דוד ידע מה רצון ה', וגם ניתן היה לפעמים לעשות אותו כאן ועכשיו, ובכל זאת דוד לא פעל, והשאיר לקב"ה לגלגל את הדברים בקצב שלו, כיון שהיה מעורב כאן דבר שאינו נכון לעשותו:

• "אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל": דוד ידע שהוא צריך להיות המלך זמן רב לפני שהיה המלך בפועל. אבל כל זמן ששאול היה המלך, ואחריו איש בושת על ישראל, דוד לא עשה דבר כדי להוריד אותם מהשלטון ולקחת את המלוכה לעצמו. כיון שדוד מבין שה' הוא הממליך מלכים, ושמרד הוא דבר לא נכון ולא טוב בממלכה מצד עצמו, דוד לא עושה דבר כדי לקדם את רצון ה' הידוע לו, הוא לא הופך את ה"הלך" ל"איש", אלא משאיר אותו "אורח".
• "וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאוּל": דוד ידע ששאול רודף אותו חינם. היה היתר הלכתי מלא להרוג את שאול, מדין רודף. ובכל זאת דוד נמנע מהריגתו בשתי הפעמים שהיתה לו הזדמנות כזו, במערה ובמעגל, וגם מנע מאחרים להרגו אז. דוד ידע שיש כאן דבר שסותר את רצון ה'. משיח ה' לא הורגים, הוא קודש, לא מלך שהשתלט על המלוכה בכוח, אלא מי שנמשח למלוכה על ידי ה'. ולכן למרות ההיתר ההלכתי, ולמרות שזה היה מקדם את רצון ה' הידוע לדוד, שדוד יהיה המלך, דוד נמנע מהריגה, ומחכה שה' יגלגל את מותו של שאול בעצמו. וכמו שהוא אומר "חַי ה' כִּי אִם ה' יִגָּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבוֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה: חָלִילָה לִּי מה' מִשְּׁלֹחַ יָדִי בִּמְשִׁיחַ ה'".
• "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית אֲדֹנֶיךָ": לאחר שמלך דוד בחברון, היה איש בושת מלך על ישראל, והוא המשיך את בית שאול, אדוני דוד. וכיון שדוד ידע שהוא צריך להיות מלך על כל ישראל, היה יכול להלחם באיש בושת, ומן הסתם היה מנצח וכובש את הממלכה כולה. אבל יש כאן בעיה, עם ישראל לא אמורים להלחם אלו באלו. ולכן דוד נמנע מלהלחם בבית אדוניו (היתה מלחמה בפועל, אבל נראה שאבנר יזם אותה, ובכל מקרה היא התנהלה כארועים מקומיים בין אנשי אבנר לבין אנשי יואב, ולא כמלחמה בין ממלכות. ישראל לא נלחמו ביהודה, אלא רק משפחות המלוכה. וכך כתוב "וַתְּהִי הַמִּלְחָמָה אֲרֻכָּה בֵּין בֵּית שָׁאוּל וּבֵין בֵּית דָּוִד וְדָוִד הֹלֵךְ וְחָזֵק וּבֵית שָׁאוּל הֹלְכִים וְדַלִּים" ולא נאמר שיהודה הולכים וחזקים וישראל הולכים ודלים). ובסופו של דבר, כשהגיע הזמן, גלגל ה' שבית שאול ינתן לדוד, מבלי שעשה דבר בשביל זה. אבנר מסיבותיו שלו בא לכרות איתו ברית, ובהמשך הרגו אנשים שנחשבים משבט בנימין, על דעת עצמם, את איש בושת.
• "וְאֶת נְשֵׁי אֲדֹנֶיךָ בְּחֵיקֶךָ": שאול התחייב לתת לדוד את בתו לאשה. אבל דוד לא עשה דבר כדי לקבל אחת מהן, ואפילו סרב בענוותו. מירב היתה אמורה להנתן לו ולא ניתנה לו, אבל מיכל ניתנה לו. ואז לקח אותה שאול ונתן אותה לפלטי בן ליש. דוד יכל ללכת ולחלץ אותה. הוא יכל להלחם ולקבל אותה, שהרי היא אשתו. אבל כיון שדוד נמנע מלהלחם בשאול, וגם לא באיש בושת, דוד לא עשה דבר כדי לקבל חזרה את אשתו, אף שברור שרצון ה' שהיא תשוב אליו, ולא תהיה באיסור אצל אדם אחר. ואכן כשהגיע הזמן, גלגל ה' שאיש בושת ישיב אותה לדוד בהסכמה, ולא במלחמה.
• "וָאֶתְּנָה לְךָ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה": דוד יודע שהוא אמור למלוך לא רק על יהודה אלא גם על ישראל. אבל אם דוד היה פועל כדי שזה יקרה, ומנסה שיהודה יכבשו את ישראל, ישראל ויהודה לא היו מאוחדים, אלא כובש ונכבש. ולכן דוד מחכה, ולא עושה דבר, למרות שהוא כבר מלך על יהודה. וכשמגיע הזמן, הקב"ה מגלגל שישראל באים מעצמם לדוד ומציעים לו למלוך עליהם, מבלי שהוא צריך לגרום לזה. כך ישראל ויהודה נשארים מאוחדים כבית אחד, ובסדר הנכון שלהם, קודם כל ישראל ואחר כך יהודה כאחד מהשבטים.

