הפעם נתמקד בפועל אחד בפרשת 'תצוה', שצורתו ייחודית ונדירה, וממנו פתח לכמה עניינים.

כך נאמר בפרק כט, פסוק א, שעוסק בפירוט סדר קידוש הכהנים:

"וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לָהֶם לְקַדֵּשׁ אֹתָם לְכַהֵן לִי, לְקַח פַּר אֶחָד בֶּן בָּקָר וְאֵילִם שְׁנַיִם תְּמִימִם."

  הצורה השכיחה בתנ"ך לציווי  לקחת משהו, היא קח, בלי האות ל' בתחילה. רק במקום אחד נוסף נאמר לקח בציווי, בספר משלי: "לְקַח בִּגְדוֹ כִּי עָרַב זָר וּבְעַד נָכְרִיָּה חַבְלֵהוּ" (כ, טז).

 רש"י על פסוק זה מתייחס לשוני בין המילים:

'לקח - כמו קח, ושתי גזרות הן (כנראה כוונתו לשני שורשים, בלשוננו), אחת של קיחה, ואחת של לקיחה, ולהן פתרון אחד (משמעות אחת)'.

ונחלקים מפרשי רש"י בכוונתו:

  הרא"ם (ר' אליהו מזרחי) מבאר שרש"י הולך בדרכם של חכמי צרפת, שסוברים שיש בלשון הקודש מילים שלהן שתי אותיות שורש בלבד, ויש מילים שלהן שורש בן שלוש אותיות. כוונת רש"י שהמילה הנפוצה 'קח' שורשה הוא ק'ח', והיא מגזרת 'קיחה' כלשונו של רש"י, והמילה לְקַח שייכת לגזרת 'לקיחה', ששורשה ל'ק'ח'.

  הרא"ם מזכיר בדבריו שחלוקים על כך חכמי ספרד, שסוברים שכל השורשים בלשון הקודש הינם בעלי שלוש אותיות. ומסביר שלשיטתם המילה 'קח' שורשה ל'ק'ח', אלא היא שייכת לגזרה שבה האות הראשונה נופלת, כמו שמצינו בשורשים רבים אחרים (מגזרות חפ"ן, חפי"ץ).

  אך המהר"ל (בפירושו 'גור אריה' על רש"י) חולק על  הסברו של הרא"ם, ולדעתו גם רש"י סובר שהשורש של 'קח' הוא בעל שלוש אותיות, כפי שמוכח מהמילה "וַיִּקַּח", שהאות יו"ד דגושה בה, כי האות הראשונה של השורש נפלה. אלא, מבאר המהר"ל, כוונת רש"י שישנם בלשון הקודש שני שורשים שונים בני שלוש אותיות, אחד הוא ל'ק'ח, ואחד הוא נ'ק'ח'.

  בדברי המהר"ל טמון גם הרווח שיש בפירוש זה, שאולי הוא הסיבה שבגללה לא פירש רש"י כדרך השניה שהביא הרא"ם, שהשורש הוא ל'ק'ח והאות ל' נופלת: בדרך כלל אין האות למ"ד נמנית עם האותיות שנופלות, ולכן דחוק לומר שהאות ל' נופלת, אלא צריך לומר שהמילה קח היא משורש אחר - נ'ק'ח', והנ' שבראשו נופלת כמו בשורשים רבים, כגון : נ'ג'ש', נ'ס'ע', נ'ג'ח'.

אך לפי כל הפירושים השונים, מתבקשת השאלה: מדוע פתאום משתמשת כאן התורה בצורה זו ולא בצורה הרגילה 'קח'?

לא מצאתי מי שהתייחס במפורש לשאלה זו. אך נראה לענ"ד שהפסוק במשלי שהזכרנו לעיל, יכול לסייע לנו לעמוד על ההבדל בין המילים, שכן פסוק זה מצוי פעם נוספת בספר משלי, מילה במילה, בפרק כז פסוק יג. אך יש הבדל דק אחד ביניהם: בפעם השניה נאמר "קַח" ולא "לקח"! אך לצערי גם שם לא ראיתי מי שמתייחס במפורש להבדל שבין 'לקח' ו'קח'.

ברצוני להציע כיוון אפשרי, אף שאין לי מקור לכך, ואשמח לשמוע קושיות עליו או ראיות לנכונותו:

  הפועל 'קח' נשמע הרבה יותר כפקודה וציווי מאשר 'לקח'. ישנם פעלים רבים, שמצינו בהם הבדל בנימה בין צורות שונות של הפועל, אחת "החלטית" ואחרת "רכה", מבקשת יותר בנימוס. לדוגמה, בפעלים שונים, נוספת האות ה"א ה'מעדנת' אותם: 'קום' בתוספת ה' הופך ל'קומה'; 'שב'-'שבה'; 'לך'-'לכה'.

  בדומה לכך ניתן אולי לומר לגבי 'קח' ו'לקח', שהפועל בצורה הקצרה, נוטה יותר למיידיות ביצוע הפעולה, ואילו הפועל המלא הוא כללי יותר. זה מתאים מאוד לפסוק שלנו, שבו ד' לא ממש מצווה את משה מה עליו לעשות, אלא מתאר באופן כללי מה הוא צריך לעשות, "וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה... לְקַח".

  עקרון זה יכול להסביר גם את היחס בין הפסוקים בספר משלי. המלבי"ם על הפסוק במשלי, מבאר שישנן שתי משמעויות לפסוק שהבאנו, הראשונה היא המשל והשניה היא הנמשל, יעויין בהסברו לשני הפסוקים. לענייננו אולי אפשר לבאר גם שם, שלכן בפעם הראשונה, שמדובר במשל, נאמר 'לקח', שכן המכוון המעשי לא נמצא במשל, ואילו בנמשל, שמדבר יותר ישירות למעשה – נאמר 'קח'.

לסיום, יש לציין, שאמנם בדרך הפשט לא מצאתי התייחסות להבדל בין המילים, אך בדרך רמז יש התייחסות של בעל הטורים, שקושר בין שני המקומות שנאמר בהם 'לקח'. ואלו דבריו:

'בשביל שאהרן עשה העגל {כפי שנרמז ב"לקח פר"}, אמר הקדוש ברוך הוא להסיר מעליו בגדים הצואים (עפ"י זכריה ג ד), לפי שבגדי ע"ז מטמאין (שבת פג א). וזהו שאמר לקח בגדו, פירוש מעליו, כי ערב זר:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.