הקדמה

פרקנו ארוך מאד: יש בו שבעים פסוקים!

האריכות נובעת מתיאור המשפחות בצורה מפורטת, כמה מנתה כל משפחה.

כאשר אנחנו מתבוננים בשמות המשפחות אנו מגלים דבר מפתיע: לחלק מהמשפחות היו שמות של שונאי ישראל שהציקו לישראל, ושמות של עבודה זרה!

כך נאמר בפרקנו:

מח. "בני רצין, בני נקודא, בני גזם.

מט. בני עזא, בני פסח, בני בסי.

נ. בני אסנה, בני מעונים, בני נפוסים.

נא. בני בקבוק, בני חקופא, בני חרחור.

נב. בני בצלות, בני מחידא, בני חרשא.

נג. בני ברקוס, בני סיסרא, בני תמח.

נד. בני נציח, בני חטיפא.

נה. בני עבדי שלמה, בני סטי, בני הספרת, בני פרודא.

נו. בני יעלה, בני דרקון, בני גדל".

והרי רצין היה מלך ארם שהציק לישראל, וסיסרא היה שר צבא יבין מלך כנען, שלחץ את ישראל בחזקה, ודרקון הוא שם של עבודה זרה!

כיצד יתכן שאנשים מישראל נקראו בשמות כאלה?

א. הסבר המדרש

אמרו על כך חז"ל במדרש בראשית רבה בפרשת ויצא (עא, ג): "אמר רבי יוסי בר חנינא: ארבע מדות נאמרו בשמות: יש ששמותם נאים ומעשיהם נאים, יש ששמותם כעורים ומעשיהם כעורים, יש ששמותיהן כעורים ומעשיהם נאים, ויש ששמותן נאים ומעשיהם כעורים.

שמותיהן נאים ומעשיהם כעורים - עשו, שמו עשו ואינו עושה. ישמעאל, שמו שומע ואינו שומע.

שמותן כעורים ומעשיהם נאים - אלו בני הגולה: 'בני בקבוק, בני חקופא, בני חרחור' (עזרא ב, נא), וזכו ועלו ובנו בית המקדש.

שמותיהן כעורים ומעשיהן כעורים - אלו המרגלים: סתור בן סתורים, גדי גרדים ומרדין.

אמר רבי יוסי בר חנינא: שמותיהן נאים ומעשיהן נאים - אלו השבטים: ראובן, ראו בן בין הבנים, שמעון, שומע בקול אביו שבשמים".

כעין זה אמרו חז"ל גם במדרש במדבר רבה בפרשת שלח (טז, י): "יש בני אדם ששמותם נאים ומעשיהם כעורים, שמותם כעורים ומעשיהם נאים, ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים...

שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים - אלו עולי גולה: 'בני ברקוס, בני סיסרא, בני תמח' (עזרא ב, נג)".

אם כן לפי המדרש אמנם שמותיהם של חלק מהעולים היו כעורים, אבל מעשיהם היו נאים: שהם עלו לבנות את בית המקדש!

ב. הרחבת ההסבר למדרש מספר "אם הבנים שמחה"

בספר "אם הבנים שמחה" (פ"ג סעיף ל) הביא את המדרשים הנ"ל, והסבירם בהרחבה: "כבר הוכחתי בפתיחת הספר שבנין הארץ מאד רצוי והגון לפניו יתברך, אפילו יהיה על ידי מי שיהיה, והעיקר הוא רק שיהיה נבנה והולך, כדי שיהיה ראוי להתיישב בה. וכעת נראה לי להוסיף עוד ראיה לזה ממדרש רבה ויצא (עא, ג): אמר רבי יוסי בר חנינא, ארבע מדות בשמות: יש ששמותיהם נאים ומעשיהם נאים, יש ששמותיהם כעורים ומעשיהם כעורים, יש ששמותיהם כעורים ומעשיהם נאים, ויש ששמותיהם נאים ומעשיהם כעורים וכו'. שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים, אלו בני הגולה: 'בני בקבוק, בני חקופא, בני חרחור' (עזרא ב, נא), וזכו ועלו ובנו בית המקדש. ונשנו דברי המדרש הללו בפרשת שלח (במדבר רבה טז, י), וזה לשונם שם: שמותיהם כעורים ומעשיהם נאים, אלו עולי הגולה: 'בני ברקוס, בני סיסרא, בני תמח' (עזרא ב, מ), ובעזרא כתיב (שם פסוק נט): 'ואלה העולים מתל מלח תל תרשא כרוב אדן', ואמר עוד: 'ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם אם מישראל הם', ופירש רש"י, לפי שאבדו יחס שלהם ולא ידעו אם מישראל הם, עכ"ל.

