שילוח בני ראובן וגד לנחלתם

"אָז יִקְרָא יְהוֹשֻׁעַ לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי מַטֵּה מְנַשֶּׁה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקֵיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹקֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל  לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: וַיְבָרְכֵם יְהוֹשֻׁעַ וַיְשַׁלְּחֵם וַיֵּלְכוּ אֶל אָהֳלֵיהֶם".

נחלת חצי שבט מנשה בבשן

"וְלַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה נָתַן מֹשֶׁה בַּבָּשָׁן וּלְחֶצְיוֹ נָתַן יְהוֹשֻׁעַ עִם אֲחֵיהֶם בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן יָמָּה וְגַם כִּי שִׁלְּחָם יְהוֹשֻׁעַ אֶל אָהֳלֵיהֶם וַיְבָרֲכֵם: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם".

בנין המזבח על הירדן

"וַיָּשֻׁבוּ וַיֵּלְכוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִשִּׁלֹה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן לָלֶכֶת אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתָם אֲשֶׁר נֹאחֲזוּ בָהּ עַל פִּי ה' בְּיַד  מֹשֶׁה: וַיָּבֹאוּ אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיִּבְנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה שָׁם מִזְבֵּחַ עַל הַיַּרְדֵּן מִזְבֵּחַ גָּדוֹל לְמַרְאֶה: וַיִּשְׁמְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הִנֵּה בָנוּ בְנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה אֶת  הַמִּזְבֵּחַ אֶל מוּל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל גְּלִילוֹת הַיַּרְדֵּן אֶל עֵבֶר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁמְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקָּהֲלוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁלֹה לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא".

טענת בני ישראל על בנין המזבח

"וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן: וַעֲשָׂרָה נְשִׂאִים עִמּוֹ נָשִׂיא אֶחָד נָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אָב לְכֹל מַטּוֹת יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ רֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם הֵמָּה לְאַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹאוּ אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה אֶל אֶרֶץ הַגִּלְעָד וַיְדַבְּרוּ אִתָּם לֵאמֹר: כֹּה אָמְרוּ כֹּל עֲדַת ה' מָה הַמַּעַל הַזֶּה אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בֵּאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' בִּבְנוֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ לִמְרָדְכֶם הַיּוֹם בַּה': הַמְעַט לָנוּ אֶת עֲוֹן פְּעוֹר אֲשֶׁר לֹא הִטַּהַרְנוּ מִמֶּנּוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיְהִי הַנֶּגֶף בַּעֲדַת ה': וְאַתֶּם תָּשֻׁבוּ הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' וְהָיָה אַתֶּם תִּמְרְדוּ הַיּוֹם בַּה' וּמָחָר אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִקְצֹף: וְאַךְ אִם טְמֵאָה אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם עִבְרוּ לָכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּת ה' אֲשֶׁר שָׁכַן שָׁם מִשְׁכַּן ה' וְהֵאָחֲזוּ בְּתוֹכֵנוּ וּבַה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאֹתָנוּ אַל תִּמְרֹדוּ בִּבְנֹתְכֶם לָכֶם מִזְבֵּחַ מִבַּלְעֲדֵי מִזְבַּח ה' אֱלֹקֵינוּ: הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל מַעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ".

