(א) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי יְקֹוָק בני ישראל הוסיפו לעשות מעשים שהיו רעים בעיני ה', בני ישראל הוסיפו לחטוא,[1] וַיִּתְּנֵם יְקֹוָק בְּיַד פְּלִשְׁתִּים אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' מסר את בני ישראל בידי הפלשתים במשך ארבעים שנה (שכוללים את שנות השעבוד, את שנותיו של שמשון ואת שנות עלי הכהן)[2]:

(ב) וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי היה אדם משבט דן שהיה גר במקום שנקרא "צרעה",[3] וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ שמו של האיש היה מנוח, וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה ואשתו של מנוח הייתה עקרה ולא ילדה ילדים[4]:

(ג) וַיֵּרָא מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל הָאִשָּׁה מלאך ה' התגלה אל אשת מנוח,[5] וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ המלאך אמר לאשת מנוח: הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ עד עכשיו היית עקרה ולא ילדת,[6] וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן אך עכשיו את תהרי ותלדי בן[7]:

(ד) וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא ומעכשיו, מרגע זה, תשמרי על עצמך על ידי שתעשי עכשיו את הדברים הבאים:[8] 1) וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר אל תשתי יין חדש ויין עתיק,[9] 2) וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא אל תאכלי כל דבר שאסור לנזיר לאכול (כגון דברים שיש בהם ענבים)[10]:

(ה) כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן עלייך להקפיד על הדברים האלה משום שאת עתידה ליהרות ולהוליד בן, [11] 3) וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ ועלייך להקפיד גם שתער לא יעלה על ראשו של בנך, כלומר: אסור לבנך להסתפר,[12] כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן שהרי בנך יהיה מופרש לה' עוד מזמן ההריון, עוד לפני שהוא יוולד (ולכן, גם בעת ההריון שלך, אסור לך לשתות יין),[13] וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים והוא, הבן שעתיד להיוולד לך, יתחיל להושיע את בני ישראל מיד פלשתים, אולם הוא לא ינצח את הפלשתים ניצחון גמור[14]:

(ו) וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ האישה של מנוח באה למנוח ואמרה לו,[15] לֵאמֹר כך אמרה האישה למנוח בעלה:[16] אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי (האישה אמרה למנוח בעלה) נביא בא והתגלה אליי (אשת מנוח חשבה שהמלאך שהתגלה אליה היה נביא),[17] וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד וצורת פניו של הנביא הייתה מאיימת ומפחידה, כמו צורת פניו של מלאך,[18] וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא ואני (אשת מנוח) לא שאלתי את הנביא מהיכן הוא,[19] וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי (לא שאלתי את הנביא מהיכן הוא מכיוון ש – ) כאשר ביקשתי ממנו לומר לי את שמו, הוא לא ענה לי, אז ידעתי שהוא גם לא יגיד לי מהיכן הוא[20]:

(ז) וַיֹּאמֶר לִי הנביא אמר לי: הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן בקרוב את תהרי ותלדי בן,[21] וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר ומעכשיו, אל תשתי יין חדש ויין ישן,[22] וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה ואל תאכלי כל דבר שאסור לנזיר לאכול,[23] כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ (אל תשתי יין ואל תאכלי דברים שאסור לנזיר לאכול) כיוון שבנך יהיה מופרש לה' מרגע היוולדו ועד מותו[24]:

(ח) וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל יְקֹוָק מנוח הרבה להתפלל לה',[25] וַיֹּאמַר כך אמר מנוח בתפילתו: בִּי אֲדוֹנָי בבקשה ה',[26] אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ (אני מבקש) הנביא ששלחת והתגלה לאשתי, יתגלה אלינו עכשיו פעם נוספת,[27] וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד (הנביא יתגלה אלינו פעם נוספת) וילמד אותנו מה עלינו לעשות לילד שעתיד להיוולד לנו, שמא יש דבר נוסף שאנחנו צריכים לעשות עם הילד ואיננו יודעים מהו[28]:

(ט) וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹהִים בְּקוֹל מָנוֹחַ ה' קיבל את תפילתו של מנוח,[29] וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה המלאך התגלה פעם נוספת לאשת מנוח,[30] וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה אשת מנוח ישבה בשדה בשעה שהמלאך התגלה אליה,[31] וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ ומנוח, בעלה, לא היה איתה בשדה בשעת ההתגלות[32]:

