כתיבת פרקי המגילה על פי סדר הא"ב

קינות נאמרות תמיד בעקבות שבר ואסון. על פי רוב, הקינות יוצאות מן הלב במצבי הנפש המעורערים ביותר, וממילא הן חסרות סדר ומשקל. הקינה נובעת בדרך כלל מתוך החוויה הרגשית הקשה, ולכן היא מתגלגלת בהתאם לסערות הנפש. מבחינה זו, הסדר המופיע במגילת איכה מעורר השתאות: היא מחולקת לפרקים שונים העוסקים בנושאים שונים. במאמרים הבאים נראה כי הפרקים מסודרים על פי סדר היסטורי מסוים. בנוסף, כל פרק בנוי באופן יחודי על פי אותיות הא"ב. מגילת איכה היא הספר היחיד בתנ"ך אשר כמעט כולו ערוך על פי עיקרון זה. הסדר השולט במגילה בולט גם מן המבנה הכללי שלה הכולל שבעה סדרי א"ב[1], שהרי המספר שבע הוא מרכזי ביותר במקרא.

קשה לדמיין אדם המספיד בהלוויה על פי סדר של א"ב, בלא לפגוע עמוקות בהבעת רגשות השבר. אך במגילת איכה הקינות נאמרות ברוח הקודש. כל מילה מביעה את הכאב הגדול ביותר על החורבן והסבל, ויחד עם זאת היא שקולה בשקל הקודש, כך שהיא גונזת בקרבה סדרים רוחניים מסועפים. אין כאן רגשות בלבד, אלא מסכת רוחנית מקיפה. מתוך כך ניתן להבין מבחינה נוספת, מדוע ציוה ה' את ירמיהו לכתוב את מגילת איכה עוד לפני החורבן: מגילה זו צריכה להיכתב מתוך ישוב הדעת ולא מתוך סערות ומצוקות.

מדוע נכתבה מגילת איכה בסדר של א"ב דוקא? במדרש פסיקתא זוטרתא (א, א) נזכרות שתי סיבות: "ולמה נאמרו קינות באל"ף בי"ת? כדי שיהיו נגרסים בפי המקוננים. דבר אחר למה לקו ישראל באל"ף בי"ת? הם עברו מאל"ף ועד תי"ו לפיכך לקו מאל"ף ועד תי"ו". שתי הסיבות הללו מגלות שני פנים של מגילת איכה: מצד אחד היא נוגעת ברבדים העממיים ביותר; זוהי מגילת קינות אותה משננים המוני בית ישראל. ומצד שני, מגילת איכה נובעת מן הרבדים הנסתרים ביותר של המציאות: אותיות הא"ב איתן נבראו השמים והארץ.

הסדר המופתי של הקינות על פי הא"ב הוא עצמו מסר מרכזי של המגילה: אחת מן השאלות הגדולות המנסרות בעולם בהקשר לחורבן, היא האם מדובר ח"ו בשבר לא מתוכנן בהיסטוריה של עם ישראל. בקרב האנושות מתעוררות תהיות שמא הקומה הלאומית של עם ישראל התמוטטה. כאשר נכתבת מגילת הקינות בהרמוניה ובסדר, מתגלה כי החורבן אינו בלתי מתוכנן. גם האסונות הקשים עומדים תחת התכנון האלוקי, כחלק ממהלך בנין האומה. ההשגחה היא שהכינה מראש את האפשרות של החורבן. מערכת אותיות הא"ב העומדת ביסוד בריאת העולם, היא שעומדת גם מאחורי הגלות. ממילא ברור כי בסופו של ההרס יבוא בנין, ובעקבות הגלות תגיע גאולה חדשה.

שתי הפרות של סדר הא"ב

על אף האמור עד כה, בסופו של דבר הגלות והחורבן אינם חלק מן הסדר השלם והאידאלי. הם כלולים במפת ההיסטוריה רק במידה וישראל נופלים לחטא. לכן יש לתמוה: האם מבנה כה מסודר והרמוני מבטא כראוי את נוראות החורבן? האם אין ביטוי במבנה מגילת איכה גם לזעזועים ביסודות הבריאה?

