מסירות מנהיגי האומה מפתח לתיקון

אחריות המנהיג כיסוד התיקון

בפרשה מוצג התיקון הגדול שעושה משה רבינו לחטא העגל. מודגשת מאד העובדה שלתיקון המעשי, עם הנזיפה הגדולה שבשבירת הלוחות, מתלווה מסירות נפש גדולה של משה על ישראל:

וְעַתָּ֖ה אִם־תִּשָּׂ֣א חַטָּאתָ֑ם וְאִם־אַ֕יִן מְחֵ֣נִי נָ֔א מִֽסִּפְרְךָ֖ אֲשֶׁ֥ר כָּתָֽבְתָּ:

(שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק לב)

בפרשת בהעלותך, אנו למדים שדווקא הלווים, שעברו משער לשער במחנה, והרגו את החוטאים בחטא העגל, הם אלו שמצטווים ליטול על עצמם כפרה מתוך לקיחת אחריות על חטא הכלל[1]:

קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם: וְכֹֽה־תַעֲשֶׂ֤ה לָהֶם֙ לְטַֽהֲרָ֔ם הַזֵּ֥ה עֲלֵיהֶ֖ם מֵ֣י חַטָּ֑את וְהֶעֱבִ֤ירוּ תַ֙עַר֙ עַל־כָּל־בְּשָׂרָ֔ם וְכִבְּס֥וּ בִגְדֵיהֶ֖ם וְהִטֶּהָֽרוּ:

(במדבר פרשת בהעלותך פרק ח פסוק ו - ז,)

והעבירו תער - מצאתי בדברי רבי משה הדרשן, לפי שנתנו כפרה על הבכורות שעבדו עבודה זרהוהיא קרויה זבחי מתים, והמצורע קרוי מת, הזקיקם תגלחת כמצורעים:

(רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק ח פסוק ז)

בהפטרה אנו פוגשים את אליהו הנביא המוריד אש מן השמים למזבח ומוריד אש לליבם של ישראל. גם כאן קדם לתיקון הזה תהליך ארוך של חיבור בין אליהו לאומה. תהליך זה מוצג באריכות בפרקים המקדימים למעמד הכרמל.

תהליך החיבור בין אליהו לעם

בניגוד למתואר אצל משה רבינו, שם מוצגת קודם התפילה על ישראל ואחר כך התוכחה. אצל אליהו מוצגת בהתחלה התוכחה הקשה ועצירת הגשמים:

וַיֹּאמֶר֩ אֵלִיָּ֨הוּ הַתִּשְׁבִּ֜י מִתֹּשָׁבֵ֣י גִלְעָד֘ אֶל־אַחְאָב֒ חַי־יְקֹוָ֞ק אֱלֹהֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֣ר עָמַ֣דְתִּי לְפָנָ֔יו אִם־יִהְיֶ֛ה הַשָּׁנִ֥ים הָאֵ֖לֶּה טַ֣ל וּמָטָ֑ר כִּ֖י אִם־לְפִ֥י דְבָרִֽי:

(מלכים א פרק יז פסוק א – ב)

אומנם מיד לאחר עצירת הגשמים מתחיל תהליך בו הקב"ה מוביל את אליהו לחיבור עמוק עם האומה. בתחילה מתפרנס אליהו בנחל כרית, במנותק מהאומה. הוא שותה מים מן הנחל והעורבים מכלכלים אותו בלחם ובשר. אך מיד בתום השנה הראשונה מודגש שאין קיום לנחל של הנביא ללא ירידת גשמים לאומה כולה:

וַיְהִ֛י מִקֵּ֥ץ יָמִ֖ים וַיִּיבַ֣שׁ הַנָּ֑חַל כִּ֛י לֹֽא־הָיָ֥ה גֶ֖שֶׁם בָּאָֽרֶץ:

(מלכים א פרק יז פסוק ז - ח)