(י) וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ אשת מנוח מיהרה לרוץ לומר לבעלה שהמלאך הגיע פעם נוספת,[33] וַתֹּאמֶר אֵלָיו אשת מנוח אמרה למנוח: הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי האדם שהתגלה אליי ביום שבו אמרתי לך שהנביא התגלה אליי, הגיע עכשיו פעם נופת. הנביא שהתפללת אל ה' שיבוא אלינו פעם נוספת, הגיע אליי עכשיו[34]:

(יא) וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ מנוח קם והלך אחרי אשתו למקום בו עמד המלאך (מנוח הלך אחרי אשתו משום שרק היא ידעה היכן עמד המלאך),[35] וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ מנוח בא אל מי שחשב שהוא איש (אך הוא באמת היה מלאך),[36] וַיֹּאמֶר לוֹ מנוח אמר למלאך: הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה האם אתה האדם שדיבר עם אשתי?[37] וַיֹּאמֶר המלאך ענה למנוח: אָנִי כן, אני הוא זה שדיבר עם אשתך[38]:

(יב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ מנוח אמר אל המלאך: עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ עכשיו יתקיימו דבריך ויוולד לי בן. מנוח אמר למלאך שעד ההתגלות השנייה, הוא (מנוח) הסתפק אם באמת יוולד לו בן. אבל עכשיו לאחר שהמלאך בא אליו פעם שנייה, הוא בטוח שהדברים יתקיימו ויוולד לו בן,[39] מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר (מנוח ממשיך בדבריו אל המלאך) אני רוצה לשאול אותך: איך אתנהג עם הנער שיוולד לי,[40] וּמַעֲשֵׂהוּ ואלו מעשים אני צריך לעשות לבן שיוולד לי[41]:

(יג) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוָק אֶל מָנוֹחַ מלאך ה' ענה למנוח: מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר (אני אומר לך) אשתך תפרוש מכל מה שאמרתי לה בהתגלות הקודמת, והמלאך מפרט את הדברים האסורים על אשת מנוח[42]:

(יד) מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל אסור לאשתך לאכול כל דבר שעשוי מענבים שמכינים מהם יין,[43] וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ ואסור לאישה לשתות יין חדש או עתיק,[44] וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל ואסור לאשתך לאכול את הדברים שאסור לנזיר לאכול, כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר אשתך תשמור על עצמה ותימנע מהדברים שציוויתי אותה עליהם, והיא אינה צריכה לעשות דברים נוספים[45]:

(טו) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק מנוח אמר למלאך ה': נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ אני ואשתי נעכב אותך עכשיו,[46] וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים (נעכב אותך) ונכין לך גדי עיזים[47]:

(טז) וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְקֹוַק אֶל מָנוֹחַ מלאך ה' ענה למנוח: אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ אם תעכב אותי, לא אוכל מגדי העיזים,[48] וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה ואם אתה רוצה לעכב אותי כדי להקריב את גדי עיזים לקרבן עולה,[49] לַיקֹוָק תַּעֲלֶנָּה (אם אתה רוצה לעכב אותי כדי להקריב את גדי העיזים לקרבן) הרי צריך להקריב את הקרבן לה' ולא לפניי, ואין צורך שאני אתעכב כאן,[50] כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְקֹוָק הוּא (מנוח חשב להאכיל את המלאך) כיוון שהוא לא ידע שמי שעומד לפניו הוא מלאך. אם מנוח היה יודע שמי שעומד לפניו הוא מלאך, הוא לא היה מעלה על דעתו להאכיל אותו[51]:

(יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ יְקֹוָק מנוח שאל את מלאך ה': מִי שְׁמֶךָ (מנוח שאל את מלאך ה') מה שמך, איך קוראים לך,[52] כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ (אני רוצה לדעת את שמך כדי ש- ) כאשר יתקיימו דבריך, ויוולד לנו בן, אנחנו נוכל לכבד אותך ואיננו יודעים את מי לכבד[53]:

(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ יְקֹוָק מלאך ה' ענה למנוח: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי מדוע אתה צריך לדעת מה השם שלי? הרי אינני רוצה שיכבדו אותי,[54] וְהוּא פֶלִאי סיבה נוספת שאני (המלאך) רוצה לגלות לך (מנוח) את שמי הוא ששמי מכוסה ונעלם ואסור לגלות אותו[55]:

