מועד חיבור המגילה
המועד של כתיבת מגילת איכה הוא מפליא: הקינות על החורבן נכתבו בשנה הרביעית למלכות יהויקים, בשעה שירושלים עדיין עמדה על תילה, ובית המקדש היה בנוי על מכונו. מובן לפיכך, שרק נביא יכול היה לכתוב קינה על מראות עתידיים שטרם ניצפו בעיני בשר ודם. אמנם יש לתמוה מה תכליתה של קינה שכזו: קינה בדרך כלל מעוררת את הבכי והצער על משבר שכבר התרחש; אך מה פשרה של קינה על אסון שטרם קרה[1]? או במילים אחרות: כיצד ציפה ירמיהו שבני העם יבינו את דברי הקינה המנותקים מן המציאות המוכרת להם?
ממשות החורבן כנגד נביאי השקר
יש לדעת כי ירמיהו היה נתון במאבק חריף מול בני דורו על פירוש המציאות בימיהם: ירמיהו הזהיר אותם שוב ושוב כי החורבן קרוב, וכי אם ימשיכו לחטוא – ירושלים תיחרב עוד בימיהם. בני דורו טענו לעומתו שאין כל חשש שהמקדש יחרב, ותפסו זאת כאפשרות שלא תיתכן. נביאי השקר הובילו תפיסה זו, וטענו שלא יתכן כי הקב"ה יחריב את ביתו. בפרק ז בירמיהו (פסוק ד) נזכרת קביעתם הנחרצת של נביאי השקר כי היכל ה' הוא ביתו של הבורא, ולכן הוא המקום היציב ביותר בעולם: "הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵיכַל ה' הֵמָּה". בהמשך הספר (יד, טו) נזכרת נבואה אופיינית נוספת של נביאי השקר: "לָכֵן כֹּה אָמַר ה' עַל הַנְּבִאִים הַנִּבְּאִים בִּשְׁמִי וַאֲנִי לֹא שְׁלַחְתִּים וְהֵמָּה אֹמְרִים חֶרֶב וְרָעָב לֹא יִהְיֶה בָּאָרֶץ הַזֹּאת".
וכך היו נביאי השקר מטעים את העם בטענות השלום שלהם ומנעו מהם לשוב אל ה' מתוך הצרות: "וּבִנְבִאֵי יְרוּשָׁלִַם רָאִיתִי שַׁעֲרוּרָה נָאוֹף וְהָלֹךְ בַּשֶּׁקֶר וְחִזְּקוּ יְדֵי מְרֵעִים לְבִלְתִּי שָׁבוּ אִישׁ מֵרָעָתוֹ" (כג, יד). אפילו בשעת המצור הסופי של בבל על ירושלים, עלו מול ירמיהו טענות שהבבלים יעזבו בקרוב את ירושלים בדרך נס. כנגד דמיונות אלו אמר ירמיהו: "כֹּה אָמַר ה' אַל תַּשִּׁאוּ נַפְשֹׁתֵיכֶם לֵאמֹר הָלֹךְ יֵלְכוּ מֵעָלֵינוּ הַכַּשְׂדִּים כִּי לֹא יֵלֵכוּ" (לז, ט).
טענת נביאי השקר אינה משוללת יסוד והיא מבוססת על גרעין של אמת: ירמיהו עצמו מזכיר במגילת איכה שלכל האנושות היה ברור שיד אויב לא תוכל לגעת בירושלים (ד, יב): "לֹא הֶאֱמִינוּ מַלְכֵי אֶרֶץ כֹּל יֹשְׁבֵי תֵבֵל כִּי יָבֹא צַר וְאוֹיֵב בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם". במדרש פסיקתא דרב כהנא (יג) מבוארת הטענה החזקה של ישראל מול ירמיהו: "אמר הקב"ה לירמיה: לך אמור לישראל: עשו תשובה, ואם לאו הא אנא מחרב ית בית מקדשי. אמרין: ואין מחריב לאו דידיה הוא מחריב?! [=ענו ישראל לירמיהו: ואם יחריב אותו הקב"ה, לא את ביתו שלו הוא יחריב?!]...".