 

ולכן החטא הזה מתואר במשל כבשת הרש כגניבה. לא רק גניבה מאוריה (גם זה נכון לפי הפשט המיידי. אבל במשל, האיש העני נשאר בחיים, ולכן יש משמעות לגניבה ממנו, ולהשיב לו את הכבשה ארבעתיים. לעומת זאת בנמשל, אוריה מת, ולכן אין משמעות לגניבת בת שבע ממנו, ואי אפשר להחזיר לו את הכבשה ארבעתיים), אלא גניבה מה'. ה' נתן לדוד את כל עשרו, הוא נתן לו את כל מה שיש לו, וה' לא נתן לו את אשת אוריה החיתי. הוא היה צריך להבין שהיא עדיין לא שלו. ובמה שלקח אותה דוד מאוריה, אין איסור אשת איש או גרימת הריגה כמו שהסברנו, אבל יש גניבה מה' קודם הזמן שבו היא היתה צריכה להיות שלו. ולכן דוד משיב את הכבשה ארבעתיים לקב"ה. הוא משיב לו את נפש ארבעת בניו.

 

ואם כן, כיון שדוד עשיר כל כך בהשגחה פרטית, וכיון שדוד למד כבר, שעצם הידיעה המוקדמת של רצון ה' העתידי, אינה מחייבת שה' רוצה שיעשה אותו כאן ועכשיו, אלא נועדה לא פעם לידיעה בלבד, אם כך: "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי"?

"דבר ה'" כלומר הידיעה שקיבלת ברוח הקודש. דבר ה' שבנך יבנה את המקדש, דבר ה' שהשושלת שלך יהיו מלכי ישראל עד סוף הדורות, דבר ה' שבת שבע אמורה להיות אמו של הבן הזה. את דבר ה' הזה בזית. הפכת אותו לדרך בזיון. כיון שנעשה דבר ה' הזה על ידי עשית הרע בעיני ה', קודם כל עשית הרע בעיניו לפי ידיעת העם, שחושבים שבת שבע נשואה לאוריה, ולא יודעים שהיה מורד במלכות וכו', וכיון שכך זה גם הרע בעיני ה' ממש, שלא רצה שכך יוולד הילד הזה.

אם הבן שבונה את המקדש יבוא בדרך מבוזה כזו, המקדש עצמו יהיה מבוזה בעיני העם. אם שושלת בית דוד תבוא בדרך כזו, השושלת עצמה תהיה מבוזה בעיני העם. יש כאן בזיון מהותי לדבר ה'.

