'שירת הים' מסתיימת בנושא כניסתם העתידית של ישראל לארץ. ביחס לאויבים המקיפים את הארץ נאמר: "תִּפֹּל עֲלֵיהֶם אֵימָתָה וָפַחַד בִּגְדֹל זְרוֹעֲךָ יִדְּמוּ כָּאָבֶן, עַד יַעֲבֹר עַמְּךָ ה' עַד יַעֲבֹר עַם זוּ קָנִיתָ" (שמות טו, טז).
מה פירוש המילה קָנִיתָ שבסוף הפסוק?
המשמעות הרגילה של קניין בלשון הקודש, היא פעולה שמבצעת העברת בעלות על דבר מה ממוכר לקונה תמורת תשלום. כך לדוגמה נאמר ביחס למערת המכפלה, שאברהם אבינו קנה בארבע מאות שקל כסף: "הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם מֵאֵת בְּנֵי חֵת" (בראשית כה, י), והמצרים הציעו ליוסף: "קְנֵה אֹתָנוּ וְאֶת אַדְמָתֵנוּ בַּלָּחֶם" (בראשית מז, יט), וכן באיסור אונאה, נצטווינו: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ" (ויקרא כה, יד).
אך בפסוק שלפנינו קשה להבין את ייחוס הקניין לקדוש ברוך הוא במשמעות זו, כי הרי קניין מקבל תוקף באמצעות פעולה כלשהי, כגון תשלום בכסף או במשיכת חפץ, ואם כן כיצד מייחסים לקב"ה מהלך כזה?
הנצי"ב (על הפסוק הנ"ל בשירת הים) מציין לביאורו לביטוי דומה שנאמר בפרשת 'האזינו', שגם בו נאמר – לפי הסברו - שד' קנה אותנו: "הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ" (דברים לב, ו). לדבריו, ד' קנה אותנו, אך לא בכסף. וזו לשונו שם (ב'העמק דבר' לפסוק י):
"מי שעומד למות, ובא אחר וגאלו, הרי זה קנהו.
וכן מי שהוא במקום שעומד להיות פרא בלי דעת דרך ארץ, ובא אחר ועשהו לאיש בן דעת הרי זה קנהו.
והרי במדבר חסר להם ד' ענינים לחיותם ולהיותם אנשים בעלי דעת...",
ומבאר שלכן נחשב שד' קנה אותם ע"י שדאג להם לחיותם ולצרכיהם במדבר.
יש להעיר, שלפי הסברו שם, ד' 'קנה' את ישראל בהנהגתו אותם בזמן היותם במדבר, ואם כן גם כאן, אין הכוונה בתיאור 'קנית' שכבר בשעה זו של אמירת השירה ד' קנה את ישראל, אלא שבאותו זמן עתידי בו עוסקת השירה, כשייכנסו ישראל לארץ – הם כבר יהיו קנויים לד'.
הסבר אחר, אך באותה משמעות לפעולת הקניין, מסבירים מפרשים רבים, שד' קנה את בני ישראל לעבדים בהוציאו אותם ממצרים. כך מתרגם כבר אונקלוס: 'עמא דנן דפרקתא', וכן מפרשים ראב"ע, ר' אברהם בן הרמב"ם, החזקוני ואחרים.
פירוש אחר עולה מכמה מדרשים, המבארים את המילה 'קנית' ע"י ציטוט הפסוק "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ" (ישעיהו מג, כא). דבריהם מתאימים למקומות אחרים שבהם נאמרת לשון קנייה במשמעות של בריאה, יצירה. כמו לדוגמה בכינוי הקב"ה בפי מלכיצדק ואברהם - "קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ" (בראשית יד יט ו כב). רש"י (שם) מבאר את המילה קונה שם – 'על ידי עשייתן קנאן להיות שלו'. נראה לפי דבריו, ושפעולת הקניין כוללת לא רק פעולה שבה קונים ממוכר ומשלמים לו, אלא גם כל פעולה שתוצאתה היא חידוש בעלות על הדבר הנקנה, ולכן גם בריאת השמים והארץ היא קניין, כיוון שבורא המציאות הוא בעליה. לפי הסבר זה, ייתכן שהקניין של ישראל לד' לא נעשה רק בהנהגתם במדבר (כהסבר הנצי"ב) ואף לא בהוצאתם ממצרים (כהסבר המפרשים הנ"ל), אלא כבר בימי האבות, ואולי אפילו לפני כן ניתן לומר שנשמתם של ישראל ומהותם המיוחדת הקשורה לד', כבר נוצרה.
רש"י בפרשתנו, מבאר את המילה 'קנית' באופן נוסף, שלישי: 'חבבת משאר אומות, כחפץ הקנוי בדמים יקרים, שחביב על האדם'. נראה שבהשוואתו לחפץ הקנוי בדמים יקרים, מבליט רש"י ומסביר מדוע מתאימה השוואה זו לדבר הקנוי בדמים מרובים החביב על הקונה אותו - מכיוון שהעובדה שאדם קונה דבר מה בכסף רב, מלמדת שהוא חפץ בו ומחבב אותו ולכן משקיע את כספו עבורו.
המהר"ל מקשה, שדברי רש"י אלה, סותרים לכאורה את דבריו בביאור המילה 'קונה' ביחס ל'קונה שמים וארץ'. ומבאר - וכמוהו מבאר ה'מזרחי' - שרש"י לא רצה לפרש את "עם זו קנית" במשמעות בריאה ויצירה כמבואר במדרשים הנ"ל, מכיוון שכאן מדובר דווקא על ישראל, ואם משמעות קנייה היא בריאה, במה מיוחדים ישראל, הרי ד' ברא את כל העמים ואת כל העולם!
מלשון הפסיקתא, נראה שחז"ל הרגישו בקושי זה, ותירצו אותו. וזו לשון הפסיקתא: "לפי שכל העולם כולו שלך, ואין לך עם אלא ישראל, שנאמר 'עם זו יצרתי לי'. דהיינו, אמנם כל העולם נברא ע"י ד' ושייך לו, אך עם ישראל שייכים לד' גם עקב ייעודם הישיר, מגמת חייהם, לספר תהלת ד'. ד' לא רק יצר אותם, אלא יצר אותם לו. אולי מחמת מעלה זו, ניתן לומר שד' קנה-ברא-יצר אותם, כיוון שהם בריאה מסוג אחר, שכל הנבראים לא שייכים אליה מלבד ישראל.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.