הרי דרבותינו בעלי המדרש אמרו על עולי הגולה בימי עזרא ששמותיהם כעורים ומעשיהם נאים, שמותיהם כעורים דהיו שמות של גויים, כמו שידענו מסיסרא, דהוא שם של גוי, וילמוד סתום מן המפורש דגם שאר השמות היו שמות של גויים, ועל כן היו כעורים. והנה כמה מהם היו בשפל המצב כל כך, עד שלא יכלו להגיד כלל אם מזרע ישראל המה, כמפורש בכתוב הנ"ל.

עוד יש להכיר את דל מצבם הרוחני משמות הגויים הנזכרים בפסוק, ואסביר הדברים מן החיים שלנו, שאנו חיים בגלות.

ואקדים את דברי הרא"ש בגיטין (פרק רביעי, סימן ז) דכתב דכבר נהוג כגלות, דמלבד שם הקודש שמקבל בר ישראל במחנה העברים, עוד יש לו שם של גויים, שמשתמש בו בשעה שעומד בקישור עמהם, כגון במשא ומתן עמהם, וכדומה בעת שעומד בשייכות עמהם, עיין שם. אך כשהוא בינו ובין ישראל משתמש רק בשם הקודש. ומכל שכן בשייכות לדבר שבקדושה, כמו בעליית התורה בבית הכנסת, ובשמחת תורה בהקפות, וכדומה בסעודת מצוה, ולכל דבר שבקדושה, קורין אותו רק בשם הקודש. ושם של גוי לא יזכר ולא יפקד שם, ואדרבא עוד לחרפה יהיה לו אם יכנו אותו שם בחבורת ישראל - ומכל שכן אם יהיה בחבורת צדיק ומה גם אצל צדיק הדור - בשם של גוי, ויהיה לו זה לכלימה היותר גדולה.

ונקח דמיון, אם צדיק, רבן של ישראל, כמו הצדיק מבעלזא, או משאר צדיקי הדור, יעשו אסיפה לצורך ענין הנוגע לכלל ישראל, אשר יתנהל על פי צדיק הדור הזה בעצמו, וכל אחד מן הנאספים צריך להתקרב אל הצדיק כדי להגיד שמו אליו, כדי שידע מי ומי ההולכים ומשתתפים אתו, יהיה הדרך כשיתקרבו אחד אחד וישאלו על שמו, כל אחד יאמר: 'אני שמעון בן משה', 'אני יעקב בן לוי', וכדומה. והיה אם אחד יאמר על השאלה 'מה שמך', יאמר: 'אדוני הרבי, אני פרנץ', 'היינריך', 'אדולף', וכדומה מן שמות הגויים, יהיה לצחוק ולחוכא ואטלולא בין הנאספים. כי נגד צדיק הדור אינו נקרא 'פרנץ', לא 'היינריך', וגם לא 'אדולף'. כי אם 'משה', 'שמעון', 'אברהם', וכדומה מן שמות ישראל. כן הוא הדרך אצל ישראלים שנתגדלו במקומות החרדים והיראים. המה יודעים שבינו ובין ישראל אין לקרוא רק בשם הקודש. ומכל שכן נגד צדיק מפורסם, לחרפה יהיה לו להזכיר עצמו בשם של גוי. אבל אם יבוא אחד שנתגדל במקומות שכבר שכחו את היהדות רח"ל, ונתגדלו לגמרי ברוח העמים... איש כזה אינו יודע משם הקודש כלל, ורק שם הגוי לבד ידוע לו בכל דרכי החיים שלו. אם איש כזה יבוא בתוך הבאים לפני צדיק הדור הזה, אשר ידרוש אחר כל שם שנאספו שמה, וכשיגיע התור אליו להגיד שמו לפני הרבי מבעלזא, וישאלו הרבי איו איפוא שמך, ישיבהו לפי תומו: רבי, שמי הוא 'פראנץ' או 'אדאלף' וכדומה. ואם כי העומדים סביבו יצחקו ממנו, וגם הרבי בעצמו יעביר צחוק קלה על שפתיו, אבל איש התם הזה לא יבין ולא ידע מה מקום לצחוק הזה. הלוא רק שמו הגיד לפני הרבי, ומה לצחוק על זה?! ומה אוון פעלתי בזה?!