אמנם ניתן לזהות במגילת איכה שתי הפרות של סדר הא"ב, שבהן באים לידי ביטוי זעזועים אלו:

הפרת הסדר הראשונה: פרק ה

ההפרה הבולטת ביותר היא בפרק ה של המגילה. פרק זה מונה עשרים ושנים פסוקים, והוא חלק מן המבנה הבסיסי של המגילה הכולל שבעה סדרים של א"ב (כפי שהבאנו לעיל בהערה מדברי חז"ל), ולמרות זאת הוא לא נכתב בפועל על פי סדרי הא"ב. בכך בא לידי ביטוי בפרק זה גודל השבר: כביכול נהרסו סדרי השמים והארץ. ומדוע בא השבר לידי ביטוי דוקא בקינה זו? קינה זו מצביעה על ה'פירוק' של קשר הדורות בישראל שמתחולל בגלות. בנוסף, ניכרת בפרק ההתפוררות של כלל עם ישראל ליחידים בודדים. לכן בפרק זה גם סדר הא"ב אינו מופיע.

הפרת הסדר השניה: הפסוקים המוחלפים

ההפרה השניה של הסדר היא בפרקים ב, ג, ד, בהם סדר האותיות הרגיל משתנה באופן מפתיע ועקבי: במקום סדר האותיות הרגיל בו האות ע' קודמת לאות פ', מוחלפות שתי אותיות אלה. לדוגמא בפרק ב (טז-יז): "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ... עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם...". זוהי צרימה בולטת ועקבית של הסדר, המלמדת על הזעזוע ביסודות העולם. במסכת סנהדרין (קד, ב) מובהר שאכן יש כאן ביטוי להפרה מהותית של מהלך הדברים התקין: "אמר רבא אמר רבי יוחנן בשביל מה הקדים פ"א לעי"ן? בשביל מרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם"[2].

מהות הפרה עקבית זו מתבררת מתוכן הפסוקים שהוחלפו. בכל אחד משלושת הפרקים ניתן לבחון מה היה המסר העולה מן הפסוקים לוּ הם היו כסדרם, ובכך להבין איזה שיבוש נוצר כאשר הם הוחלפו. ובכן, ניתן לראות שבשלושת המקרים, אחד הפסוקים עוסק במעשי האויבים והשני עוסק במעשי ה':

ראשית, בפרק ב (טז-יז): "פָּצוּ עָלַיִךְ פִּיהֶם כָּל אוֹיְבַיִךְ שָׁרְקוּ וַיַּחַרְקוּ שֵׁן אָמְרוּ בִּלָּעְנוּ אַךְ זֶה הַיּוֹם שֶׁקִּוִּינֻהוּ מָצָאנוּ רָאִינוּ. עָשָׂה ה' אֲשֶׁר זָמָם בִּצַּע אֶמְרָתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה מִימֵי קֶדֶם הָרַס וְלֹא חָמָל וַיְשַׂמַּח עָלַיִךְ אוֹיֵב הֵרִים קֶרֶן צָרָיִךְ". שני הפסוקים מתארים שני מבטים המנוגדים זה לזה: בפסוק טז מיוחסות הצרות לאויבים שהצליחו לממש את זממם. אולם בפסוק יז מבואר שאין לגויים כל יכולת עצמאית, אלא הקב"ה הוא שבחר להשתמש בהם. ניכר כאן העיוות שנוצר: על פי הסדר בפרק מתחבאת השגחת ה', ובמהלך נוראות החורבן ניכרים בעיקר מעשי הגויים. רק מאוחר יותר מתגלה שהקב"ה הוא זה ששלח את האויבים. אולם אם הפסוקים היו מסודרים על פי סדר הא"ב המקורי, היו הצרות מיוחסות קודם כל לריבונו של עולם, ורק לאחר מכן היה מדובר על מעשיהם של האויבים בתור שלוחיו.

עיוות דומה קיים גם בפסוקים שהוחלפו בפרק ג: באות פ' המופיעה ראשונה מדובר על בכי גדול בעקבות הכאוס והשבר שגורמים האויבים (מו-מח): "פָּצוּ עָלֵינוּ פִּיהֶם כָּל אֹיְבֵינוּ. פַּחַד וָפַחַת הָיָה לָנוּ הַשֵּׁאת וְהַשָּׁבֶר. פַּלְגֵי מַיִם תֵּרַד עֵינִי עַל שֶׁבֶר בַּת עַמִּי". לאחר מכן מופיעה האות ע' וגם בה מדובר על בכי, אלא שזהו בכי המופנה לקב"ה שרק הוא אדון הצרות (מט-נ): "עֵינִי נִגְּרָה וְלֹא תִדְמֶה מֵאֵין הֲפֻגוֹת. עַד יַשְׁקִיף וְיֵרֶא ה' מִשָּׁמָיִם". כלומר לוּ האותיות היו כסדרן, היה ברור מלכתחילה כי רצון ה' הוא השולט באויבים, ובכך הפחד מן האויבים היה מקבל את מקומו הראוי.