מענה בני ראובן ובני גד

"וַיַּעֲנוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וַחֲצִי שֵׁבֶט הַמְנַשֶּׁה וַיְדַבְּרוּ אֶת רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל: אֵל אֱלֹקִים ה' אֵל אֱלֹקִים ה' הוּא יֹדֵעַ וְיִשְׂרָאֵל הוּא יֵדָע אִם בְּמֶרֶד וְאִם בְּמַעַל בַּה' אַל תּוֹשִׁיעֵנוּ הַיּוֹם הַזֶּה: לִבְנוֹת לָנוּ מִזְבֵּחַ לָשׁוּב מֵאַחֲרֵי ה' וְאִם לְהַעֲלוֹת עָלָיו עוֹלָה וּמִנְחָה וְאִם לַעֲשׂוֹת עָלָיו זִבְחֵי שְׁלָמִים ה' הוּא יְבַקֵּשׁ: וְאִם לֹא מִדְּאָגָה מִדָּבָר עָשִׂינוּ אֶת זֹאת לֵאמֹר מָחָר יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם לְבָנֵינוּ לֵאמֹר מַה  לָּכֶם וְלַה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל: וּגְבוּל נָתַן ה' בֵּינֵנוּ וּבֵינֵיכֶם בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד אֶת הַיַּרְדֵּן אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה' וְהִשְׁבִּיתוּ בְנֵיכֶם אֶת בָּנֵינוּ לְבִלְתִּי יְרֹא אֶת ה': וַנֹּאמֶר נַעֲשֶׂה נָּא לָנוּ לִבְנוֹת אֶת הַמִּזְבֵּחַ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזָבַח: כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם וּבֵין דֹּרוֹתֵינוּ אַחֲרֵינוּ לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת ה' לְפָנָיו בְּעֹלוֹתֵינוּ וּבִזְבָחֵינוּ וּבִשְׁלָמֵינוּ וְלֹא יֹאמְרוּ בְנֵיכֶם מָחָר לְבָנֵינוּ אֵין לָכֶם חֵלֶק בַּה': וַנֹּאמֶר וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ וְאֶל דֹּרֹתֵינוּ מָחָר וְאָמַרְנוּ רְאוּ אֶת תַּבְנִית מִזְבַּח ה' אֲשֶׁר עָשׂוּ אֲבוֹתֵינוּ לֹא לְעוֹלָה וְלֹא לְזֶבַח כִּי עֵד הוּא בֵּינֵינוּ וּבֵינֵיכֶם: חָלִילָה לָּנוּ מִמֶּנּוּ לִמְרֹד בַּה' וְלָשׁוּב הַיּוֹם מֵאַחֲרֵי ה' לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לְעֹלָה לְמִנְחָה וּלְזָבַח מִלְּבַד מִזְבַּח ה' אֱלֹקֵינוּ אֲשֶׁר לִפְנֵי מִשְׁכָּנוֹ".

קבלת הדברים ודברי שלום

"וַיִּשְׁמַע פִּינְחָס הַכֹּהֵן וּנְשִׂיאֵי הָעֵדָה וְרָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר אִתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד וּבְנֵי מְנַשֶּׁה וַיִּיטַב בְּעֵינֵיהֶם: וַיֹּאמֶר פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶל בְּנֵי רְאוּבֵן וְאֶל בְּנֵי גָד וְאֶל בְּנֵי מְנַשֶּׁה הַיּוֹם יָדַעְנוּ כִּי בְתוֹכֵנוּ ה' אֲשֶׁר לֹא מְעַלְתֶּם בַּה' הַמַּעַל הַזֶּה אָז הִצַּלְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִיַּד ה': וַיָּשָׁב פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהַנְּשִׂיאִים מֵאֵת בְּנֵי רְאוּבֵן וּמֵאֵת בְּנֵי גָד מֵאֶרֶץ הַגִּלְעָד אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּשִׁבוּ אוֹתָם דָּבָר: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְבָרֲכוּ אֱלֹקִים בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ לַעֲלוֹת עֲלֵיהֶם לַצָּבָא לְשַׁחֵת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד יֹשְׁבִים בָּהּ: וַיִּקְרְאוּ בְּנֵי רְאוּבֵן וּבְנֵי גָד לַמִּזְבֵּחַ כִּי עֵד הוּא בֵּינֹתֵינוּ כִּי ה' הָאֱלֹקִים".

שיבת חלוצי עבר הירדן לארץ אחוזתם

בתום ארבע עשרה שנות הכיבוש והחלוקה קורא יהושע לשבט ראובן ולשבט גד ולחצי שבט מנשה, שניתנה להם נחלה בעבר הירדן המזרחי. מבין שבטים אלה, בני גד ובני ראובן שלחו את לוחמיהם אל החזית ועברו חמושים לפני בני ישראל, ובכל אותן שנים הם היו בשליחות לאומית שנראתה כמו שירות מילואים ארוך במיוחד. מי שעזב את בנו בן עשר קיבל אותו בן עשרים וארבע ומי שעזב את בנו בן עשרים קיבל אותו בן שלושים וארבע[1], ובשנים אלו בוודאי היו בר מצוות וחתונות, נולדו נכדים ונינים, וכעת, בחלוף ארבע עשרה שנים, פונה יהושע לאנשי המילואים ואומר להם:

"אַתֶּם שְׁמַרְתֶּם אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וַתִּשְׁמְעוּ בְקוֹלִי לְכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם: לֹא עֲזַבְתֶּם אֶת אֲחֵיכֶם זֶה יָמִים רַבִּים עַד הַיּוֹם הַזֶּה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִצְוַת ה' אֱלֹקֵיכֶם: וְעַתָּה הֵנִיחַ ה' אֱלֹקֵיכֶם לַאֲחֵיכֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן".