אמת יסודית זו באה לידי ביטוי ביניקת החיים ההדדית של אליהו עם האלמנה ובנה. מחד, אליהו נזקק לפת לחמם האחרונה, והאלמנה במסירות נפש מעבירה לו אותה:

וַתֹּ֗אמֶר חַי־יְקֹוָ֤ק אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אִם־יֶשׁ־לִ֣י מָע֔וֹג כִּ֣י אִם־מְלֹ֤א כַף־קֶ֙מַח֙ בַּכַּ֔ד וּמְעַט־שֶׁ֖מֶן בַצַּפָּ֑חַת וְהִנְנִ֨י מְקֹשֶׁ֜שֶׁת שְׁנַ֣יִם עֵצִ֗ים וּבָ֙אתִי֙ וַעֲשִׂיתִ֙יהוּ֙ לִ֣י וְלִבְנִ֔י וַאֲכַלְנֻ֖הוּ וָמָֽתְנוּ: וַיֹּ֨אמֶר אֵלֶ֤יהָ אֵלִיָּ֙הוּ֙ אַל־תִּ֣ירְאִ֔י בֹּ֖אִי עֲשִׂ֣י כִדְבָרֵ֑ךְ אַ֣ךְ עֲשִׂי־לִ֣י מִ֠שָּׁם עֻגָ֨ה קְטַנָּ֤ה בָרִאשֹׁנָה֙ וְהוֹצֵ֣את לִ֔י וְלָ֣ךְ וְלִבְנֵ֔ךְ תַּעֲשִׂ֖י בָּאַחֲרֹנָֽה:

(מלכים א פרק יז פסוק יב - יד)

חיבור עמוק זה, מאפשר לאלמנה להתפרנס כל ימי הרעב:

כִּ֣י כֹה֩ אָמַ֨ר יְקֹוָ֜ק אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל כַּ֤ד הַקֶּ֙מַח֙ לֹ֣א תִכְלָ֔ה וְצַפַּ֥חַת הַשֶּׁ֖מֶן לֹ֣א תֶחְסָ֑ר עַ֠ד י֧וֹם תתן־תֵּת־יְקֹוָ֛ק גֶּ֖שֶׁם עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה:

(מלכים א פרק יז פסוק יד)

יתרה מזאת, עצם החיים של בנה של האלמנה ניתנים לו מחדש על ידי אליהו:

וַיִּשְׁמַ֥ע יְקֹוָ֖ק בְּק֣וֹל אֵלִיָּ֑הוּ וַתָּ֧שָׁב נֶֽפֶשׁ־הַיֶּ֛לֶד עַל־קִרְבּ֖וֹ וַיֶּֽחִי:

(מלכים א פרק יז פסוק כב)

אומנם, לא רק חייו של הילד באו לו על ידי אליהו. האלמנה עצמה מבינה שיש קשר בין מציאותו של אליהו בביתה ובין מותו של בנה:

וַתֹּ֙אמֶר֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֹנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי:

(מלכים א פרק יז פסוק יח - יט)

כדרכם של כתובים, במקומות רבים מופיע תהליך ראשוני באדם בודד ובמשפחה בודדת כזריעת זרע לתהליך שיבשיל לאחר מכן באומה כולה. כך בספר בראשית המשפחתי מול ספר שמות הלאומי. כך ספר שמואל מול ספר מלכים. גם כאן אליהו גורם לעצירת חיים אצל האומה כולה ואחר כך מחייה אותה מחדש בקריאת ד' הוא האלוקים ובהורדת הגשמים. תהליך זה מתחיל במשפחה פרטית, עצירת החיים של בן האלמנה ונתינתם מחדש על ידי אליהו. רק בשלב השני מבשיל התהליך לתהליך לאומי.