והנה גם בפרק ד הפסוקים שהוחלפו עוסקים במבט כלפי שמים מול המבט על האויבים, וכאן העיוות בולט מאד (טז-יז): "פְּנֵי ה' חִלְּקָם לֹא יוֹסִיף לְהַבִּיטָם, פְּנֵי כֹהֲנִים לֹא נָשָׂאוּ וּזְקֵנִים לֹא חָנָנוּ. עוֹדֵינוּ תִּכְלֶינָה עֵינֵינוּ אֶל עֶזְרָתֵנוּ הָבֶל בְּצִפִּיָּתֵנוּ צִפִּינוּ אֶל גּוֹי לֹא יוֹשִׁעַ". לוּ הפסוקים היו כסדרם, היתה כאן כעין בעיה ופתרונה: ישראל סומכים בטעותם על הגויים, אבל אז מתברר כי רעתם וטובתם תלויה בחטאיהם מול הקב"ה. אולם בלבול הפסוקים גרם לעיוות: על פי האמת הקב"ה הוא המעניש את ישראל, אך ישראל אינם רואים זאת ותולים את יהבם באופן אוילי על הגויים.

אם כן, העיקרון הקבוע בפסוקים שהוחלפו הוא שמעשי האויבים מצליחים להאפיל על יד ה'. ההפרות של סדרי האותיות מלמדות על הפגיעה שפגעו ישראל בסדרים התקינים. ויחד עם זאת, יש לזכור שאלו רק הפרות קטנות, בתוך מערכת גדולה של סדר השולט במגילה. סידור מגילת איכה על פי סדר האותיות הוא ביטוי לתכנון האלוקי שמנהל את ישראל אל מחוזות החפץ הטובים, גם באמצעות החורבן.

בהקשר זה ניתן אולי להבין מדוע ירמיהו סידר את פרק ג בסדר משולש של א"ב: בנוסח הקדום מנתה המגילה שלושה סדרים של האותיות. כאשר יהויקים שרף את המגילה הוא בעצם ניסה לפגוע בסדרים אלה, ולהוציא את עצמו ח"ו מידי התוכנית העליונה של ההשגחה. בעקבות שריפת סדרי הא"ב, ירמיהו הוסיף למגילה שני פרקים: פרק ה נכתב בלא א"ב כדי להורות על הפגיעה שגרם יהויקים בסדר זה. אולם לפניו, הוסיף ירמיהו את פרק ג ובו שלושה סדרי א"ב כדי להקים מחדש את שלושת הסדרים שנשרפו במגילה הישנה. כך המבנה הסופי של המגילה מגלם את המלחמה הגדולה של ירמיהו מול יהויקים, שהיא בעצם מלחמת הנביא על חיזוק יסודות העולם מול הכוחות שמנסים לקעקע אותם.

[1]במדרש איכה רבה (פתיחתות, כז) מבואר שמגילת איכה כוללת שבע סדרים של א"ב: "'ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם'... אתם עברתם לפני שבע עבירות, הרי ירמיה בא מקונן עליכם קינות שהוא שבע אלפא ביתין איכה". בכלל שבע הקינות נמנית כאן גם הקינה בפרק ה שבפועל לא נכתבה לפי סדר זה, ונתיחס אליה בסעיף הבא.

[2] המהר"ל (נצח ישראל, ט) מבאר שחילוף האותיות כאן הוא רמז לסיבות המהותיות שהובילו לחורבן: "ודע כי העין היא התחלה, כי מתחלה הוא רואה ואחר כך עושה. וכמו שהעין הוא התחלה, כן הפה גומר, שהוא מוציא הדיבור לפועל. וכאשר מקדים העין לפה, נמשך אחר התחלה, שהוא העין. והעין, שהוא הראיה, הוא דבק אל השכל, כמו שאמרו רז"ל (ע"ז כח ב) שוריינא דעינא בליבא תליא, עד שבזה הוא דבק בשכלי לגמרי, והשכלי יש לו דביקות בו יתברך. ומפני כך לא היו גולים מן הארץ כאשר היו דבקים בו יתברך. אבל הם הקדימו הפה לעין, ולא היה הגמר נמשך אל ההתחלה שהוא העין, ולא היה לגמר הזה - שהוא הפה - דביקות בהתחלה השכלית, ובזה היו מסולקים מן השם יתברך, ודבר זה היה גורם הגלות, שהוא ההרחקה ממנו".

נעיר כי בפירוש 'יפה ענף' כתב שבפרק הראשון של המגילה לא שונה סדר האותיות בהתאם למה שנאמר במסכת שבת שאפילו בשעת כשלונה של ירושלים לא פסקו אנשי אמנה מתוכה, ועל זה באה לרמז פרשה אחת הכתובה על הסדר.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.