ולכן, כיון שיש כאן בזיון ועשית הרע בעיני ה', כמו בכל המקרים הקודמים שפרטנו, צריך היה דוד להשאיר את הידיעה על בת שבע כידיעה בלבד, ולחכות שה' יגלגל את מותו של אוריה בדרך טבעית, ואז דוד יקח את בת שבע בדרך מכובדת.

 

 

עונשו של דוד

 

ולכן, כדי לתקן את הרושם המבוזה שנעשה, בין בשושלת בית דוד, ובין בבית המקדש, על ידי לקיחת האם בדרך כזו, צריך כמה דברים:

כדי שיהיה ברור שלא זו היתה כוונת ה' בהקמת שושלת בית דוד: "וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי". החרב שתלווה את השושלת (ששה מתוך תשעה עשר המלכים הבאים בשושלת, מתו בידי אדם), תלמד שלא זו היתה הכוונה, ויש לדרך שבה נעשו הדברים מחיר. ובזה הבזיון לא יהיה בזיון של דבר ה', כשיהיה ברור שלא זה היה דבר ה'.

וכדי שיהיה ברור שה' לא רצה שבת שבע תלקח בדרך כזו, וודאי שלא רצה שהבן יחשב בנו של אוריה וימרוד: "הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת". גם כאן תהיה כפרה על החטא הזה, והיא תהיה מידה כנגד מידה, כדי שידעו כולם שדוד היה צריך לכפר על החטא הזה באופן פרטי, עוד לפני שהמקדש נבנה. כך שהחטא הזה לא מתייחס לבית המקדש, אלא לדוד עצמו בלבד.

אבל אפשר היה שה' פשוט לא יודיע על החטא עצמו, ואז לא יהיה בזיון. הרי הדרך הפשוטה בפרשה הזו היא שאף אחד לא ידע על חטא דוד ובת שבע, מלבד שניהם והקב"ה, כמו שנאמר "כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר".

נראה שאפילו נתן הנביא לא ידע, כיון שכתוב "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". למה הריגת אוריה מוזכרת פעמיים, וביניהם לקיחת בת שבע לאשה? אפשר להסביר שנתן יודע רק את מה שדוד חשף גם בפני אנשים אחרים: את גרימת ההריגה של אוריה, שדוד חשף בפני יואב, ואת לקיחת בת שבע לאשה, לאחר מות אוריה, שיודע כל העם. אבל נתן לא יודע על לקיחתה לפני מות אוריה. ולכן שם ה' בפיו את הכאת אוריה לפני לקיחת בת שבע, כך שנראה שהתוכחה רק על הריגת אוריה כדי לקחת את אשתו, אבל מוסיף שוב את הריגת אוריה בחרב בני עמון, כדי שדוד יבין שמדובר גם על לקיחתה לפני שאוריה נהרג.

ואם כן למה ה' לא משאיר את הפרשה הזו בסוד? הוא יכול לא לכתוב אותה בתנ"ך, כמו שבספר דברי הימים היא לא מופיעה?

ה' אינו נושא פנים לאיש. אין דבר כזה שה' מסתיר חטאי אדם כיון שהוא קרוב לו. וכמו שנאמר "כִּי אֵין עִם ה' אֱלֹהֵינוּ עַוְלָה וּמַשֹּׂא פָנִים וּמִקַּח שֹׁחַד". ולכן דווקא כיון שדוד הוא אדם כל כך חשוב בעתיד של עם ישראל, גם חטאיו צריכים להיות ידועים לנו. צריך שנדע שגם הוא אדם ואינו מושלם, אלא שדוד היה כל כך גדול, עד שה' בחר בו למרות חטאיו.

 

ולכן, אומר לו ה', צריך להודיע את הדבר בפרסום, והוא יכתב בתנ"ך. אבל במקביל צריך לפרסם לכולם את הכפרה שלו עוד קודם בניית המקדש. ולכן נאמר "כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ".