על כל פנים אנו רואים דהגדת שם של גוי לפני צדיק הדור בשעה שדורש וחוקר על שמו, אם כי היא בתום לבבו, עם כל זה הוא עדות על שפל מצבו הרוחני, וכי הוא גרוע מאד. כן היה ממש בעולי הגולה בזמן בית שני, דכתיב: 'ואלה בני המדינה העולים משבי הגולה וגו', אשר באו עם זרובבל ישוע נחמיה שריה רעליה מרדכי בלשן' (עזרא ב, א-ב), הם היו הצדיקי הדור, אשר כולם נאספו תחת דגלם לעלות לארץ ישראל, והם הם אשר שאלו לכל אחד אחר שמו, כדי לרשום שמם עלי גליון, לידע שמות העולים עמהם. ובטח כל אחד אמר את שם הקודש שקיבל, ולא שם הגויים, כי לא לכבוד יהיה לו להשתמש בשם של גוי לפני צדיקים כאלו. אבל היו ביניהם גם כן אנשים כאלו שעמדו כל כך בשפל המצב ברוחניות, עד שלא הבינו כלל שאין מן הכבוד להשתמש בשם של גוי לפני צדיק. על כן כששאלו אותו 'מה שמך', השיב: 'ברקוס', 'סיסרא', 'תמח', וכדומה, ולא היה בוש כלל לפניהם של הצדיקים בשם זה, כי כל כך נטמעו והתבוללו בין הגויים, עד שלא ידעו ולא מושג כלל היה להם מחיי היהדות. ועל כן סיים הכתוב על זה: 'ולא יכלו להגיד בית אבותם וזרעם, אם מזרע ישראל המה'. וכאשר רש"י כתב שאבדו יחס שלהם, ולא ידעו אם מישראל הם. ונראה פשוט דהכתוב רוצה לרמז לנו זאת את כל מה שכתבתי, איך לא התבוששו מלבוא בשמות הגויים לפני צדיקי הדור. על זה תירץ הכתוב כי כל כך התבוללו בין הגויים, כי לא ידעו אם מזרע ישראל המה, ולא הבינו כלל שיהיה זה שלא מן הכבוד. וזה אמת וברור בביאור הכתוב, בעזרת השם יתברך.

על כל פנים שפיר כתבתי דזאת לבד - היינו הגדת שם הגויים לפני צדיקים הנ"ל - תעיד על שפלות דור ההוא של העולים בבית שני, ואף על פי כן, על אנשים כאלו העידו חכמינו ז"ל במדרש, ששמותיהם כעורים, אבל מעשיהם היו נאים לפני הבורא כל עולמים.