המהר"ל מבאר (נצח ישראל פרקים א, ו-כד) שמציאות של גלות ישראל נוגדת את כל סדרי העולם שברא ה', ולאמיתו של דבר היא בלתי אפשרית, לולא שה' בחר לקיימה בדרך פלא. לצורך כך ה' מחזק את הקיום הגלותי 'באופן מלאכותי', באמצעות שבועות מיוחדות הנודעות בתור 'שלוש השבועות'[2]. מתוך כך מובן שנביאי השקר לא הבטיחו את שלום ירושלים מתוך קטנות נפש גרידא, אלא דוקא מתוך שעמדו על יסודות המציאות האמיתיים.
לעומת הנביאים המתחזים, נביאי האמת יודעים את דבר ה' לאשורו, ואינם מתבססים על השערות וסברות רוחניות. הקב"ה הודיע לירמיהו שוב ושוב שהחורבן קרוב. ירמיהו אף היה חווה את החורבן כאילו כבר מתרחש בהוה. מראות החורבן עמדו מולו באופן חי כל העת, והוא מתאר עד כמה קשה לו לראות מראות אלה (ירמיהו ד, יט-כא): "מֵעַי מֵעַי אוֹחִילָה קִירוֹת לִבִּי הֹמֶה לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה. שֶׁבֶר עַל שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי. עַד מָתַי אֶרְאֶה נֵּס [=דגל המלחמה] אֶשְׁמְעָה קוֹל שׁוֹפָר".
בהתאם לכך, בפרקים ח-ט בספר ירמיהו, הנביא מקונן על החורבן בלשון עבר כאילו שהוא כבר התרחש. קינה זו נאמרת בסגנון קרוב למגילתנו: ירמיהו משתמש בלשון 'איכה', ובמהלך הקינה נדמית ירושלים לאישה החווה את הצרות (ח, ח-כג): "אֵיכָה תֹאמְרוּ חֲכָמִים אֲנַחְנוּ וְתוֹרַת ה' אִתָּנוּ אָכֵן הִנֵּה לַשֶּׁקֶר עָשָׂה עֵט שֶׁקֶר סֹפְרִים... אָסֹף אֲסִיפֵם נְאֻם ה' אֵין עֲנָבִים בַּגֶּפֶן וְאֵין תְּאֵנִים בַּתְּאֵנָה וְהֶעָלֶה נָבֵל וָאֶתֵּן לָהֶם יַעַבְרוּם. עַל מָה אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים הֵאָסְפוּ וְנָבוֹא אֶל עָרֵי הַמִּבְצָר וְנִדְּמָה שָּׁם כִּי ה' אֱלֹהֵינוּ הֲדִמָּנוּ וַיַּשְׁקֵנוּ מֵי רֹאשׁ כִּי חָטָאנוּ לַה'. קַוֵּה לְשָׁלוֹם וְאֵין טוֹב לְעֵת מַרְפֵּה וְהִנֵּה בְעָתָה... מַבְלִיגִיתִי עֲלֵי יָגוֹן עָלַי לִבִּי דַוָּי. הִנֵּה קוֹל שַׁוְעַת בַּת עַמִּי מֵאֶרֶץ מַרְחַקִּים הַה' אֵין בְּצִיּוֹן אִם מַלְכָּהּ אֵין בָּהּ מַדּוּעַ הִכְעִסוּנִי בִּפְסִלֵיהֶם בְּהַבְלֵי נֵכָר... עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי הָשְׁבָּרְתִּי קָדַרְתִּי שַׁמָּה הֶחֱזִקָתְנִי... מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי". ירמיהו ממשיך ומקונן על השממה של ירושלים בלשון עבר, כמציאות ממשית לכל דבר (ט, ט): "עַל הֶהָרִים אֶשָּׂא בְכִי וָנֶהִי וְעַל נְאוֹת מִדְבָּר קִינָה כִּי נִצְּתוּ מִבְּלִי אִישׁ עֹבֵר וְלֹא שָׁמְעוּ קוֹל מִקְנֶה מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם וְעַד בְּהֵמָה נָדְדוּ הָלָכוּ...".