 

 

משמעות המילים "חטאתי לה'"

 

לאחר כל ההסבר הזה, כשאומר דוד "חָטָאתִי לה'", הכוונה הרבה יותר מקיפה מאשר ההבנה הפשוטה, לפיה הוא מודה בחטא שעשה, והיה אמור לדעת שעשה. דוד מראה לנו שאפשר לשנות את כל נקודת המבט, ביחס לרצון ה', ברגע אחד. כיון שלדוד היתה סברא, והיתה הבנה ברצון ה', הוא היה אמור להתווכח בנקודה הזו, כמו שאול לפניו, וגם כמו שמואל שלא קיבל בקלות את רצון ה' השונה מהבנתו הקודמת, וכמו אליהו הנביא. אבל דוד מבין ברגע אחד את הטעות. הוא מבין שרצון ה' ממנו לא היה רק לגרום לבנית המקדש, ולהיות חוליה בשושלת המלכים, אלא להקים את יראת ה' בעם, ולבנות את המבט הנכון על מלכות לכל הדורות. ולכן הוא מיד מודה "חָטָאתִי לה'", חטאתי לרצון ה'. הכל היה בדרך מותרת, אם זה היה רצון ה', ולכן החטא הוא לה' בלבד, אבל אני מבין שלא זה היה רצון ה'. ובזה דוד מקים עולה של תשובה.

אם דוד לא היה מצליח לשנות כיוון לרצון ה' החדש, לא היה טעם להשאיר אותו בחיים. כי גם אם ימשיך לחיות, הוא לא יכתוב את ספר תהילים, ולא יבנה את המבט הנכון על המלכות. במקרה כזה, מחשבתו של דוד היתה יוצאת לפועל. הוא היה מת, והילד שילדה בת שבע היה חי ובונה את בית המקדש וממשיך את השושלת. אלא שאז הבית היה מבוזה יותר, ולא היה מי שיכוון את השושלת להתנהגות נכונה כמלכים. ולכן כיון שדוד מבין את חטאו, ומעכשיו יפעל לפי רצון ה' שהבין: "חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ", "קִדְּמוּ עֵינַי אַשְׁמֻרוֹת לָשִׂיחַ בְּאִמְרָתֶךָ", אפשר לתקן יותר: דוד לא ימות, הילד ימות, וילד אחר יוולד בדרך כשרה, והוא יבנה את המקדש וימשיך את השושלת.

ולכן ברגע שאמר דוד "חָטָאתִי לה'", מיד אומר לו נתן את המשמעות של דבריו: "גַּם ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת: אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי ה' בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת".

 

למה דוד צם על הילד?

 

אלא שדוד מבקש, על ידי הצום והבקשה, להשאיר את שני הדברים: הוא יבנה לדורות את המבט הנכון על המלוכה, ואת עבודת ה' של תהילים והתפילה, אבל במקביל ה' ישאיר את הילד חי, שהוא עצמו יהיה בונה המקדש וממשיך השושלת, ולכן החטא לא יהיה חטא כל כך חמור. ובזה עצמו הבזיון של שושלת בית דוד ושל בית המקדש יקטן, כי המעשה עצמו ימדד לפי התוצאה הסופית והנכונה שלו.

ולזה הקב"ה לא מסכים, ולא מקבל את הצום של דוד. כיון שיותר נכון שהחטא ישאר במישור הפרטי כביכול, והחטא יכתב בתנ"ך כחטא פרטי וכיצר הרע, וכלל לא יוזכר בפירוש הקשר שלו לבית המקדש ולשושלת בית דוד, אלא רק ברמז; וכך כבוד המקדש וכבוד שושלת בית דוד ישמר יותר, למרות שחטאו של דוד יגדל לאור חוסר התכלית שבו.

 

יש בפרשה הזו עוד הרבה דיוקים, אבל את העיקר כתבנו.