ועתה יתפלא מאד כל עין הרואה את דברי חז"ל הנ"ל, איך אפשר לומר על אנשים כאלו שמעשיהם נאים? הלוא ידוע שעולי הגולה בימי עזרא היו מעשיהם רעים וחטאים מאד. עיין רד"ק (ריש מלאכי) שכתב: כי הדור העולה מבבל היו רובם מחזיקים במעשים שאינם טובים, שהיו נושאים נשים נכריות, כמו שהוכיחם עזרא בזה, וכן מלאכי הוכיחם בזה, כמו שאמר: 'ובעל בת אל נכר' (מלאכי ב, יא), וכן בחילול שבתות לא היו נזהרים, ובדברים אחרים, כמו שכתוב בספר עזרא, עכ"ל. ומקרא מלא דיבר הכתוב בעזרא (ט, א): 'נגשו אלי השרים לאמר: לא נבדלו העם ישראל והכהנים והלויים מעמי הארצות כתועבותיהם לכנעני' וגו' (ופירש ב'מצודת דוד': 'רצה לומר, עודם עושים כתועבותיהם של הכנענים'), ושם פסוק ג: 'ויד השרים והסגנים היתה במעל הזה ראשונה' (ופירש ב'מצודת דוד': 'מהם למדו יתר העם'), ובנחמיה (ט, לה) כתיב: 'ולא שבו ממעלליהם הרעים', ובעזרא (ט, יא) כתיב: 'הארץ אשר אתם באים לרשתה ארץ נדה היא, בנדת עמי הארצות בתועבותיהם אשר מלאוה מפה אל פה בטומאתם', ובנחמיה (יג, יז-יח) כתיב: 'ואריבה את חורי יהודה, ואומרה להם: מה הדבר הרע הזה אשר אתם עושים ומחללים את יום השבת, הלוא כה עשו אבותיכם, ויבֵא אלקינו עלינו את כל הרעה הזאת, ועל העיר הזאת, ואתם מוסיפים חרון על ישראל לחלל את השבת'. ועיין עוד בקידושין (ע, ע"א) דדרשו חז"ל על הקרא שהבאתי לעיל 'ואלה העולים מתל מלח' (נחמיה ז, סא), שהיו מעשיהם דומים למעשה סדום, שנהפכה לתל מלח, שהיו רעים וחטאים לד' בגזל ובעריות (עיין שם בפירוש רש"י). ועיין עוד בספורנו שיר השירים (ו, יא) בפסוק 'אל גינת אגוז ירדתי', שהקב''ה התרעם על הצדיקים ואנשי מעשה שנשארו בבבל, למה לא עלו עם העולים לארץ ישראל, כי אין לו שם למי שישרה שכינתו בתוכם, עיין שם. ואחרי כל זאת, איך אפשר לומר על עולים כאלו, שהיו מעשיהם נאים, רק שמותיהם לבד היו כעורים, עד שחז''ל נקטו אותם לדוגמא דיש ששמותיהם כעורים ומעשיהם נאים אלו עולי הגולה? ואיך אפשר לומר על דור של העלייה שהיה דור רע כזה, מלאים במעשה תעתועים שמעשיהם נאים? ואיה איפוא נאותם?! והיא פליאה עצומה מאד, הפלא ופלא!

ועל כרחך מוכרח לן לומר דזאת היתה נאותם, במעשה העלייה גופא, ובמעשה הבנין שבנו את הארץ, ואחר כך בית המקדש, בזה היתה יפיפותם ונאותם, והיתה רצויה מאד לפניו יתברך, אף שמלבד זאת היו עוברים כמעט על כל התורה כולה, רח''ל, מכל מקום בזה היו מעשיהם רצויים ונאים לפניו יתברך, ומשום זה לחוד היו כדאים להיקרא 'נאים', ולנקוט אותם לדוגמא ולומר עליהם: 'יש ששמותיהם כעורים ומעשיהם נאים'.