ואכלכלם לחם ומים

ראינו שתהליך התחיה של בן האלמנה, מתחיל במסירות הנפש של האלמנה לכלכלתו של אליהו הנביא. גם במישור הלאומי מודגש מאד בכתובים תפקידו של עובדיה בבניין האפשרות למעמד הכרמל. בפסוקים ארוכים מתאר הכתוב את האופן שבו המפגש בין אליהו לאחאב מתבצע על ידי עובדיה ובזכות מסירותו לנביאים:

הֲלֹֽא־הֻגַּ֤ד לַֽאדֹנִי֙ אֵ֣ת אֲשֶׁר־עָשִׂ֔יתִי בַּהֲרֹ֣ג אִיזֶ֔בֶל אֵ֖ת נְבִיאֵ֣י יְקֹוָ֑ק וָאַחְבִּא֩ מִנְּבִיאֵ֨י יְקֹוָ֜ק מֵ֣אָה אִ֗ישׁ חֲמִשִּׁ֨ים חֲמִשִּׁ֥ים אִישׁ֙ בַּמְּעָרָ֔ה וָאֲכַלְכְּלֵ֖ם לֶ֥חֶם וָמָֽיִם: ...וַיֹּ֙אמֶר֙ אֵֽלִיָּ֔הוּ חַ֚י יְקֹוָ֣ק צְבָא֔וֹת אֲשֶׁ֥ר עָמַ֖דְתִּי לְפָנָ֑יו כִּ֥י הַיּ֖וֹם אֵרָאֶ֥ה אֵלָֽיו:

(מלכים א פרק יח פסוק יג - טז)

עובדיה מייצג את הקשר של האומה עם הנביאים. היותו ממונה על ביתו של אחאב, נותנת נופך ממלכתי לשמירתו במסירות נפש על חייהם של הנביאים.

האחריות של המלך מולידה אפשרות תיקון

בפסוקים הארוכים המכינים את המפגש ומעמד הר הכרמל מאריך הנביא לתאר את לקיחת אחריותו הלאומית של אחאב על המצב כחלק מההכנה לנס בהר הכרמל:

 וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־עֹ֣בַדְיָ֔הוּ לֵ֤ךְ בָּאָ֙רֶץ֙ אֶל־כָּל־מַעְיְנֵ֣י הַמַּ֔יִם וְאֶ֖ל כָּל־הַנְּחָלִ֑ים אוּלַ֣י׀ נִמְצָ֣א חָצִ֗יר וּנְחַיֶּה֙ ס֣וּס וָפֶ֔רֶד וְל֥וֹא נַכְרִ֖ית מֵהַבְּהֵמָֽה: וַֽיְחַלְּק֥וּ לָהֶ֛ם אֶת־הָאָ֖רֶץ לַֽעֲבָר־בָּ֑הּ אַחְאָ֞ב הָלַ֨ךְ בְּדֶ֤רֶךְ אֶחָד֙ לְבַדּ֔וֹ וְעֹֽבַדְיָ֛הוּ הָלַ֥ךְ בְּדֶרֶךְ־אֶחָ֖ד לְבַדּֽוֹ:

(מלכים א פרק יח פסוק ה - ז)

אחאב מתבטא כלפי אליהו בביטויים קשים ואף מבקש להורגו:

וַיְהִ֛י כִּרְא֥וֹת אַחְאָ֖ב אֶת־אֵלִיָּ֑הוּ וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֵלָ֔יו הַאַתָּ֥ה זֶ֖ה עֹכֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל:

(מלכים א פרק יח פסוק יז - יח)

דבריו מהדהדים את זעקת האישה האלמנה:

מַה־לִּ֥י וָלָ֖ךְ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּ֧אתָ אֵלַ֛י לְהַזְכִּ֥יר אֶת־עֲוֹנִ֖י וּלְהָמִ֥ית אֶת־בְּנִֽי:

(מלכים א פרק יז פסוק יט)

 האשמת הנביא במצב הקשה היא כמובן חמורה מאד. עם זאת היא מביאה לידי ביטוי שתי הנחות יסוד חיוביות. הראשונה, קישור ואחריות עמוקים לעם ישראל ולמצבו. והשניה שיש קשר בין המצב הקשה ובין הנביא, לא מקרה הוא אלא גזרה הבאה מאת הנביא.