 

 

סיכום

 

לסיכום:

הראינו שקשה מאוד לומר, גם על פי הפשט, שדוד חטא באשת איש ובגרימת הריגה, כיון ש:

אנחנו מכירים את דוד היטב עוד לפני החטא:

• דוד הוא אדם עם יכולת שליטה עצמית גדולה מאוד, והקרבה גם של יצר החיים.
• דוד הוא אדם שלא חס על כבודו לעומת כבוד ה'.
• דוד הוא אדם קדוש, ובעל רוח הקודש.

אנחנו יודעים גם הרבה על עתידו של דוד:

• שושלת המלכים העיקרית בישראל עד סוף הדורות נקראת על שם דוד.
• כל מלכי יהודה ימדדו מצד יראת השמים שלהם האם הם כדוד, וזו הדרגה העליונה.
• ספר תהילים שמהווה בסיס לתפילה, והוא הספר שעוסק ביראת ה' בתנ"ך, נכתב ברובו על ידי דוד.
• דוד הוא מהבודדים שנקראו עבד ה' בתנ"ך.
• בשני המקרים היתה אפשרות יחסית פשוטה לפתור את הבעיה, גם בלי חטא.
• דוד מתנהל בסיפור הזה כאילו הוא הפך להיות אדם אחר, גם מצד רמת הנפילה, גם מצד שלא שמר על עצמו מליפול בה, וגם מצד שחטא בפועל בחטאים חמורים מאוד לכאורה.
• דוד אינו חוזר בתשובה כלל, גם לא בינו לבין עצמו, במשך תשעה חודשים, וגם אז חוזר רק כיון שנביא מבהיר לו שחטא.
• גם לאחר החזרה בתשובה דוד אינו מקבל עליו יסורים בשלב הראשון, ומתפלל שהילד ישאר בחיים.
• דוד מנסה שהילד יחיה, למרות שלכאורה הוא ממזר ולדוד עדיף שימות.
• דוד אומר "חָטָאתִי לה'", ו"לְךָ לְבַדְּךָ חָטָאתִי וְהָרַע בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי", משמע שלא חטא לבני אדם.
• במלכים כתוב "אֲשֶׁר עָשָׂה דָוִד אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה' וְלֹא סָר מִכֹּל אֲשֶׁר צִוָּהוּ כֹּל יְמֵי חַיָּיו רַק בִּדְבַר אוּרִיָּה הַחִתִּי". משמע שבת שבע אינה לסור ממה שציוהו ה'.
• כשנתן מפרט את החטא לדוד, הוא אינו מזכיר חטא עריות כלל.
• משל כבשת הרש אינו מדבר על אשת איש ולא על גרימת הריגה, אלא על גניבה בלבד.
• דוד שולח שליחים לברר מי היא בת שבע, אביה ובעלה, ורק אחר כך לוקח אותה.
• דוד מתחתן עם בת שבע, למרות שלכאורה אמורה להיות אסורה לו אם היתה אשת איש.
• מהמילים "וְהִיא מִתְקַדֶּשֶׁת מִטֻּמְאָתָהּ" נראה שדוד בדק שהכל כשר הלכתית.
• משל כבשת הרש מדבר על אכילת חיה מותרת ולכאורה גם נעשתה כדין.
• ה' לא אומר לדוד לגרש את בת שבע.
• ה' מביא דווקא מבת שבע את הבן שיבנה את המקדש, וימשיך את שושלת בית דוד לכל הדורות.

 

מכל אלו נראה שעל פי הפשט לא מסתבר לומר שדוד חטא בחטאים כל כך מפורסמים וידועים.

וכן ראינו, שגם אם לא נמצא תשובה בפשט, עדיין אי אפשר לומר שהשאלה לא קיימת בפשט. אלא בהעדר תשובה טובה, צריך להשאר בשאלה, כי כך נוהג התנ"ך בכוונה.

ראינו גם את הקושי להסתפק בתשובות שדוד נפל ביצר למרות כל צדקותו, כמו סיפורים אחרים המוכרים לנו, ושדוד חזר בתשובה ולכן נחשב צדיק כל כך.