ירמיהו הנביא היה מצוי במצב בלתי אפשרי: הוא כבר זיהה את האסון ההולך ומתקרב, וחווה אותו באופן חי ומוחשי. חורבן ארץ ישראל והמקדש הוא הדבר הנורא ביותר שיכול לקרות לעולם, והוא עמד להתממש תוך זמן קצר. ירמיהו ידע שאם רק יבינו זאת בני עמו, גם הם לא יוכלו לשאת מציאות נוראה זו, וישובו מיד בתשובה. אך הם בשלהם, נותרו שלוים ובטוחים, ולא הסכימו לראות את השבר. ירמיהו ידע שאם יצליח להפגיש את ישראל עם המראות שהוא כבר רואה, הכל ישתנה. על מנת לעשות זאת, ירמיהו כתב מגילת קינות המתארת באופן חי וממשי את מציאות החורבן שבעיני שאר העם היא רחוקה ובלתי ממשית.
לאור זאת נפלא לראות כי המילה 'איכה' שהיא הכותרת של המגילה, מהוה תמיהה אין סופית: כיצד יכול להיות שירושלים נפגעה?! בכך ירמיהו המיר למעשה את תמיהת העם שהובעה כהתנגדות לחזון הפורענות, והפך אותה לתמיהה המובעת בדיעבד על חורבן שכבר התרחש. כך מלמדת המגילה את בני העם שדוקא אם ימשיכו לחטוא מתוך ביטחון בשלמות עיר הקודש, הם יגרמו לה להיחרב. כאשר הנורא מכל יתרחש – הם עצמם יעלו עפר על ראשם ויצטרפו אל זעקת התדהמה שלו.
הקדמת הקינה מתוך מדרגה גבוהה של רוח הקודש
גם מצד מעלתה של הקינה, היתה חשיבות לכך שהיא תיכתב עוד לפני החורבן. כאמור לעיל, מעלתה של הקינה על בית המקדש וירושלים תלויה בדרגת רוח הקודש של מחברה. ובכן, על מנת לקונן באופן שירומם את השומעים לחוות את מלוא המשמעות הרוחנית של החורבן, יש לחבר קינה זו בעוד רוח הנבואה שורה על ישראל. ירמיהו ידע שכאשר יחרב בית המקדש, תסתלק רוח זו מישראל, וכבר לא תהיה יכולת לבטא את צער השכינה במלואו. מעלתו של בית המקדש היא כה רוממה עד שלא ניתן להשיגה בשום אופן, אלא מתוך מפגש חי איתו והתמלאות ברוח ה' אשר שוכנת בו.
[1] אכן במדרש איכה רבה (א, א): מובאת תמיהה על השיטה המרכזית בחז"ל שאיכה נכתבה בטרם החורבן: "ואימתי נאמרה מגילות קינות? רבי יהודה אומר: בימי יהויקים נאמרה. אמר לו ר' נחמיה: וכי בוכין על המת עד שלא ימות? אלא אימתי נאמרה? אחר חורבן הבית".
[2] אלו דברי המהר"ל בפרק כד: "ומעתה תוכל לדעת כי בלתי טבעי הוא הגלות לעמוד האומה היחידה שלא במקומה המסודר לו. ואם יש שנוי בסדר המציאות - הוא לפי שעה בלבד, ולבסוף יחזור אל סדר שלו... אבל שיהיה קיים הגלות מצד עצמו - אינו ראוי לפי הסדר, לכך גזירת השם יתברך הוא אשר מעמיד דבר זה".
בפרק כג שם, מבאר על בסיס המעשה של ר' יהושע והזקנים במסכת בבא בתרא (ס, ב) שכאשר המקדש חרב, היה ראוי שנמות משום שאין לנו מציאות בלעדיו.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.