גם אצל יהורם, בנו של יהושפט, מתחיל הנס בציור האחריות שלוקח יהורם על המצב הקשה:

וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ הַמֶּ֖לֶךְ מַה־לָּ֑ךְ וַתֹּ֗אמֶר הָאִשָּׁ֨ה הַזֹּ֜את אָמְרָ֣ה אֵלַ֗י תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹאכְלֶ֣נּוּ הַיּ֔וֹם וְאֶת־בְּנִ֖י נֹאכַ֥ל מָחָֽר: וַנְּבַשֵּׁ֥ל אֶת־בְּנִ֖י וַנֹּֽאכְלֵ֑הוּ וָאֹמַ֨ר אֵלֶ֜יהָ בַּיּ֣וֹם הָאַחֵ֗ר תְּנִ֤י אֶת־בְּנֵךְ֙ וְנֹ֣אכְלֶ֔נּוּ וַתַּחְבִּ֖א אֶת־בְּנָֽהּ: וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דִּבְרֵ֤י הָֽאִשָּׁה֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־בְּגָדָ֔יו וְה֖וּא עֹבֵ֣ר עַל־הַחֹמָ֑ה וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם וְהִנֵּ֥ה הַשַּׂ֛ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ מִבָּֽיִת:

(מלכים ב פרק ו פסוק כח - לב)

המלך נותן אל ליבו את קושי השעה, מזדעזע ממצבן של הנשים האומללות. בקריעת הבגדים נחשף השק אשר אל בשרו. שק שמשקף את השותפות העמוקה והקבועה שלו בצרת הציבור. מן המקום הזה נובעת קריאה מתוסכלת של המלך:

וַיֹּ֕אמֶר כֹּֽה־יַעֲשֶׂה־לִּ֥י אֱלֹהים וְכֹ֣ה יוֹסִ֑ף אִֽם־יַעֲמֹ֞ד רֹ֣אשׁ אֱלִישָׁ֧ע בֶּן־שָׁפָ֛ט עָלָ֖יו הַיּֽוֹם:

(שם)

דוקא הקריאה הקלוקלת הזו, מולידה את המפגש של אלישע ואת הנס. אחריות על הציבור גם אם ביטוייה בוסריים וקלוקלים היא המפתח למענה אלוקי.

אחאב עובדיה ואליהו

בספר אורות מובאת פסקה שמקורה בדברי ר' חיים ויטאל על אחאב[2] :

הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל ולתחית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלמי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצות, אע"פ שההרגשה העצמית וההתעוררות של כח פעולה בעניני כלל ישראל אינן עדיין אמיצות אצלם,... והצדיקים העליונים, מארי דנשמתא, הם יהיו הצנורות המאחדים, שעל ידם יעבור שפע אור הנפש משמאל לימין ושפע אור הרוח מימין לשמאל, ותהיה השמחה גדולה מאד...

(אורות התחיה מג)

עובדיה נוטל אחריות עמוקה על על מצב הנביאים , רוח האומה. אחריות זו חוברת לאחריות הגדולה שלוקח אחאב על מצבה החומרי של האומה, חיי נפשה. שניהם נפגשים יחד תחת כנפיו של אליהו, בעל הנשמה, החושף את מהותה הפנימית של האומה. בכך נחשף הקשר בין שאיפת חייה החומריים שמבטא אחאב ובין שאיפותיה העליונות הבאות לידי על ידי הנביאים המוסתרים במערה. חשיפה זו מתגלה במעמד של התגלות הנשמה בהר הכרמל. ויען כל העם ויאמרו ד' הוא האלוקים ד' הוא האלוקים.

[1] ראה הרחבת עקרון זה בדברינו לפרשת בהעלותך

[2] מקור זה ציין הרב זצ"ל עצמו באגרת לרב דיינווסקי, מחשובי רבני פולין לפני השואה. האגרת פורסמה בניצני ארץ יא עמ' 48.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.