 

ענינו מבחינה הלכתית שבת שבע לא היתה אשת איש, או כיון שקיבלה גט לפני המלחמה, או כיון שאוריה היה חיתי ולא היתה לו יכולת לקדש אישה מישראל.

וכן אוריה עצמו היה מורד במלכות, ולכן ניתן היה להרוג אותו. ועל זה הוספנו שבפשטות על פי הפסוקים כמעט ולא היתה התערבות מצד דוד במותו של אוריה, אלא הקב"ה איפשר לבני עמון לפגוע בו.

 

ומבחינה מוסרית ענינו, שדוד חושב שכל ענינו הוא לבנות את המקדש. והוא יודע שבן שעוד לא נולד אמור לבנות אותו.

ראינו שלדוד יש רוח הקודש ברמה גבוהה, ונראה שעל פי רוח הקודש הזו דוד יודע שבת שבע היא מי שאמורה ללדת את הבן שיבנה את המקדש. וכיון שכשדוד מקבל את הידיעה הזו היא מותרת הלכתית, הוא מבין שזה רצון ה'.

הסברנו שדוד חשב שהילד יחשב בנו של אוריה, וימרוד בדוד עצמו כשיגדל וכך יהיה המלך. וכשה' סיכל את האפשרות הזו, הבין דוד שה' רוצה שהילד יקרא על שמו, וממילא שה' רוצה במותו של אוריה. אמנם בענין אוריה דוד לא היה בטוח, ולכן איפשר לתוכנית להכשל.

 

הראינו שחטאו של דוד נובע ממה שלא ראה בעצמו דבר מיוחד, כמי שכותב את ספר תהילים, וכמי שיהווה מדד למלכי ישראל ויהודה בכל הדורות, אלא רק ראה את עצמו כחוליה בדרך למקדש. ומהנקודה הזו הוא היה צריך לחזור בתשובה.

בעקבות ההבנה השגויה הזו, וכיון שלא זו היתה הדרך שרצה ה' שיוולד הבן שיבנה את המקדש, יצא שדוד פגע בארבעה דברים חשובים: א. הדרך שדוד בחר שיוולד הבן שיבנה את המקדש היא דרך מבוזה, וזה בזיון למקדש עצמו. ב. דוד סמך בדרך על היתרים שאינם מובנים לציבור. ג. דוד תכנן למעשה שימרדו בו וזה מערער את יציבות הממלכה. ד. דוד השתמש בכוח האדנות שלו על העם למטרות אישיות. הראינו שכל אחד מארבעת הבנים שמתו לדוד היה כעונש על אחת מארבע הבעיות האלו.  

הראינו בדברי נתן לדוד, שדוד יכל לדעת שלא זה רצון ה', למרות שגילה לו ברוח הקודש מי היא האשה, ולמרות שהיתה מותרת לו.

הסברנו שהקב"ה מגלה בכוונה את חטאו של דוד, ומנתק אותו משאלת המקדש בגלוי, כך שהחטא נראה כחטא פרטי, וכחטא המוני ופשוט; וכן שדוד מקבל את מלוא עונשו מיד ובגלוי; כדי שהמקדש לא יהיה מבוזה בעקבות החטא. אלא חטא דוד ובת שבע יסגר כחטא פרטי, עוד לפני שיבנה המקדש, גם אם בגלל זה חטאו של דוד יראה חמור יותר וחסר תכלית יותר.

 

ולכן נראה שגם על פי הפשט אין חובה להסביר שדוד חטא באשת איש ובגרימת הריגה, ולהפך, פרטים רבים בסיפור מתבררים דווקא אם נסביר שלא זה היה חטאו.

 

[1] "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע שביקש לעשות ולא עשה אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקד לשלום ואת ערבתם תקח מאי ערבתם תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה ואתו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דאמר ליה ואדני יואב ועבדי אדני על פני השדה חנים" (תלמוד בבלי מסכת שבת דף נו עמוד א).