יהושע מכריז על חזרה לשגרה ושולח את שבטי עבר הירדן המזרחי להזדכות על הציוד ולחזור לחיק משפחותיהם.

ראשיתו של מסע החלוצים

מסע החלוצים של ראובן גד וחצי מנשה החל בפרשת מטות[2], בבקשתם של בני גד ובני ראובן לקבל את נחלתם בעבר הירדן המזרחי, בארץ שכבשו מסיחון ועוג, ולא לעבור את הירדן עם שאר השבטים הבאים לנחול את הארץ שממערב לירדן.

לבני ראובן ולבני גד היה מקנה רב, ומצאו את אזור עבר הירדן שבו שכנו באותו זמן, מתאים ביותר למרעה בהמתם, כי חבל ארץ זה הוא בעל שטחים נרחבים ומגדל עשב רב.

משה הבין שבקשתם לשבת ממזרח לירדן נובעת, לא רק מתוך דאגה למרעה צאנם, אלא גם מתוך רצון להימלט משותפות במלחמה על כיבוש הארץ.

משה גער בהם, כיצד הם חושבים לשבת בעבר הירדן ולא לסייע לאחיהם במלחמה נגד עמי כנען, אחרי שכולם השתתפו בשווה בכיבוש ארץ סיחון ועוג שהם רוצים לקבל בנחלתם.

טענה נוספת העלה משה בהזכירו להם את מעשה המרגלים אשר ארע שלושים ותשע שנים קודם לכן, ואת תוצאותיו הקשות. משה האשים אותם בכך שהם מבקשים לחזור שוב על מעשה זה, שכן על ידי סירובם להיכנס לארץ ישראל הם יכניסו פחד בלב שאר העם, שייראו מלהיכנס לארץ, ויבקשו גם הם להישאר ממזרח לירדן, כפי שארע במעשה המרגלים שהפילו פחד על העם בספרם את אשר ראו עיניהם בארץ.   

בני שני השבטים שומעים את דברי התוכחה של משה ומשיבים, שלא זו היתה כוונתם, ואינם חפצים להיפטר ממלחמות כיבוש הארץ, אלא אדרבא, מוכנים הם לשלוח את אנשי הצבא שלהם לעמוד בראש הלוחמים ולהשתתף בכל המלחמות עד תום שנות הכיבוש, וכך נאמר:

"וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ: וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר מִפְּנֵי יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ: לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ: כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה"[3].

פגם בסדרי העדיפויות

רש"י מעמיד אותנו על פגם בסדרי העדיפויות של בני שני השבטים באמרם "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ", וכך אומרים חז"ל[4] על פסוק זה:

"'לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו', 'לב חכם לימינו' זה משה, ו'לב כסיל לשמאלו' אלו בני ראובן ובני גד, שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר. למה? שחיבבו נכסיהם יותר מגופן, שאמרו למשה 'גדרות צאן נבנה למקנינו פה' תחילה ואחר כך 'וערים לטפנו'. אמר להם משה: לא תעשו כך, עשו את העיקר תחילה 'בנו ערים לטפכם' ואחר כך 'גדרות לצאנכם', הוי 'לב חכם לימינו' זה משה, ו'לב כסיל לשמאלו', אלו בני ראובן ובני גד".

במדרש רבה[5] הניסוח קצת שונה: "שחיבבו את ממונם יותר מן הנפשות". ויש מדרש אגדה[6] חריף עוד יותר: "אוילים הם שהיו אוהבים מקניהם יותר מטפם". כשאדם עסוק במקנה ושקוע בעולם הקנייני שלו, הוא מאבד את הסדר הנכון של החיים, "שעשו את העיקר טפל ואת הטפל עיקר". כשאדם מרוכז בקניין של בית, נחלה או רכב, ומקיף את עצמו בקניינים, הוא עלול להגיע למצב שהוא מאבד את הראש, מאבד את ההבחנה בין עיקר לטפל. המדרש משתמש בכינוי של גנאי "אוילים הם", איך אדם יכול להעלות על הדעת שהכבשים שלו חשובים יותר מבניו?! איך אדם מגיע להבנה כזו?! הבנה כזו יכולה להיות נחלתו של אדם רק אם נפשו משועבדת לעולם הקנייני שלו.

