עוד מימי אברהם אבינו, ולאורך מאות שנים לאחר מכן, ניצבה מצרים בשיא תפארתה כמרכז העולמי של עושר, כוח ותרבות. בעיתות רעב היא שימשה כ"אסם התבואה" לכל העולם, עד שהפכה למעצמת העל הבלתי מנוצחת של העת העתיקה.

במבט היסטורי מגלים תופעה פלאית: זמן לא רב לאחר יציאת מצרים, נעלמה האומה המצרית כליל. עקבותיה של קיסרות העל, ששלטה ביד רמה פשוט התפוגגו מעל בימת ההיסטוריה. השאלה המתבקשת: כיצד קרה הדבר? איך ממלכה אדירה בעלת שורשים עמוקים הפכה לזיכרון עמום?

תכלית החורבן

את התשובה לשאלה זו אנו מוצאים בפרשת השבוע. בתחילת פרשת בא, לפני מכת ארבה, מתארת התורה את הדין ודברים שהתנהל בארמון המלוכה בין פרעה ליועציו: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם, הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם" (י, ז).

זעקתם לא היתה הגזמה בעלמא. עשר המכות לא היו רק אמצעי לחץ לשחרור בני ישראל, הן היו תהליך שיטתי של פירוק והרס תשתיות הכוח של האימפריה המצרית. כל מה שהמצרים בטחו בו: הנילוס, הכלכלה, בעלי החיים, הכל נמחה כליל על ידי הקב"ה.

נשאלת השאלה: מדוע היה צורך בחורבן כה קשה וחמור, הרי הקב"ה יכול היה להוציא את בני ישראל ממצרים בדרכים אחרות, ללא השחתת ארץ שלמה? וגם אם נדרשות המכות, ניתן להסתפק במכה אחת או שתיים כבדות משקל, מדוע הוכו בעשר מכות?

על כך משיבה התורה עוד בטרם החלו המכות: "וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי ה'" (ז, ה). וביתר שאת, לפני מכת ברד, מורה הקב"ה למשה לומר לפרעה: "כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (ט, יד). המכות היו בראש ובראשונה שיעור חי באמונה, שנועד לא רק למצרים, אלא בעיקר לעם ישראל לדורותיו. השפלת האומה העוצמתית ביותר נועדה להטמיע בלבנו את ההכרה במקור הכוח האמיתי והיחיד. חורבן מצרים לא היה כשל צבאי, אלא קריסה של "תפיסת ביטחון" שגויה המושתתת על "כוחי ועוצם ידי".

מצרים כ'מקרה מבחן' לדורות

רבינו בחיי, בספרו 'חובות הלבבות' (שער הכניעה, פרק ד'), מציב כלל יסודי בעבודת ה': "וסימן הטובה, שיהיה בעליה טרוד בקיום חובות הבורא מהתעסק בה, ותהיה סיבה להוסיף במעשה לאלוקים. ולא ישים לבו לטובה ההיא ולא יבטח עליה, ויוציאה בחובות הבורא".

משמעות הדברים: כשאדם מעביר את מבטחו מהנותן (הקב"ה) אל האמצעי עצמו, בכך עלול הוא לגרום שאותו אמצעי יילקח ממנו. אין זה עונש, אלא 'שיעור באמונה': להזכיר לאדם שיש לבטוח תמיד במקור הטוב, ולא בכלי שדרכו הטוב עובר.

מצרים העתיקה מהווה את ה'מקרה מבחן' המובהק ביותר לעיקרון זה. היא היתה ארץ שכל קיומה וכלכלתה תלויים במקור אחד: היאור. הנילוס, שעלה על גדותיו והשקה את השדות, היה "חמצן החיים" של האימפריה. אולם, תלות זו הפכה במהרה לעבודה זרה ולמקור גאווה. כפי שמתאר הנביא יחזקאל, את דברי השחץ של פרעה: "הִנְנִי עָלֶיךָ פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם הַתַּנִּים הַגָּדוֹל הָרֹבֵץ בְּתוֹךְ יְאֹרָיו אֲשֶׁר אָמַר: לִי יְאֹרִי וַאֲנִי עֲשִׂיתִנִי" (יחזקאל כט, ג).

לפיכך, מובן מדוע המכה הראשונה פגעה דוקא בנילוס. מכת דם היתה שיעור מדויק ב'מידה כנגד מידה', שנועד לנפץ את אשליית הביטחון המצרית. מקור הגאווה והשגשוג הפך ברגע אחד למקור של צחנה ומטרד. במקום להסיק את המסקנות ולשנות כיוון, הקשיח פרעה את לבו. ומשלא למד את השיעור, פעל היסוד שלימד רבינו בחיי: כשהאמצעי הופך למטרה – הוא חדל מלהתקיים.

יישום לימינו אנו

חורבן מצרים אינו רק אירוע היסטורי, אלא מסר מהדהד לכל אדם ובכל דור. סיפור קריסתה של מצרים מלמדנו שביטחון המועתק מהבורא אל הבריאה, בין אם מדובר בעושר חומרי, בכישרון אישי או במערכות כוח אנושיות, סופו להכזיב.

עלינו לזכור תמיד כי הכל מאיתו יתברך. כשאדם משכיל להבין שהאמצעים העומדים לרשותו הם רק כלים לביצוע רצון ה', הוא זוכה שהברכה בהם תתקיים. אך כאשר הכלי הופך ל"אליל" והאדם שוכח את המקור, ההשגחה העליונה עשויה להסיר את אותו כלי, רק כדי להשיבנו אל ההכרה הפשוטה והאמיתית: "אין עוד מלבדו".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.