תשובת הרב יואב אוריאל

שלילת ההבנה המוטעית של 'כל הגדול מחברו'

השאלה העיקרית היא על הכלל האמור במסכת סוכה נב, א: "כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". ויש להבין: האם נאמר בכלל זה כי יתכן שדווקא הגדולים והצדיקים ביותר וגדולי הדור יפלו בחטאים הקשים והשפלים ביותר? במידה והנחה זו נכונה, אין היא מעוררת קושיא רק על גדולי התנ"ך אלא מפירה את האמון והכבוד הבסיסיים ביותר כלפי הרבנים ואל גדולי כל דור ודור. מדוע לא נחשוב ונחשוד שדוקא מחמת גדלותם הם נופלים וחוטאים בסתר מחמת היצר הרע העצום שבהם? וגם אם לא חוטאים בפועל, האם גדולי התורה מצויים כל הזמן במאבק מתמיד לעצור את עצמם מלרצוח ולנאוף וכדומה?

מבחינה רוחנית והלכתית כאחד יודעים אנו כי ההיפך הוא הנכון: "אם ראית תלמיד חכם שעבר עבירה בלילה - אל תהרהר אחריו ביום, שמא עשה תשובה. שמא סלקא דעתך? אלא: ודאי עשה תשובה" (ברכות יט, א). ובהתאם לכך ישנה חובה הלכתית גמורה לדון את הצדיקים לכף זכות יותר מאשר אדם רגיל - "אבל אם היה איש ידוע שהוא צדיק, ומפורסם במעשי הטוב, ונראה לו מעשה שכל תכונותיו יורו על היותו מעשה רע, ואין להכריע בו שהוא מעשה טוב אלא בדוחק רב מאד ובאפשרות רחוקה - צריך לפרש אותו כטוב, הואיל ויש צד אפשרות להיותו טוב, ואין מותר לחושדו, ועל זה יאמרו: "'כל החושד כשרים לוקה בגופו'" (פירוש המשנה לרמב"ם אבות א ו).  אם כן – לא רק שאין אנו חוששים שהיצר הרע הגדול של הצדיקים מפיל אותם יותר מאחרים, אלא להיפך – אנו יודעים מראש שהם חוטאים פחות, וגם ודאיים בכך שגם כאשר קרה שחטאו – בודאי שבו מיד בתשובה.

ביאור הכלל: 'כל הגדול מחברו'

ובכן ברור כי ההבנה הראשונית העולה על הדעת ביחס לפירוש הכלל 'כל הגדול מחברו' שגויה. מהי ההבנה הנכונה? לשם כך נביא את המשך דברי הגמרא. נראה שהגמרא עצמה באה למנוע את ההבנה השגויה של דבריה ומיד לאחר 'כל הגדול מחברו' היא מעמידה את כללי היצר הרע של כל אדם באשר הוא:

"אמר רבי שמעון בן לקיש: יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו, שנאמר צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו - אינו יכול לו, שנאמר ה' לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו".

נאמר כאן כי כל אדם, לו הוא היה עומד לבדו – כפי תכונותיו וגדולתו, מול היצר הרע, הוא היה נופל בודאי בידיו. זהו הכרח מציאותי שהיצר הרע חזק מן האדם באשר הוא חמרי וגשמי. אם כן, כיצד אין כל אדם נופל כל רגע בחטאים נוראיים? התשובה היא שמצד שני - ישנו לאדם ליווי אלוקי מובנה. יש באדם נשמה אלוקית, צלם אלוקים. רוח ה' שבתוכו גוררת בתור 'חוק טבע' שמירה אלוקית צמודה, והיא מנצחת  את היצר שהיה חזק ממנו בלעדיה[1].

יש כאן ניתוח עומק של חז"ל של מבנה הבחירה החפשית האנושית - בכל מבנה נפש אנושי יש צד של נפילה ודאית בידי היצר הרע, אלא שיש צד נגדי של דביקות בה' שמצדו אפשר לנצח את היצר הרע באופן קבוע ומתמיד.

נוסיף כי במספר מקומות בתנ"ך מופיעה במפורש השמירה האלוקית את בני האדם מלחטוא - "אשר מנעך השם מבוא בדמים" (שמואל א כ), "רגלי חסידיו ישמור" (שמואל א ב, וראה יומא לח). באופן זה פירשו חז"ל (בראשית רבה מד, ד) גם את הפסוק 'אנכי מגן לך' – שהקב"ה שמר על אברהם שלא יהרוג במלחמתו ולו צדיק אחד. ובמקרים חריגים, הקב"ה מונע אפילו חוטאים מלחטוא: "ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי" (בראשית כ).

מימוש העיקרון הכללי בנפשות הצדיקים

מתוך הבנה זו נתבונן כיצד עיקרון זה חל בנפשות הצדיקים. כמו כל אדם, גם בנפשות הצדיקים היצר הרע אורב להפילם. ככל שהם גדלים בתורה ובמידות, היצר הרע גדל לצידם (שאם לא כן תתמעט הבחירה החפשית שלהם עוד ועוד). כמו אצל המוני העם,  היצר הרע כרוך גם בנפשות הצדיקים בהיותם ילודי אישה. אלא שיש להביא בחשבון את הצד השני במשוואה – כמו היצר הרע – גם הליווי האלוקי הכרוך בהכרח בתורה שלמדו ובדביקותם בה', עומד תמיד לצידם והם תמיד תמיד מנצחים את היצר הרע - "דודאי היצה"ר שולט יותר בגדולים כמ"ש כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו אלא שהתורה מגנא ומצלא מגנא מיסורין ומצלת מן החטא" (מהרש"א קידושין פא, א).