חצי שבט המנשה מופיע בהפתעה

בתחילה מוזכרים רק בני שני השבטים, ראובן וגד, ובסוף הפרק שם נמנה באופן מפתיע עם נוחלי עבר הירדן המזרחי גם חצי שבט מנשה:

"וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה: נַחְנוּ נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' אֶרֶץ כְּנָעַן וְאִתָּנוּ אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן: וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב"[7].

לאחר הבטחת בני גד ובני ראובן למלא אחר תנאו של משה, מופיע לפתע חצי שבט מנשה. מהיכן הגיעו בני שבט מנשה כעת, הרי הם לא לקחו חלק בכל התהליך, למה משה נותן גם להם נחלה בעבר הירדן?

הגלעד למכיר בן מנשה

פרשת מטות נגמרת בתיאור סדרי הכיבוש, וכך נאמר:

"וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ וַיּוֹרֶשׁ אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ: וַיִּתֵּן מֹשֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה וַיֵּשֶׁב בָּהּ: וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ"[8].

את מכיר בן מנשה אנו מכירים ממקום אחר, בנות צלפחד היו מצאצאי מכיר בן מנשה, והן דווקא מסרו נפשן על ארץ ישראל. מהו מקומו של חצי שבט מנשה בעבר הירדן, מה ראה משה לתת את הגלעד למכיר בן מנשה?

יוסף הודה בארצו

מָכִיר היה בנו של מנשה בן יוסף. חז"ל[9] אומרים שמעלה מיוחדת היתה ביוסף, יוסף הודה בארצו. כשמשה רבנו בא בשאלה לפני ריבונו של עולם: מדוע יוסף זוכה להיקבר בארץ ישראל ואני לא? משיב לו הקב"ה:

"מי שהודה בארצו - נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו - אינו נקבר בארצו".

יוסף שהודה בארצו - נקבר בשכם, ומשה רבנו שלא הודה בארצו - לא נקבר בארץ ישראל. ממשיך המדרש:

"יוסף הודה בארצו, מנין? גבירתו אומרת 'ראו הביא לנו איש עברי' וגו' (בראשית לט, יד) ולא כפר אלא 'גנב גנבתי מארץ העברים' (בראשית מ, טו).  נקבר בארצו, מנין? שנאמר: 'ואת עצמות יוסף אשר העלו... מארץ מצרים קברו בשכם' (יהושע כד, לב), את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך, כיצד? בנות יתרו אומרות 'איש מצרי הצילנו מיד הרועים' (שמות ב, יט) והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו".

בנות יתרו אומרות "אִישׁ מִצְרִי הִצִּילָנוּ" - כך בנות יתרו רואות את משה, לעומת זאת אצל יוסף כתוב "רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי" - יוסף כל כולו ארץ ישראל ואפילו הגבירה הגויה מזהה זאת.

בנות צלפחד היו מחבבות את הארץ

החיבה המיוחדת לארץ ישראל מתגלה מאוחר יותר אצל בנות צלפחד. רש"י עומד על כך פעמיים בפרשת פינחס. פעם אחת[10] כתב:

"על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים 'נתנה ראש ונשובה מצרימה' (במדבר יד, ד), והנשים אומרות 'תנה לנו אחוזה' (במדבר כז, ד)".

ובפעם השניה[11] כתב:

"למשפחת מנשה בן יוסף - למה נאמר, והלא כבר נאמר בן מנשה, אלא לומר לך יוסף חבב את הארץ, שנאמר: 'והעליתם את עצמותי' וגו' (בראשית נ, כה), ובנותיו חבבו את הארץ, שנאמר: 'תנה לנו אחוזה' (במדבר כז, ד). וללמדך שהיו כולם צדיקים, שכל מי שמעשיו ומעשה אבותיו סתומים ופרט לך הכתוב באחד מהם ליחסו לשבח, הרי זה צדיק בן צדיק".

