על דימויים והתגשמותם – להפטרת שבת חנוכה
המציאות מופיעה את הדימוי הנבואי
בהפטרת חנוכה אנו קוראים את נבואתו של זכריה על מנורת המקדש: "רָאִ֣יתִי׀ וְהִנֵּ֣ה מְנוֹרַת֩ זָהָ֨ב כֻּלָּ֜הּ וְגֻלָּ֣הּ עַל־רֹאשָׁ֗הּ וְשִׁבְעָ֤ה נֵרֹתֶ֙יהָ֙ עָלֶ֔יהָ שִׁבְעָ֤ה וְשִׁבְעָה֙ מֽוּצָק֔וֹת לַנֵּר֖וֹת אֲשֶׁ֥ר עַל־רֹאשָֽׁהּ: וּשְׁנַ֥יִם זֵיתִ֖ים עָלֶ֑יהָ אֶחָד֙ מִימִ֣ין הַגֻּלָּ֔ה וְאֶחָ֖ד עַל־שְׂמֹאלָֽהּ: וָאַ֙עַן֙ וָֽאֹמַ֔ר אֶל הַמַּלְאָ֛ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּ֖י לֵאמֹ֑ר מָה אֵ֖לֶּה אֲדֹנִֽי"
מנורה זו היא חזון רוחני המבטא עקרון כללי המנחה את בניינו של הבית השני. "וַ֠יַּעַן הַמַּלְאָ֞ךְ הַדֹּבֵ֥ר בִּי֙ וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֔י הֲל֥וֹא יָדַ֖עְתָּ מָה הֵ֣מָּה אֵ֑לֶּה וָאֹמַ֖ר לֹ֥א אֲדֹנִֽי: וַיַּ֜עַן וַיֹּ֤אמֶר אֵלַי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֚ה דְּבַר־יְקֹוָ֔ק אֶל־זְרֻבָּבֶ֖ל לֵאמֹ֑ר לֹ֤א בְחַ֙יִל֙ וְלֹ֣א בְכֹ֔חַ כִּ֣י אִם־בְּרוּחִ֔י אָמַ֖ר יְקֹוָ֥ק צְבָאֽוֹת: מִֽי־אַתָּ֧ה הַֽר־הַגָּד֛וֹל לִפְנֵ֥י זְרֻבָּבֶ֖ל לְמִישֹׁ֑ר וְהוֹצִיא֙ אֶת־הָאֶ֣בֶן הָרֹאשָׁ֔ה תְּשֻׁא֕וֹת חֵ֥ן חֵ֖ן לָֽהּ" (זכריה פרק ד פסוק ב - ז, ב-ז)
המלאך מפרש לזכריה את חזונו. השפע האלוקי של בית שני ינבע בזרימה עדינה ואיטית מן השמיים כמו מוצקות שמן היוצקות בעדינות שמן למנורה. לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי.
כ200 שנה לאחר מכן מתרחש נס פך השמן. מנורת הזהב אשר במקדש, מתמלאת בשמן כאילו מעצמה. התחושה היא שדימויו הכללי של זכריה, יורד אל העולם הזה ומופיע במציאות של מנורת המקדש. חשוב להדגיש, המלאך עצמו מבאר לזכריה את חזונו, החזון הוא כללי ועוסק באופי השפע וההנהגה האלוקית בבית שני. ההופעה של הדימוי בפועל במנורת המקדש, הוא מעין "דרישת שלום" מחזונה הכללי של הנבואה. ומעין אות מן השמיים שחולייתם של בית חשמונאי היא חלק משרשרת ההשגחה של בית שני.
הנבואה לא נועדה לתיאור הנס הספציפי של פך השמן.
הצורה והאופי של נס פך השמן- נועדו לחבר אותנו אל גודלה והיקפה של הנבואה.
כיוצא בדבר מצינו בימי עוזיה. הנביא מנבא על פחד ד' והדר גאונו שישפיל גאים ויגרום לכולם לבוא בנקרות צורים. רעידת האדמה בימי עוזיה, הייתה הגשמה במעשה של הדימוי הנבואי. גם חבקוק הנביא מנבא על בבל כעם המנסה לשכר את כל העמים וסופו שיפול בשכרות של עצמו. אירוע נפילת בבל אכן היה במשתה היין של בלשצר מתוך שכרות עזה. המציאות שזורה באירועים המקשרים אותנו אל גודלה של הנבואה והקיפה הרחב. מלמדת אותנו לראות את יד ד' הפועלת בתוכה.
תאריך חג החנוכה כמבטא את נבואת חגי
עניין דומה אנו מוצאים בתאריך של חג החנוכה. מועד חנוכת הבית של החשמונאים נקבע ליום כה בכסלו. יום אחד לאחר התאריך של יסוד ההיכל בימי חגי ונבואת הברכה שלו: "שִׂימוּ־נָ֣א לְבַבְכֶ֔ם מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה וָמָ֑עְלָה מִיּוֹם֩ עֶשְׂרִ֨ים וְאַרְבָּעָ֜ה לַתְּשִׁיעִ֗י לְמִן־הַיּ֛וֹם אֲשֶׁר־ יֻסַּ֥ד הֵֽיכַל־יְקֹוָ֖ק שִׂ֥ימוּ לְבַבְכֶֽם: הַע֤וֹד הַזֶּ֙רַע֙ בַּמְּגוּרָ֔ה וְעַד־הַגֶּ֨פֶן וְהַתְּאֵנָ֧ה וְהָרִמּ֛וֹן וְעֵ֥ץ הַזַּ֖יִת לֹ֣א נָשָׂ֑א מִן־הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה אֲבָרֵֽךְ" (חגי פרק ב פסוק יח - כ, יח-כ) כה בכסלו הוא המשכו של כד בכסלו, המשך יסוד היכל ד'. יתכן שתאריך זה התגלגל בידי שמיים , לאותו תאריך בו ניבא חגי על ברכת ד' בבית שני. יתכן אולי שהחשמונאים כיוונו בכוונת מכוון לתאריך זה. כך או כך – כיוון התאריכים משדר את היותו של נס חנוכה חוליה בשרשרת ברכת ד' על בית שני.