ואכן, הרש"ל (חכמת שלמה בבא מציעא פד א) עומד על כך שגדולי האמוראים לא פחדו כלל שהיצר הרע יצליח להפילם למרות הכלל ש'כל הגדול מחברו' : "אבריה דר' ישמעאל כו' נ"ב ואולי על דרך הכונה על גודל התאוה קאמר ועל דרך כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו ואפי' הכי משלו ברוחם ולא פחדו מהיצר".

זאת ועוד: יש לזכור שתמיד מידה טובה מרובה ממידת הפורענות. על כן ברור שכל הוספה של דביקות וקדושה, אף שכנגדה גדל היצר הרע, מכל מקום ההיאחזות של הצדיק בקב"ה מצילה אותו מן החטאים עוד הרבה יותר מן ההמון. מכך נובע הכלל ההלכתי שהובא לעיל שחזקה על צדיק שאינו חוטא.

אין צורך לומר שכשמדובר על אבות האומה וגדוליה, רמת דביקותם בה' היא כזו שההגנה האלוקית המוחלטת מן החטא הפכה לחלק בלתי נפרד מחייהם.

ובפירוש פנים יפות (לבעל ההפלאה, בראשית ב) מפרש שהחל מרמת צדקות מסויימת, מתבטל למעשה העיקרון של 'כל הגדול מחברו' – והיצר הרע הופך ליצר טוב: "אבל מה שאמרו כל הגדול מחבירו ולא אמרו כל הגדול סתם, הוא ע"ד שאחז"ל [מגילה ו ב] בפסוק [חבקוק א יג] בבלע רשע צדיק ממנו, צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע, וה"נ כל הגדול מחבירו ואינו גדול ממש, אז יצרו מתגבר עליו, אבל אם הוא גדול ממש אז גם היצה"ר נתהפך לטוב, וזהו בבחינת אהבה כשמגיע למידת חפץ כנ"ל. וז"ש אם תעירו לבטל כשהוא בחינת אהבה ואם תעוררו שהוא לשון כפול וחזק שהיא במידת הדבקות עד שתחפץ למעלת החפץ בטל הרע לגמרי, ואינו מסית רק לטוב, ואז נאמר בו אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב".

מקרים יוצאי דופן בהם ההשגחה מובילה את הצדיק לחטא

עד כה עסקנו במהלך הדברים השגרתי בחיי הצדיקים. על גבי זה, ישנן הנהגות יחודיות וחד פעמיות, המובלות משמים. במסכת עבודה זרה (ד, ב) נאמר: "והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי: לא דוד ראוי לאותו מעשה, ולא ישראל ראוין לאותו מעשה; לא דוד ראוי לאותו מעשה, דכתיב: ולבי חלל בקרבי; ולא ישראל ראוין לאותו מעשה, דכתיב: מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים, אלא למה עשו? לומר לך, שאם חטא יחיד - אומרים לו: כלך אצל יחיד, ואם חטאו צבור - אומרים לו כלך אצל צבור".

הגמרא מצביעה על מקרים יחודיים וחריגים בקנה מידה כלל היסטורי, בהם הקב"ה משפיע על הבחירה החפשית של הצדיקים, ולבסוף הם חוטאים. מה פשר הדבר?

ראשית, לפי המבואר עד כה במבנה נפש האדם מובן כי הקב"ה לא גרם באופן אקטיבי לדוד ולישראל לחטוא, אלא רק הסיר את השמירה האלוקית מהם לשעה ונתן להם להתמודד 'בעצמם' עם יצרם הגדול. כן מפרש המהר"ל (תפארת ישראל, מח): "כי מה שאמר 'לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה וכו'', לא שהשם יתברך גזר על החטא, רק רוצה לומר כי השם יתברך "רגלי חסידיו ישמור" (ש"א ב, ט), ושומר אותם מן החטא. ומפני כי תהיה נראה התשובה בעולם, לא היה שומר אותם מן החטא כמו שהיו ראוים לזה, עד שבאו לידי חטא".

אמנם על גבי זה, ברור כי במקרים אלו אין מדובר ביצר הרע של תאווה גרידא, שגדולים אלה כבר נצחוהו, אלא מדובר בטעות רוחנית בלבד. כך מבואר בדברי חז"ל במקומות אחרים שישראל חטאו בעגל רק מחמת טעות שהראה להם השטן את משה מת (שבת פט), ודוד לקח את בת שבע מתוך ידיעה ובטחון שהיא המיועדת לו משמים (סנהדרין קז).

ועל גבי כל זה נביא מדברי רש"י על הגמרא בעבודה זרה: "גזירת מלך היתה ליתן פתחון פה לשבים". כך רצה ה' ותו לא. אין אנו מבינים כל דבר שה' עושה. כשם שיש ניסים בעולם, כן הקב"ה פעל במעשה יהודה ותמר ובמעשה דוד ובת שבע להוביל את המציאות בדרך שבה חפץ. כיצד התנהלה אז הבחירה החפשית של אותם הגדולים. בסופו של דבר היחס הפשוט הוא שלעולם לא נצליח להבין.

[1] נביא בזה את הביאור התמציתי של המהר"ל לעיקרון זה (תפארת ישראל פרק מח): "וביאור ענין זה, כי היצר הרע באדם הוא החסרון וההעדר הדבק בנמצאים. והעדר זה מבקש להעדיר ולהחסיר האדם לגמרי, אם לא השם יתברך, אשר הוא מעמיד הנמצאים ומקיים אותם, לכך לא יתן לכח ההעדר לשלוט".