מכיר בן מנשה ובנות צלפחד, כולם צדיקים אוהבי ארץ ישראל היו, כולם היו שייכים לעניינו של יוסף שהודה בארצו וביקש "וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם". והנה מוצאים אנו בהפתעה את חצי שבט המנשה מצטרף לנוחלי עבר הירדן.

להשתיל בתוכם גדולי תורה

בתחילת ספר דברים כותב הנצי"ב[12] הסבר נפלא. הנצי"ב שואל: מדוע בפסוקים המספרים על הורשת ארץ סיחון ועוג הסדר מבולבל - תחילה תיאור גבולות בני גד ובני ראובן באופן חלקי, לאחר מכן תיאור גבולו של חצי שבט מנשה, ולבסוף סיום תיאור הגבול של בני גד ובני ראובן? מלבד זאת: מדוע הופלו חצי שבט מנשה לטובה וקיבלו נחלה גדולה יותר מזו של בני גד ובני ראובן? ולבסוף: מדוע אין הם נכללים בתנאי בני גד ובני ראובן?

מסביר הנצי"ב:

"על כרחך היה בזה כוונה פנימית שנוגע לכלל ישראל, שיֵשבו בעבר הירן. ונראה דבשביל שראה משה רבנו שבעבר הירדן כח התורה מועט (שכן עיקר עניינו בריבוי הנכסים)... על כן השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה שיאירו מחשכי הארץ באור כח שלהם, וכתיב: 'מני מכיר ירדו מחקקים' (שופטים ה, יד), היינו גדולי תורה ראשי ישיבות, כמו שמפור בסנהדרין (ה ע"א) על הא דכתיב 'לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו - אלו בני בניו של הלל שמלמדים תורה ברבים'. וכן היה בכל דור".

כלומר הקב"ה 'שתל' את בני מכיר בן מנשה בתוך בני גד, משום שבני גד היו עסוקים במקנה, בצדדים הקנייניים החומריים של ארץ ישראל, לכן החליט משה לקחת את שבט התורה, את ה'מחוקקים', גדולי התורה, ולשים אותם שם, כדי להחזיק את הדור. ממשיך הנצי"ב:

"...והשתדל משה שיתרצו המה לשבת בעבר הירדן".

היה צורך במאמץ ובשכנוע. בני מנשה התנגדו, הם הקשו וטענו: למה שלא ננחל בתוך ארץ ישראל? למה ננחל במקום שהוא ממוצע בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, למה ננחל במקום שלא מביאים ממנו ביכורים ולא מביאים ממנו שתי הלחם?

"ומשום זה הרבה להם נחלה עד שנתרצו. והכי איתא בירושלמי ביכורים (פ"א), שאין מביאין ביכורים מעבר הירדן משום דכתיב 'ארץ זבת חלב ודבש' ולא עבר הירדן. תני 'אשר נתת לי ה'' ולא שנטלתי לי לעצמי. מאי ביניהון? אמר רבי אבין: חצי שבט מנשה ביניהון. מאי דכתיב 'אשר נתת לי' ולא שנטלתי לי מעצמי, חצי שבט מנשה לא נטלו מעצמן וכו'. פירוש, שלא נטלו כל אחד על ידי בקשת משה ומסתמא עשה על פי ה'. וזהו סדר הפסוקים שהוכיח משה לישראל, שהחל לחלוק נחלת בני גד ובני ראובן ולא יכול לגמור עד שדיבר עם חצי שבט מנשה וגמר עמם ונתרצו בחלקם. אז ידע משה לגמור חילוק נחלת בני גד ובני ראובן. ודבר זה היה ידוע לכל ישראל באותה שעה. ואחר כך סיפר להם הענין כמה השתדל להשתיל בקרבם גדולי תורה. ומזה ילמדו לדורות להשתדל לדור במקום תורה דווקא כי בזה תלוי חיי ישראל, וכדאיתא בכתובות (קיא ע"א) 'כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל, כך אסור לצאת מבבל לחץ לארץ', ופירש רש"י, 'לפי שיש שם ישיבות המרביצות תורה תמיד'. ואפילו לענין קבורה אמרו חז"ל שם שטוב להקבר במקום תורה כמו מעלת ארץ ישראל. כל זה הראה משה רבנו לדורות מה שעשה בזמנו".