[2] הכתב והקבלה דברים פרק ט

הפנים הראשון שבתורה הנקרא פשט, כי להבין המקראות בדרך זה אין צורך להשתדלות גדולה, רק כשידע פירוש המלות ויחבר אותם זה עם זה די לו לידע הכוונה הפשוטת שבמקרא, ובזה חלושי השגה כנשים וקטנים דומים לאנשי מדע, כי בדרך זה לא ישגיח אם ימצא במקראות מאמרים מתדמי המובן או שמות נרדפים וכפלי ענין במלות שונות, וגם במלות עצמן אין הבדל לו בהם אם הם מלאים או חסרים, על כל אלה לא ישים בעל הפשט עין השגחתו, כי לא ישמור רק הטעמים מבלי ליחד כוונה או ענין נרצה לכל השנויים משנויי הדבור והלשון.

[3] עין איה שבת פרק ה, מד.

[4] למשל: מלבי"ם ישעיהו הקדמה

הבאור הלז ... לא תמצא בו לא דרוש ולא מחקר, לא סוד ולא רמז, רק הפשט הפשוט...

עמודי התוך אשר הפירוש נשען עליהם, הם שלשה.

א] לא נמצא במליצות הנביאים כפל ענין במלות שונות, לא כפל ענין, לא כפל מאמר, ולא כפל מליצה, לא שני משפטים שענינם אחד, לא שני משלים שהנמשל אחד, ואף לא שתי מלות כפולות.

ב] לא נמצאו במליצות הנביאים ובמאמריהם, הפשוטים או הכפולים, מלות או פעלים הונחו במקרה מבלתי כונה מיוחדת, עד שכל המלות והשמות והפעלים שמהם הורכב כל מאמר, לא לבד שהם מוכרחים לבא במאמר ההוא, כי גם לא היה אפשר להמליץ האלהי להניח תחתיה מלה אחרת, כי כל מלות המליצה האלהית שקולה במאזני החכמה והדעת, ערוכים ושמורים מנוים וספורים במדת החכמה העליונה, אשר אך היא לבדה תשגיב בכחה לדבר כן.

ג] לא נמצא במליצות הנביאים קליפה בלא תוך, גויה בלא נשמה, לבוש בלא מתלבש, מאמר ריק מרעיון נשגב, דבור לא תשכון תבונה בו, כי דברות אלהים חיים כולם אל חי בקרבם, רוח חיים באפם, רוח איום אביר אדיר ונורא.

[5] ועל מה שיש מפרשים בירושלמי עיין ביביע אומר.

[6] ובדומה לדברי ירמיה: "הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וְקַטֵּר לַבָּעַל וְהָלֹךְ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה: הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם".

[7] כמפורש בדברי הימים.

[8] ביאור נרחב של רוח הקודש הזו, במורה נבוכים חלק ב פרק מה, מדרגה ראשונה ושניה.

[9] מכות י.

[10] אחינועם, אביגיל, מעכה, חגית, אביטל, עגלה, מיכל (עגלה היא מיכל על פי הדרש, אבל על פי הפשט זה קשה), בת שבע, ועשר הפילגשים המוזכרות במרד אבשלום.

[11] כך המשמעות הפשוטה יותר בדברי דוד בדברי הימים, אלא שיש מספר מקורות שסותרים את האפשרות הזו. אין מקום להאריך במאמר הזה בכל צדדי הענין.

[12] אין שאלה למה בת שבע ודוד נלחצו כשידעו על ההריון, כיון שזו פרשנות בלבד (אם כי הגיונית). בפסוקים לא כתוב שהם נלחצו, ובאותה מידה אפשר להסביר את הפסוקים כך שבת שבע מודיעה לדוד שהמטרה הושגה, וצריך לעבור לשלב הבא בתכנית. או לחלופין, שבת שבע לא ידעה, ואכן נלחצה, אבל דוד ידע ותכנן את ההמשך מראש.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.