טהרת בית ה'

הקדמה - יחסי ההקרבה והטהרה בפרשות הקודמות

מתחילת ספר ויקרא ועד כה, עסקה התורה בשני נושאים ראשיים: ההקרבה והטהרה. בפרשיות ויקרא וצו הופיעו דרכי הקרבת הקרבנות. בפרשיות שמיני, תזריע ומצורע התבארו דיני הטהרה הנזקקים לאדם מישראל החפץ לבוא אל בית ה'.

פרשיות הטהרה מתחלקות לשני אגפים: בפרשת שמיני התבארו טומאות בעלי החיים, יחד עם דיני אכילתם. בפרשות תזריע מצורע הופיעו דרכי טהרת היולדת, המצורע, הזב והזבה והנידה. בפרשיות אלו מופיע סוג חדש של קשר בין הטהרה לקדושה, שלא הופיע בפרשת שמיני. אלו טומאות שטהרתן עצמה מושלמת רק באמצעות קרבנות, כלומר רק עבודת המקדש היא המאפשרת את הכניסה אל בית ה' והעבודה בו. מתברר כי ישנן טומאות כאלה שהטהרה מהן איננה חיצונית למקדש, ואיננה מתרחשת רק כהקדמה לכניסה אליו, אלא היא תלויה בעבודתו.

החידוש בפרשת אחרי מות

על גבי החידוש בפרשיות תזריע-מצורע, בפרשת אחרי מות מופיע קשר נוסף בין הטיפול בטומאה לבין הקדושה – הטיפול האלוקי בטומאה נכנס אל תוך הקודש, ויש לכפר על המזבח והמקדש עצמם מטומאות בני ישראל. בפרשת אחרי מות מתבאר כי ישנם סדרי כפרה שבאים לתקן את הטומאות שפגמו בבית המקדש עצמו – "וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם... וְכִלָּה מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ... וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל יְכַפֵּר".

מתברר כי גם לאחר כל סדרי הטהרה הניתנים לישראל כהכנה לקראת כניסתם למקדש, בסופו של דבר מתרחשים מקרים שבהם ישראל אינם מצליחים להיטהר ונכנסים לקודש בלא הטהרה. על כן יש צורך בסדר נוסף של כפרה בדיעבד, מלבד סדרי הטהרה מלכתחילה.

יש לשים לב כי אין התורה מדבר כאן על טהרה, אלא על כפרה. כלומר, אין מדובר על טהרה מטומאה הלכתית במקדש, אשר פוסקת עם עבודת יום הכיפורים. התורה מדייקת בלשונה ואיננה אומרת אומרת שהקודש טמא. היא רק אומרת שיש לכפר עליו מטומאות בני ישראל. ממילא, כאשר הכהן הגדול מזה על ארון הברית מדם הפר והשעיר, אין הזאה זו זהה להזאה על טמא המת או המצורע. שם מדובר בהסרת טומאה הלכתית, וכאן מדובר על מניעת טומאה מופשטת יותר.

הכניסה אל הקודש והכפרה

עבודת יום הכיפורים כוללת תהליכי כפרה גדולים ועצומים. אך הנושא המוצב ככותרת לפרשה איננו כיצד יטהר הכהן את ישראל, אלא כיצד יכנס הכהן אל קודש הקדשים - "בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ". מכך ברור שהכניסה אל הקודש אינה אמצעי לכפרה בלבד, אלא היא מטרה בפני עצמה. במבט כללי על הפרשה מתברר כי הכניסה אל הקודש היא המטרה הראשית, כשלפניה ואחריה וגם במהלכה, מתלווים אליה תהליכי כפרה. לפני הכניסה אל הקודש מתרחשת כפרת הכהן הגדול ואחיו הכהנים (באמצעות פר החטאת). הכפרה שבאה לאחריה (באמצעות השעיר לעזאזל) היא על כלל עם ישראל. בכניסה עצמה מתרחשת כפרה נוספת (באמצעות שעיר החטאת) – על המקדש וקודשיו.

הקשר בין הכניסה לקודש ובין תהליכי הכפרה מהווה לימוד כללי המשלים את פרשיית מות נדב ואביהוא. משתי הפרשיות הללו גם יחד מתברר כי כניסה אל הקודש ומצב של חטאים בישראל אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. כאשר נכנסים נציגים מבני ישראל אל הקודש, חייב להתרחש אחד משני התרחישים הבאים: או שהנכנסים אל הקודש ימותו מחמת החטאים כפי שקרה לנדב ואביהו, או שיווצר תהליך מלא ומפורט ובו הכניסה אל הקודש תהווה כפרה כללית ומוחלטת על כלל החטאים. במבט ראשון, נראה היה כי מצב עניינים זה מונע כל אפשרות של כניסה אל הקודש; שהרי היאך יתאפשר לכפר על כלל חטאי ישראל? אך מחדש הקב"ה כי יש יום בשנה שהוא בעל תכונה של כפרה וטהרה כללית. ביום זה יכולה להיווצר כניסה אל הקודש באופן הנכון.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.