משה רבנו רצה שנקודת הקודש לא תהיה מטושטשת גם אצל מי שנמצא בעבר הירדן המזרחי. גם בעבר הירדן, שמדרגתו ממוצעת - הוא לא ארץ ישראל ממש, אבל הוא גם לא חוץ לארץ - גם שם יש שבט שקיבל את חלקו לא מתוך חשבונות ארציים אלא מתנה מאת ה'.

פנו ולכו לכם לאהליכם

חיילי בני גד ובני ראובן המתינו לקבלת הרשות מיהושע מפקדם לשוב לבתיהם, ובפרקנו, כעבור ארבע עשרה שנה, ניתנה להם הרשות. יש לשים לב לכך שיהושע ניגש אליהם ולא הם פנו אליו.

המילים "וְעַתָּה פְּנוּ וּלְכוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם אֶל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם אֲשֶׁר נָתַן לָכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה'"[13], מזכירות לנו פסוק אחר ובו הציווי על המסע הראשון במדבר לאחר מעמד הר סיני, "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי"[14], בואו וכבשו בראשונה את חבל ארץ האמורי שבדרום ארץ כנען, ומשם תמשיכו לכיבוש שאר שכניו.

ניתן לראות בכך רמז למעמדו ההלכתי של עבר הירדן, שהגם שקדושתו פחותה[15], עדיין חלה עליו קדושת ארץ ישראל לעניין דברים מסוימים[16].

יהושע משבח את בני שני השבטים על הליכתם חלוצים בכל שנות הכיבוש והחלוקה בגבורה ובנאמנות, כפי שהתחייבו בפרשת מטות, ומוסיף: "רַק שִׁמְרוּ מְאֹד לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹקֵיכֶם וְלָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּלְדָבְקָה בוֹ וּלְעָבְדוֹ בְּכָל  לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"[17].

יהושע מזהיר אותם, שבישיבתם בעבר הירדן בארץ אחוזתם, ישמרו על מצוות ה' ויעסקו בתורה מתוך אהבה ודבקות בה'. ולאחר מכן פונה בדברי ברכה לחצי שבט מנשה בנפרד, ומשלח את יושבי עבר הירדן לאחוזתם עם שלל רב ממה שאספו בשנות מלחמתם, "וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר בִּנְכָסִים רַבִּים שׁוּבוּ אֶל אָהֳלֵיכֶם וּבְמִקְנֶה רַב מְאֹד בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִנְחֹשֶׁת וּבְבַרְזֶל וּבִשְׂלָמוֹת הַרְבֵּה מְאֹד חִלְקוּ שְׁלַל אֹיְבֵיכֶם עִם אֲחֵיכֶם"[18].

דברי שבח מארבע בחינות

האברבנאל[19] מציין ארבע נקודות שבהן שיבח יהושע את שבטי עבר הירדן, וכך כתב:

"זכר שקרא יהושע לבני ראובן וגד וחצי שבט המנשה אשר עברו חלוצים לפני בני ישראל ושבח מה שעשו מארבעת בחינות:

האחד - מפאת האמת ששמרו מה שהתנו עם משה רבינו עליו השלום, וזהו אמרו 'אתם שמרתם את כל אשר צוה אתכם משה' וגו'.

והשנית - מהכבוד שעשו ליהושע בששמעו לקולו במה שצוה אליהם כל זמן המלחמה, וכמו שנדרו ושלמו לעשותו בתחילת מנויו, וזהו אמרו 'ותשמעו בקולי לכל אשר צויתי אתכם'.

והבחינה השלישית - מצד האחוה והאהבה אשר שמרו לאחיהם בני ישראל בעזור אותם במלחמותיהם נגד אויביהם, כי הוא מחיוב האחים השלמים, וזהו אמרו 'לא עזבתם את אחיכם' וגו'.

והבחינה הרביעית - מצד האל יתברך שהלכו עם ארון בריתו לשמרו, והיא עבודה נכבדת מאד, ועל זה אמר 'ושמרתם את מצות ה'', רוצה לומר וגם כן במה שעשיתם שמרתם את מצוות ה', ואם כן לאל יתברך ולמשה ולי ולאחיכם עשיתם מעשה משובח כזה".

ארבעת הדברים שבהם הצטיינו ראובן, גד וחצי מנשה הם:

א. עמדו בתנאי שהתנו עם משה ועברו חלוצים לפני אחיהם בכל שנות המלחמה.

