כאשר ד' אומר למשה להתרות בפרעה שאם ימאן לשלח את ישראל יבואו צפרדעים על ארצו (ז, כז-כט), הוא אומר לו לומר לפרעה: "הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים: וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים... וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים". גם כאשר ד' מצוה על משה לממש את ההתראה ולהתחיל להכות את מצרים (ח, א), הוא אומר לו לומר לאהרן: "הַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם". אבל כאשר החלה המכה (ח, ב), נאמר: "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם", בלשון יחיד. בהמשך הפסוקים, נזכרות הצפרדעים שוב רק בלשון רבים.

 מדוע נאמרה כאן הצפרדע בלשון יחיד?

במדרשים דקדקו מכך שבאמת בתחילת המכה עלתה רק צפרדע אחת: יש אומרים שצפרדע אחת עלתה והיא השריצה את כל הצפרדעים שמילאו את מצרים; יש אומרים שכשהיו מכים אותה המצרים הייתה הצפרדע מתיזה 'נחלי' צפרדעים; ויש אומרים שהצפרדע שעלתה שרקה וקראה לכל יתר הצפרדעים שיבואו.

 אך בדרך הפשט, כמו שנאמר בפסיקתא וכן פירשו כמה מפרשים (ראב"ע, חזקוני, וכעין זה גם בפירושו של רש"י לפי פשט הפסוק), מצינו שקוראים גם לכלל של פרטים רבים בלשון יחיד, ומביאים ראיה לכך מדברי יעקב לעשו: "וַיְהִי לִי שׁוֹר וַחֲמוֹר צֹאן וְעֶבֶד וְשִׁפְחָה" (בראשית לב ו), שאף שהיו רבים – "קראם הכתוב אחד".

 אמנם, נשאלת עדיין השאלה – מדוע דווקא בשלב זה נאמרה לשון יחיד, ואילו בכל הפעמים האחרות – לפני כן ואחרי כן – נאמרה רק לשון רבים?

 ייתכן שנוכל ללמוד מכאן לימוד יסודי בהנהגת ד' במכות מצרים: מובן שכדי שמכת צפרדע תהיה מכה משמעותית, יש צורך בצפרדעים רבות שימלאו את כל הארץ. אך כאן אנחנו למדים, שמלבד החשיבות של ריבוי הפרטים (הצפרדעים) שיפריעו למצרים – חשוב לדעת שהמכה החלה בכלל מין הצפרדעים. החשיבות של הבנה זו, היא משום שבכך ניכר עוד יותר שהמכה הייתה אלוקית, שכן גם אם החרטמים יכולים לעשות בלטיהם כל מיני דברים פרטיים – רק הבורא יכול לפעול על דברים כלליים במציאות.

 נראה שגם האופנים השונים בדברי חז"ל שמבארים כיצד הופיע ריבוי הצפרדעים מצפרדע אחת, באים לבאר צדדים שונים של היחס בין כללות המין לפרטיו: לדברי המפרשים שהצפרדע שרקה וקראה לכל הצפרדעים – הצפרדע מבטאת את כלל מין הצפרדעים, שלכן כולם מתכנסים אליה. ואילו למפרשים שמהצפרדע האחת יצאו יתר הצפרדעים – אנו למדים שמין הצפרדע הכללי הוא מקור מציאותם של כל הפרטים שתחתיו. בין כך ובין כך, בכל מכה פעל ד' בכוח הכללי של המין, ומתוך כך בריבוי הפרטים שנובעים ממנו.

 נראה שעל פי הבנה זו, מתרץ הגר"א קושיה שמתעוררת בדברי הגמרא בפסחים (נג ע"ב), וזו לשונה:

"עוד זו דרש תודוס איש רומי: מה ראו חנניה מישאל ועזריה שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש? - נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים: 'ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו: "וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ... וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ" (שמות ז, כח). אימתי משארות מצויות אצל תנור? הוי אומר בשעה שהתנור חם; אנו שמצווין על קדושת השם - על אחת כמה וכמה'."

ה'קל וחומר' אינו מובן, לכאורה, שכן הצפרדעים נצטוו בדבר ד' [בפסוק זה] להיכנס לתנורים, ואילו חנניה מישאל ועזריה לא הצטוו למסור נפשם [שהרי לכן הוצרכו ללמוד מהצפרדעים: כי אילו זה היה חיוב פשוט, לא היו זקוקים ללומדו מהצפרדעים]. על כך תירץ הגר"א, שהציווי לצפרדעים היה ציווי על כלל הצפרדעים, שיהיו כאלו מתוכם שייכנסו לתנורים, אך לא היה ציווי פרטי לכל צפרדע להיכן להיכנס, ולכן מובן כיצד חנניה מישאל ועזריה למדו קל וחומר לעצמם מהצפרדעים שנכנסו לתנורים.

 הגר"א אמנם לא ציין מקור לכך שהציווי על הצפרדעים היה כללי ולא פרטני, אך לפי דברינו, רמוז הדבר בתורה, במילים "וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ", שנאמרו בלשון יחיד.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.