(יט) וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים מנוח לקח את גדי העיזים, וְאֶת הַמִּנְחָה וכן לקח מנוח את הסולת והשמן שיש להקריב עם הקרבנות (כפי שלמדנו בפרשת שלח),[56] וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַיקֹוָק מנוח העלה את הקרבן והמנחה לשם ה' על סלע ששימש למזבח,[57] וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת המלאך היה מפליא לעשות, המלאך עשה דבר פלא, בכך שהיה מוציא אש מהסלע,[58] וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים מנוח ואשתו ראו את הוצאת האש מהסלע על ידי המלאך[59]:

(כ) וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה כאשר השלהבת עלתה מהמזבח כלפי מעלה לכיוון השמיים,[60] וַיַּעַל מַלְאַךְ יְקֹוָק בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ (כאשר השלהבת עלתה מהמזבח כלפי מעלה לכיוון השמיים) המלאך עלה לשמים יחד עם השלהבת שהייתה על המזבח,[61] וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים מנוח ואשתו ראו שהמלאך עלה בשלהבת לשמיים,[62] וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה והם (מנוח ואשתו) נפלו על הארץ באופן שגם פניהם היו על הארץ (מעין השתחוויה)[63]:

(כא) וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ יְקֹוָק לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ לאחר שעלה לשמיים, מלאך ה' לא התגלה אל מנוח ואל אשתו פעם נוספת,[64] אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ יְקֹוָק הוּא כאשר מנוח ראה את כל הדברים האלה: את הנס שעשה המלאך שהעלה את האש מתוך הסלע, את עלייתו לשמים ושהמלאך לא התגלה אליו פעם נוספת, הבין מנוח שמי שהתגלה אליו הוא מלאך ה'[65]:

(כב) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מנוח אמר לאשתו: מוֹת נָמוּת אנחנו נמות, כִּי אֱלֹהִים רָאִינוּ (נמות) בגלל שראינו מלאך ה'[66]:

(כג) וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ אשתו של מנוח אמרה לו: לוּ חָפֵץ יְקֹוָק לַהֲמִיתֵנוּ אם ה' היה רוצה להרוג אותנו, הוא לא היה עושה את שלשת הדברים הבאים:[67] 1) לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה הוא לֹא היה מקבל ברצון את הקרבן שהקרבנו לו,[68] 2) וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה והוא גם לא היה מראה לנו את כל הדברים שראינו: את התגלות המלאך ואת כל הניסים שהמלאך עשה,[69] 3) וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת והוא גם לא היה משמיע לנו את הבשורה שיוולד לנו בן. אם נמות, לא יוולד לנו בן שיושיע את ישראל, וממילא ברור הדבר שהוא אינו מתכוון להמית אותנו[70]:

(כד) וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן אשת מנוח ילדה בן,[71] וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן אשת מנוח קראה לבן שנולד לה בשם שמשון, על שם שהוא עתיד כל חייו לשמש את ה' בכך שיהיה נזיר,[72] וַיִּגְדַּל הַנַּעַר הנער שמשון גדל,[73] וַיְבָרְכֵהוּ יְקֹוָק ה' בירך את שמשון[74]:

(כה) וַתָּחֶל רוּחַ יְקֹוָק לְפַעֲמוֹ רוח גבורה מאת ה' שרתה על שמשון מידי פעם,[75] בְּמַחֲנֵה דָן (רוח הגבורה שרתה על שמשון) כשהוא היה במחנה של שבט דן,[76] בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל מחנה דן היה ממוקם בין מקום שנקרא "צרעה" למקום שנקרא "אשתאול"[77]:

[1] תרגום.

[2] מצודות.

[3] תרגום.

[4] מצודות וכתב ש"לא ילדה" נכתב לתוספת ביאור על היותה עקרה. מלבי"ם: יש מציאות שבה אשה אינה מולידה מסיבה אחרת ולא משום שהיא עקרה, ויש מציאות שבה אשה הופכת להיות עקרה לאחר שכבר הולידה. הנביא אומר שאשת מנוח הייתה עקרה שאף פעם לא ילדה.

[5] תרגום.

[6] תרגום.

[7] מצודות.