ב. תיפקדו בנאמנות ומלאו כל ציווי שיצא מפי יהושע בשלמות.

ג. גילו אחוה ושותפות במלחמתם לכיבוש נחלות השבטים האחרים.

ד. הלכו לפני ארון ברית ה' במלחמה.

הסכנה שבהתרחקות מן הקודש

בהמשך מסביר האברבנאל מה ראה יהושע להזהיר את יושבי עבר הירדן על קיום מצוות ה', וכה דבריו:

"ואמר 'ועתה הניח ה' לאחיכם' וגו', רוצה לומר, ועתה אחרי שהניח ה' אלקיכם לאחיכם כאשר דיבר להם ראוי הוא שאתם תשובו לאהליכם. ולפי שבהתרחקם ממשכן ה' פחד יהושע אולי ישכחו התורה והמצוות, לזה ראה לצוותם לעשות את המצוה והתורה".

הריחוק מהמשכן עלול להשפיע לרעה על יושבי עבר הירדן, ולכן דרושה להם הזהרה מיוחדת.

דברים דומים כותב בעל ה"לב אהרן"[20], וזו לשונו:

"רק שמרו מאד לעשות את המצוה - עם היות שכל ישראל מחויבים בשמירת התורה ובאוצם האזהרה להישמר פן יעברו עליה, הנה אתם צריכים לשמור עצמכם מאד ויותר מכל אחיכם, לפי שהמה בארץ ישראל אשר אוירה וטוב מזגה מסייעם ולא יצטרכו לעוצם האזהרות ככם. אמנם אתם שישבתם בחוצה לארץ צריכים אתם מאד לשמור ולהיזהר לעשות את המצוה".

אויר ארץ ישראל משפיע לטובה, ומי שמתרחק ויורד לקדושת עבר הירדן שהיא פחותה יותר, עליו לנהוג במשנה זהירות.

שיעור באמונה וביטחון

בחתימת דברי יהושע לשניים וחצי השבטים באה הדגשה של ריבוי הנכסים שבהם צוידו החלוצים לקראת חזרתם לעבר הירדן. הדגשה זו מעוררת קושי: הלוא בנתינת ערך מוגזם לריבוי הנכסים טעו בראשית הדרך כאשר הקדימו את דאגתם לבהמותיהם לפני טפם, ועל כך באה תוכחתו של משה רבנו, אם כן מה ראה יהושע להדגיש את שילוחם לבתיהם בשלל רב?

ב"ילקוט שמעוני"[21] דורשים חז"ל:

"'ואל הבקר רץ אברהם' (בראשית יח, ז) - חייך שאני פורעה לבניך; 'ורוח נסע מאת ה' ויגז שלוים' - הרי במדבר, בארץ מנין? 'ומקנה רב היה לבני ראובן', לעתיד לבא מנין? 'והיה ביום ההוא יחיה איש עגלת בקר'".

הקנין הגשמי בשורשו איננו שלילי, אלא נועד לעבוד אתו את ה', כאברהם אבינו שהיה רץ אל הבקר לקיים מצוות כיבוד אורחים, ובכך פתח שערי ברכה ושפע גשמי לכל הדורות הבאים אחריו. מכח ריצתו של אברהם אל הבקר ניתן לבני ישראל במדבר שליו, ובארץ יזכה ראובן למקנה רב, ולעתיד לבוא מרוב הברכה יגדל איש עגלת בקר ושתי צאן, ודי יהיה לו בהם לכלכל את ביתו[22].  

חצי שבט מנשה זכה גם הוא בשפע של ברכה גשמית, על אף שלא דאג לתנאי רווחה למקנהו יחד עם בני גד ובני ראובן, ואף לא הלך חלוץ לפני המחנה במלחמות הכיבוש כמו בני גד ובני ראובן. הקניינים הגשמיים אינם תוצאה של גודל היגיעה. יכול אדם להתייגע הרבה ולהניב רווחים מועטים, כי הברכה תלויה בעבודת הרוחנית של האדם ולא בהשתדלות המעשית.