ואולי מפני מה שאמרו בספרי (פרשת ראה כח) דגדולה מצות ישיבת ארץ ישראל, ששקולה כנגד כל התורה כולה, ואחר שהם עסקו בזה, היה מכריע זכות זה כל כך, עד שיש לומר עליהם שמעשיהם נאים,  וכמו שכתבתי לעיל. על כל פנים אנו רואים שמעשה הבנין של הארץ הקדושה כמה חביב אל הקב"ה, יהיה ממי שיהיה, אפילו מן היותר גרועים ח"ו מישראל, עד שהיו נקראים על ידי זה לחוד: 'מעשיהם נאים'. וזה ראיה שאין עליה תשובה.

ועיין רש"י שיר השירים (ו, ד) בפסוק 'יפה את רעיתי כתרצה, נאוה כירושלים', דפירש דזה קאי על בוני ירושלים ומקדש בימי עזרא. הרי דהקב''ה בעצמו כינה את עולי הגולה בשם זה 'יפה ונאוה'. אם כן צדקו חז"ל דכתבו על עולי הגולה דמעשיהם נאים, בשביל מעשה העלייה והבנין לבד כדאים לזה להיקרא 'נאים'.

וגם מצינו בעזרא (פרק י) דעשרים שנה אחר הבנין לקח עצמו להרחיקם מהנשים זרות, וצעק ומרט שערותיו, וקילל ועשה מה שעשה, עד שעלה בידו לטהרם ולנקותם מעבירות החמורות שבידם. אבל בתחילה, בשעת העלייה, לא עשה דבר מזה, רק אסף וקיבץ את כל מי שבא, יהיה מי שיהיה, ולא שאל על מעשיו. אם כי ידע היטב את מעשיהם הרעים, אף על פי כן לא הרחיקם, וקיבלם בשתי ידים, משום דידע דמעשה הבנין והיישוב צריך לאנשים רבים, וכל מה שישתתפו בזה רבים יותר יושלם ביותר. ואולי ידע ברוח הקודש שמעשיהם נאים ורצויים לפני השי"ת, על כן לא שאל על מעשה איש הבא לסייעו בזה".

ג. מסקנת "אם הבנים שמחה" מדברי המדרש

המשיך "אם הבנים שמחה" וכתב: "ועתה מאן ספין ומאן יהיר בזמנינו לכנות את העולים דזמנינו בשם 'כעורים', וח"ו בשם 'רשעים', ולגנות את מעשיהם שעלה בידם לבנות ולהפריח את הארץ, ממש במסירות נפש, ולדבר עליהם בוז וקלון, אשר קיימו בזה, אף בלתי ידיעתם מצות עשה הגדולה ד'ירשת וישבת בה' (דברים כו, א), בכל התיקונים שיש בזה בנגלה ובנסתר. וכמו שהוכחתי בפתיחת ספרי זה (עיין לעיל בהסכמות, מה שהבאתי בשם מהר"ט חגיז, ו'חסד לאברהם' בעונש המדברים על יושבי ארץ ישראל), ובפה מלא אני אומר שמעשיהם נאים לפני הקב"ה, ושכרם גדול מאד, והלוואי שיהא חלקי בזה עמהם. ורק צריך לבקש מהם שמהיום והלאה ילכו בדרך ד', בדרכי התורה והיראה, והכל יהיה נעשה ברוח התורה, ועל פי ציווי גדולי הדור וחכמי התורה. וזאת נשיג בעזרת ד' יתברך אם נהיה מקרבים אותם באהבה, ובחיבה, ובכבוד אליהם, ודברי חכמים בנחת ישמעו, ולא ברעש, ולא בקול צעקה עליהם. אז המה יכופו עצמם אל רוח התורה והיראה, ויעלה בידינו לטהרם, כמו שעלה ביד עזרא לקרב אותם אל התורה ואל הקדושה, אחר שראו שקירבם ולא רחקם מעליו. וזה אמת וברור לכל הרוצה לראות את האמת".

יהי רצון שנזכה כולנו לחזור במהרה בתשובה שלמה, ולראות בבנין בית המקדש השלישי.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.