[8] מצודות. מלבי"ם: על אשת מנוח להישמר מכל דבר שמזיק להריון וחוץ מזה עליה להישמר משאר הדברים שכתובים בפסוק. לפירושו, צלע זו של הפסוק אינה כלל שאחריו מובאים הפרטים, אלא מובא כאן פרט נוסף. רד"ק: צלע פסוק זו מהווה ציווי בפני עצמו – עליה להישמר מכל הדברים האסורים על נזיר, כלומר: טומאת מגע ואוהל, ובפירוש "ואל תאכלי כל טמא" כתב שהכוונה לאיסורל אכול דברים טמאים או דברים שאסורים באכילה לנזיר. הדיון האם הפסוק עוסק בעניין איסור טומאה או בעניין איסור אכילת דברים האסורים על נזיר נוגעת לשאלה האם שמשון נטמא למתים או לא, ומכאן השאלה האם שמשון היה נזיר שלם. עיין באוצר מפרשי התנ"ך לספר במדבר שם הרחבנו בעניין נזירות שמשון ושמואל.

כמו"כ שאל רד"ק כיצד ייתכן הדבר שאדם שהקב"ה הקדיש אותו מבטן, נטמא בבנות הערלים? על כך ענה ששמשון גייר את נשותיו. לשיטתו, שמשון לא חטא כאשר הוא התחתן עם נשותיו הפלשתיות, וה' גלגל את הדברים באופן זה שהוא יכול להינקם מהפלשתים. לשיטתו, בני ישראל לא היו ראויים לישועה שלמה מהפלשתים, ואכן לאורך כל ימיו של שמשון הפלשתים היו שולטים על בני ישראל, ורק שמשון היה נלחם בהם. הפלשתים לא היו יכולים לתקוף את כל ישראל משום שבני ישראל לא נלחמו נגדם וגם משום שהם פחדו מתגובת שמשון, וכך שמשון היה יושב אצל הפלשתים ונלחם בהם. עונש נקירת עיניו של שמשון היה על שאמר על הפלשתית שהיא ישרה בעיניו, דהיינו, ששמשון חשק בה ליופי. בתחילה שמשמון התכוון לעשות את רצון בוראו שכך שהוא התחתן עם הפלשתיות, אך לאחר מכן הוא התגברה עליו תאוותו ולכן הוא נענש. רלב"ג: ה' ציווה על שמשון להיות נזיר מיין משום שהוא ידע ששמשון עתיד לרדוף אחרי הנשים, וההימנעות משתיית יין מועילה מאוד. כמו"כ כתב סיבה נוספת, והיא, ששמשון יהיה פרוש מענייני העולם. רלב"ג כותב שגידול שיער מועיל גם באופן פיזי להגדלת כח הגבורה (השערות לא גדלות יותר והאדים שנוצרים בגוף מגדילים את הכח הפיזי), אך אצל שמשון גידול השיער הוסיף לגבורתו באופן רוחני ולכן משעה שגילחו את שערו הוא נחלש.

[9] רש"י. רד"ק הוסיף עוד הסבר שנתנו חז"ל להבדל ביניהם: יין הוא יין מזוג ושכר הוא יין חי.

[10] רש"י. רד"ק בפירושו הראשון: כל דבר שהוא טמא ממש, ואשתו של מנוח צוותה להישמר גם מהטומאה. בפירושו השני כתב כרש"י.

[11] מצודות. מלבי"ם בשם חז"ל: המלאך אמר לאשת מנוח שהיא כבר בהריון משום שהיה במעיה שכבת זרע ובאותו הרגע שכבת הזרע נקלטה.

[12] מצודות.

[13] מצודות.

[14] מצודות. רלב"ג בפירושו לפסוק ג' כתב שיש שתי אפשרויות לפרש פסוק זה. או שהפלשתים כבר היו מושלים על בני ישראל או שבפסוק זה באה גם נבואה שהפלשתים עתידים למשול על בני ישראל. רד"ק הביא בשם חז"ל את הפירוש שכוונת הפסוק הוא שבתקופתו של שמשון הוחלה שבועתו של אבימלך, שהיה אסור לבני ישראל להתגרות בפלשתים במשך ארבע דורות, ומעתה היה מותר להם. מהר"י קרא: הנזירות היא שתיתן לשמשון את הכח להושיע את בני ישראל (אך הישועה התחילה עוד מימי שמגר בן ענת).

[15] תרגום.

[16] עפ"י הגר"א בפירושו לספר יהושע, פרק א' פסוק א'.

[17] מצודות.

[18] מצודות. רד"ק: המון העם היה חושב שלמלאכים היה גוף ושהיה לגופם צורה נוראה. מלבי"ם: אשת מנוח הייתה מסופקת אם מי שהתגלה לה הוא מלאך או שמדובר בנביא. מצד שהיה מלובש בגוף חשבה שהוא היה נביא ומצד שמראהו היה נורא מאוד היא חשבה שהוא מלאך.