שיעור זה בענייני אמונה וביטחון, חוו גם בני גד ובני ראובן על בשרם, כאשר לאחר שהעדיפו את הקניינים הגשמיים על פני הדאגה לילדיהם, התבקשו לעזוב הכל לתקופה של ארבע עשרה שנים, מתוך ביטחון מלא בה' שידאג לפרנסת ביתם על אף שבכל שנות הכיבוש והחלוקה לא יהיה בידם לטפל ברכוש, לזרוע ולנטוע, להרחיב ולבנות.

יהושע שולח אותם עם רכוש רב לארץ אחוזתם, ובכך מלמדם שיעור חשוב באמונה וביטחון - ארבע עשרה שנה הייתם מנויים מלעשות לביתכם, והיה נראה שבשובכם תצטרכו להתחיל הכל מחדש, אך מי שפועל עם אל ועושה את המוטל עליו בנאמנות, זוכה לברכת ה' גם בזמן שהוא מנוע מלעשות לביתו.

שיעור באהבת הארץ

שיעור נוסף שעברו בני גד ובני ראובן הוא שיעור באהבת הארץ. בפרשת מטות הוכיח אותם משה על כך שהם מבקשים לחזור שוב על מעשה המרגלים, שכן על ידי סירובם להיכנס לארץ ישראל הם יכניסו פחד בלב שאר העם, שייראו מלהיכנס לארץ, ויבקשו גם הם להישאר ממזרח לירדן, והנה כעת במשך ארבע עשרה שנה נמצאים בני גד ובני ראובן עם אחיהם בארץ ישראל ולא מבקשים לחזור לארץ אחוזתם עד שיהושע קורא להם. הם מבינים שחלקם בעבר הירדן יונק את קדושתו מקדושת ארץ ישראל.

עשר קדושות הן

קדושת ארץ ישראל מחולקת לדרגות, וככל שנכנסים פנימה כך דרגת הקדושה עולה. במסכת כלים[23] מונים חז"ל עשר דרגות של קדושה שישנן בארץ ישראל, ושמונה מתוכן במתחם הר הבית, וזו לשון המשנה:

"עשר קדושות הן: ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות... עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה... לפנים מן החומה מקודש מהם... הר הבית מקודש ממנו... ה'חיל' מקודש ממנו... עזרת נשים מקודשת ממנו... עזרת ישראל מקודשת ממנה... עזרת הכהנים מקודשת ממנה... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה... ההיכל מקודש ממנו... קדש הקדשים מקודש מהם...".

רבנו הרצי"ה היה מזכיר בהקשר זה, שלאות מ"ם יש שני מובנים בטרמינולוגיה העברית: א. מ"ם-היתרון - זה גדול מזה. ב. מ"ם-היחס - זה מתוך זה. המובן הפשוט הוא שירושלים מקודשת יותר משאר מקומות, ואף בבית המקדש עצמו יש מדרגות בקדושה, זו למעלה מזו. אך יחד עם זאת ישנה משמעות נוספת, עמוקה יותר - ירושלים מקודשת מתוך כל ארץ ישראל, מתוך שלמות כל ארץ ישראל מתגלית בכל תוקף קדושת ירושלים.

[1] ראה בראשית רבה צח, טו.

[2] במדבר פרק לב.

[3] במדבר לב, טז-יט.

[4] מדרש תנחומא מטות ז.

[5] במדבר רבה כב, ט.

[6] מדרש אגדה מטות לב, ג.

[7] במדבר לב, לא-לג.

[8] במדבר לב, לט-מב.

[9] דברים רבה ב, ח.

[10] רש"י במדבר כו, סד.

[11] רש"י במדבר כז, א.

[12] העמק דבר דברים ג, טז.

[13] יהושע כב, ד.

[14] דברים א, ז.

[15] עיין נצי"ב לבמדבר לב, כב ורש"י ורלב"ג ליהושע כב, יט.

[16] ראה "ברכי יוסף" למרן החיד"א (אורח חיים סימן תפט) שדן באריכות במעמדו של עבר הירדן, ומאמרו של הרב משה צבי נריה "עבר הירדן – נחלה לישראל" בספר "צניף מלוכה" (עמ' 233).

[17] יהושע כב, ה.

[18] יהושע כב, ח.

[19] אברבנאל יהושע כב, א.

[20] לב אהרן יהושע כב, ה.

[21] ילקוט שמעוני פרשת וירא רמז פב.

[22] ראה רד"ק ישעיהו ז, כא.

[23] כלים פ"א, משניות ו-ט.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.