כרם נבות – תזמון אלוקי בצרוף להכוונה אנושית
שילוב של תזמון אלוקי למאמץ אנושי להדגשת המאורעות כקיום הנבואה אנו מוצאים אצל יהוא. בשעה שמרד יהוא בבית אחאב- הוא מוצא את יהורם בן אחאב בחלקת נבות היזרעאלי: "וַיֵּצֵ֣א יְהוֹרָ֣ם מֶֽלֶךְ־יִ֠שְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָ֨הוּ מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֜ה אִ֣ישׁ בְּרִכְבּ֗וֹ וַיֵּֽצְאוּ֙ לִקְרַ֣את יֵה֔וּא וַיִּמְצָאֻ֔הוּ בְּחֶלְקַ֖ת נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי" (מלכים ב ט) מפגש זה הוא בתזמון אלוקי- ובאה ללמדנו שמרד יהוא הוא חלק מתהליך אלוקי של עונש על כרם נבות.
גם יציאתו של אחזיה יחד עם יהורם – היא ארוע שהתגלגל בידי שמיים כדי לשדר את תבוסתו יחד עם בית אחאב כחלק מהעונשים: "וּמֵֽאֱלֹהִ֗ים הָיְתָה֙ תְּבוּסַ֣ת אֲחַזְיָ֔הוּ לָב֖וֹא אֶל־יוֹרָ֑ם וּבְבֹא֗וֹ יָצָ֤א עִם־יְהוֹרָם֙ אֶל־יֵה֣וּא בֶן־נִמְשִׁ֔י אֲשֶׁ֣ר מְשָׁח֣וֹ יְקֹוָ֔ק לְהַכְרִ֖ית אֶת־בֵּ֥ית אַחְאָֽב" (דברי הימים ב פרק כב פסוק ז - ח, ז-ח) אומנם, לאחר המפגש בכרם נבות כבר הספיק יהורם להתרחק ולברוח. את מותו הוא מוצא במקום מרוחק מעט. "וַיַּהֲפֹ֧ךְ יְהוֹרָ֛ם יָדָ֖יו וַיָּנֹ֑ס וַיֹּ֥אמֶר אֶל־אֲחַזְיָ֖הוּ מִרְמָ֥ה אֲחַזְיָֽה: וְיֵה֞וּא מִלֵּ֧א יָד֣וֹ בַקֶּ֗שֶׁת וַיַּ֤ךְ אֶת־יְהוֹרָם֙ בֵּ֣ין זְרֹעָ֔יו וַיֵּצֵ֥א הַחֵ֖צִי מִלִּבּ֑וֹ וַיִּכְרַ֖ע בְּרִכְבּֽו" יהוא דואג להדגיש את קיום הנבואה, במעשה אנושי. הוא מחזיר את גופתו של יהורם לכרם נבות "וַיֹּ֗אמֶר אֶל־בִּדְקַר֙ שלשה שָֽׁלִשׁ֔וֹ שָׂ֚א הַשְׁלִכֵ֔הוּ בְּחֶלְקַ֕ת שְׂדֵ֖ה נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֑י כִּֽי־זְכֹ֞ר אֲנִ֣י וָאַ֗תָּה אֵ֣ת רֹכְבִ֤ים צְמָדִים֙ אַֽחֲרֵי֙ אַחְאָ֣ב אָבִ֔יו וַֽיקֹוָק֙ נָשָׂ֣א עָלָ֔יו אֶת־הַמַּשָּׂ֖א הַזֶּֽה: אִם־לֹ֡א אֶת־דְּמֵ֣י נָבוֹת֩ וְאֶת־דְּמֵ֨י בָנָ֜יו רָאִ֤יתִי אֶ֙מֶשׁ֙ נְאֻם־יְקֹוָ֔ק וְשִׁלַּמְתִּ֥י לְךָ֛ בַּחֶלְקָ֥ה הַזֹּ֖את נְאֻם־יְקֹוָ֑ק וְעַתָּ֗ה שָׂ֧א הַשְׁלִכֵ֛הוּ בַּחֶלְקָ֖ה כִּדְבַ֥ר יְקֹוָֽק" (מלכים ב ט)
תזמון אלוקי עם שותפות אנושית, מדגישים את קיום הנבואה לעיני רואיה.
יתכן שחלק מחובת השירה בגאולתינו זו האחרונה מהווה גם תשומת הלב להופעות המסמנות ומגלות את קיום הנבואה בתקופתנו, וגם של מעשה אנושי המכוון ומדגיש את מאורעותינו כמקבילות בפרטיהם לעולמה הרחב של הנבואה.
ונגלה כבוד ד' וראו כל בשר יחדיו כי פי ד' דיבר.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