[19] מצודות.

[20] מצודות.

[21] מצודות. מלבי"ם: יש מספר דברים שהמלאך אמר לאשת מנוח והיא לא אמרה לבעלה. א. שהיא עקרה – משום שלום בית. ב. איסור תספורת – משום שזה נכלל בציווי על נזירות. ג. שהוא יחל להושיע את ישראל – משום שלא רצתה שהפלשתים יהרגו אותו. ד. האשה אמרה ששמשון יהיה נזיר עד יום מותו, אך המלאך לא אמר זאת משום שהוא ידע ששמשון עתיד לחלל את נזירותו.

[22] תרגום.

[23] עפ"י רש"י בפירושו לפסוק ד'.

[24] תרגום. מהר"י קרא: גם ביום מותו, שמשון יהיה נזיר ומשם ישאב את כוחו. רק אחרי שחזרו לצמוח לו שערות ראשו, הצליח שמשון להפיל את הבניין ביום מותו.

[25] מצודות.

[26] מצודות.

[27] תרגום.

[28] מצודות. מלבי"ם: מנוח אמר שהמלאך אמר את הדברים שהאשה צריכה להקפיד עליהם, אך הוא לא אמר על מה הנער צריך להקפיד, ולכן ביקש שהמלאך יתגלה אליהם פעם נוספת, בעיקר משום שמדובר על צורת נזירות חדשה בה שמשון היה נטמא למתים.

[29] מצודות.

[30] תרגום.

[31] תרגום.

[32] תרגום.

[33] תרגום.

[34] מצודות.

[35] מצודות. רש"י: אחרי עצת האישה.

[36] תרגום.

[37] תרגום.

[38] תרגום.

[39] מצודות.

[40] מצודות.

[41] מצודות.מהר"י קרא: "ומעשהו" פירושו שמנוח שאל מה יעשה הנער כאשר הוא יגדל, והתשובה אמורה להיות שהוא יחל להושיע את ישראל, אלא שהנביא לא כתב את תשובתו של המלאך משום שהיא כבר מופיעה לפני כן  וכך דרך המקראות.

[42] מצודות. מלבי"ם: המלאך לא אמר למנוח ממה הנער צריך להישמר, משום שמנוח היה יכול לשאול אנשים אחרים מה דינו של נזיר, ומכאן דברי חז"ל שמנוח היה עם הארץ. כמו"כ כתב שתי סיבות לכך שהמלאך לא התגלה אל מנוח אלא לאשתו: א. אשת מנוח הייתה יותר מוכנה ממנו לנבואה. ב. משום שכך האב לא היה יכול להתיר את נזירותו של שמשון.

[43] מצודות ובכך מחלק מצודות בין ענבים העשויים ליין לבין ענבים רגילים – ענבי השדה. אולם, כנראה שצריך לומר שהאיסור חל על כל סוגי הענבים שיש, אלא שדרכם של ענבי היין להכין מהם יין וממילא עיקר האיסור חל עליהם.

[44] עפ"י רש"י בפירושו לפסוק ד'.

[45] מצודות.

[46] מצודות. רש"י: נאסוף אותך לתוך הבית. רש"י בפירושו לספר דברים, פרק טז' פסוק ח': הכוונה לכינוס לצורך אכילה ושתיה.

[47] תרגום. מלבי"ם: מנוח אמר שאם מי שעומד לפניו הוא נביא, הוא יאסוף אותו לתוך הבית ויכין לו סעודה, ואם הוא מלאך, הוא יקריב לפניו גדי עיזים לקרבן.

[48] מצודות.

[49] מצודות.

[50] מצודות. מהר"י קרא: אם אתה רוצה להקריב את גדי העיזים לה' בתור קרבן – תעשה זאת, ומנוח שמע בקול המלאך והקריב את גדי העיזים לה'. רד"ק: המלאך הדגיש בדבריו שגדי העיזים יוקרב לה' משום שבאותו הדור היו מקריבים קרבנות גם לעבודה זרה.

[51] מצודות. אמנם לפי הרלב"ג בפס' טז', לא מדובר כאן בהתגלות של מלאך, אלא בהתגלות של נביא.

[52] מצודות. רד"ק: הסיבה שמנוח אמר "מי" שמך ולא "מה", מכיוון שאדם גדול נודע ברבים על ידי שמו, ולכן כאשר הוא יידע מי שמו של המלאך, הוא יכיר אותו עצמו מתוך שמו.

