בית המקדש בכלל והקרבנות בפרט מפרנסים היטב את הצורך הרוחני של העם וכל אחד ואחד מפרטיו. לכן אינם מרגישים את הנזק הגדול בחטאיהם ואינם מאמינים שחטאים אלו יביאו גזירת כלייה על מבצר הקודש בעולם, על בית השם.
הסחת הדעת מחומרת המעשים הרעים הופכת את ביהמ"ק מסניגור לקטיגור שהרי בגלל ביהמ"ק ממשיכים "בביטחון" לחטוא. כתוצאה מחיבור פרדוכסלי זה – בין המקדש לחטאים, טומאת החטא חודרת להרגשות הקדושות בעבודת השם ומטמאתם. סופו של טראגדיה זו היא שההתלהבות של העם היא בהקטרה לע"ז ובהקרבה למולך , ועבודת הקרבנות נעשית כטפילה בנפשם. בכך למעשה כבר החריבו את ההשפעה החיובית של המקדש.
המסקנה המוכרחת היא שהקרבנות והמקדש יכולים להביא את ברכתם רק כאשר הנפש מתוקנת ויודעת שמטרת ישראל היא ההליכה בדרכי השם בכל מרחבי החיים ושמוסר התורה צריך ללוות אותנו תמיד לשפר את הרגלינו ומעשינו. אז המקדש הוא אכן גולת הכותרת של כל הטוב.
סניגור נעשה קטיגור
אין להסיק מדברי הנביא שהקרבנות נעדרים כל חשיבות אמיתית ואינם אלא דוגמת "דיברה תורה כנגד יצר הרע". ההיפך הוא הנכון. הקרבנות מילאו את הרגשות העם בתחושות של קירבה ודביקות בד' ובעבודתו לא פחות מכל המצוות המעשיות שאנו עושים היום. העבודה לא התבצעה כשיגרה ישנה, כחובה רשמית, כפרעון כפוי של מס. אדרבה, חזקה שהיא נעשתה בשמחה ובחיוניות עד כדי כך שיוכלו רוב העם להאמין שהתמידין בשחרית ובין הערביים כשלעצמם מכפרים על כל עוונותיהם.
במצב זה, בהרגשת בטחון הנשענת על חשיבותה ועוצמתה של העבודה, יכלו כל דמיונות נביאי השקר לפרוח ולהתקבל בלב העם כתחזיות נכונות וריאליות. שהרי לא יעלה על הדעת שהד' יחריב מערכת שלימה ונפלאה שכולה מסירות לעבודתו. אפילו נבואות ירמיהו על החורבן נתפסות כאיום חינוכי ,ולא כהתרעת אמת.
שני קצוות מנוגדים זל"ז מתרוצצים בחיי העם. הרגלי החטא מכאן ועבודת ביהמ"ק מכאן. אך מה קורה? נעשה כעין יחלוקו שהופך בהמשך לשותפות ח"ו שכל צד משמש כאיזון וכתמיכה בשכנגדו. כאשר החיוב מסייע לדבר עבירה נקצצות לו הכנפיים , אין בכוחו לטהר, והוא עלול לקבל טומאה. בשלב ראשון העבודה בבימ"ק נעשה כעין מטריית מחסה ליצרים הרעים. במקום להוות איום, העבודה משמשת הגנה למעשה רשעות "הלוא ד' בקרבנו לא תבוא עלינו רעה". ובשלב שני הכל נטמא. הראש המלא מחשבות עבירה אינו מרפה מהאדם גם כשנכנס לביהמ"ק, ומציאות בלתי נסבלת זו מעוררת את זכרון החטאים הנוראים מתקופת מנשה "שמו שיקוציהם בבית הזה לטמאו.
עוד לפני החטא הראשון ישנו שיבוש בהבנת התפיסה הראויה למקריבי הקרבן. הקרבן אמנם שקול כנגד הכל. אבל במה דברים אמורים, כאשר מביא הקרבן מודע ל"כל" למטרה השלימה הגדולה שאותה הוא בא להעמיד בו ובעולם על ידי ההקרבה. מטרת יצ"מ ובחירת ישראל היא לחיות כעם ד' השומע תדיר בקולו, בקול תורתו מסיני בקול נביאיו ובקול רוח קודשו בליבם של ישראל.
כאשר מסרבים להכיר במטרה השלימה שכינה מתרחקת וכל החטאים, גם של דורות קדומים נראים בכל ניוולם. יצה"ר גדול והולך וגדל ח"ו ואין אהבת המקום המכסה גם פשעים.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.