[53] מצודות. רש"י: מנוח רצה לדעת את שמו של המלאך כדי שאם תגיע אליהם שליחות נוספת בשמו, הם יידעו לכבד אותו ולקיים את דברי השליחות. מלבי"ם: מנוח, שחשב שיכול להיות שמי שעומד לפניו הוא נביא ולא מלאך, חשב שהנביאים מתנבאים או בשביל כסף או בשביל כבוד – שלאחר שיתקיימו דברי הנבואה, יחזיקו אותם לנביאים. לאחר שהמלאך סירב לאכול סעודה, חשב מנוח שמטרת הנבואה הייתה הכבוד, ולכן אמר לו שיכבד אותו לאחר שיתקיימו דבריו.

[54] מצודות.

[55] מצודות. רש"י: השם שלי משתנה באופן תמידי לפי השליחות שאליה אני הולך. רד"ק: המלאך אמר למנוח שהוא לא יצליח לדעת את שמו. תרגום: השם מופרש מידיעת מנוח ואשתו. מהר"י קרא: מי שאמר את החלק הראשון של צלע הפסוק, לא אמר את החלק השני. מנוח שאל את המלאך מה שמו והמלאך ענה לו בשאלה מדוע הוא שואל לשמו. הנביא הוסיף את שתי המילים "והוא פלאי" כדי לומר לנו שמי שעמד לפני מנוח היה מלאך. רלב"ג: פנחס הנביא הוא שהתגלה לפני מנוח ואשתו, שהרי מלאך אינו מתגלה לשני אנשים יחד, ופנחס לא רצה לאכול מגדי העיזים כדי שבלב מנוח ואשתו יתיישב יותר שהוא שליח ה' וכך הם יקפידו על מה שציווה את אשת מנוח. מלבי"ם: פירש בשני אופנים: א. הפירוש מופרש מבני האדם. ב. שמו של המלאך נקבע לפי השליחות שלו, וכאן השליחות הייתה לעשות פלאים וניסים וגם כדי לצוות על נזירות שהיא הפלאה.

[56] דעת מקרא.

[57] מצודות + דעת מקרא. רד"ק: למרות שהיה אסור להקריב על במה מחוץ למשכן שילה, מנוח העלה את הקרבן לה' בתור הוראת שעה, כפי שאמר לו המלאך שאם יעשה קרבן – שיעשה אותה לה'.

[58] מצודות.

[59] מצודות.

[60] מצודות.

[61] תרגום.

[62] תרגום. מלבי"ם: ראיית המלאך בשעת העליה לשמים היא מעלה גבוהה יותר מראיית המלאך לפני כן, משום שכאשר המלאך עולה לשמים, הוא מתפשט מלבושו הגשמי (מעין דבריו של אליהו לאלישע שאם יראה אותו עולה לשמים, הוא יהיה במדרגה כפולה בנבואה).

[63] תרגום.

[64] מצודות.

[65] רד"ק בפירושו השני. בפירושו הראשון כתב ש"אז ידע מנוח" דבק עם נס עליית המלאך לשמים.

[66] מצודות.

[67] מצודות.

[68] מצודות.

[69] מהר"י קרא.

[70] מצודות.

[71] תרגום.

[72] אברבנאל.

[73] תרגום.

[74] תרגום.

[75] תרגום + רש"י. גם רלב"ג פירש שהמילה "לפעמו" פירושה "לפעמים", כמו פעמון שמכה פעם בצד זה ופעם בצד זה, כך שמשון היה חושב לפעמים להתנקם מפלשתים ולפעמים היה נמנע מכך. מצודות: "לפעמו" מלשון צעדים, רוח ה' הצעידה את שמשון, ופירוש הפסוק הוא שרוח הגבורה גרמה לשמשון להסתובב במחנה דן כדי שיהיו מקרים שבהם הוא יראה לכולם שם את רוח הגבורה שלו. רד"ק: "לפעמו" פירושו לחזקו, והכוונה היא ששמשון נלחם שם נגד אויבים וניצח אותם, אלא שהנביא לא כתב לנו על מלחמה זו. בשם חז"ל כתב ש"רוח ה'" פירושו שברכת יעקב "יהי דן נחש עלי דרך" התחילה להתקיים. מהר"י קרא: "לפעמו" פירושו לנענע אותו.

[76] תרגום.

[77] תרגום. מלבי"ם: בגלל שמצאנו אשתאול וצרעה בנחלת שבט יהודה, הדגיש הכתוב את היות שמשון במחנה דן ולא במחנה יהודה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.