הקדמה

כל החלק הראשון של הפרשה (פרקים א-ג) עוסק בקרבנות נדבה. כך גם כל המנחות הראשונות הנזכרות בפרק ב' (פסוקים א-יג).

אבל המנחה האחרונה הנזכרת בפרק ב' (פסוקים יד-טז) היא מנחת העומר, שהיא מנחת חובה.

נוסף על כך היא מנחת ציבור, ולא כמו המנחות הראשונות בפרק, שהן מנחות יחיד.

נוסף על כך היא באה מהשעורים ולא מהחטים, שלא כמו המנחות הראשונות בפרק.

נשאלת השאלה: מדוע אם כן היא כתובה בפרק ב', שעוסק במנחות נדבה, של יחידים, ובאות מהחיטה? אמנם התורה אומרת "ואם תקריב מנחת בכורים" (ב, יד), ומשמע שזו מנחת נדבה, אבל כתב רש"י: "ואם תקריב - הרי 'אם' משמש בלשון 'כי', שהרי במנחת העומר הכתוב מדבר, שהיא חובה. וכן: 'אם יהיה היובל' (במדבר לו, ד)".

א. מדוע נכתבה מנחת העומר בפרקנו?

ב"תורת כהנים" לא התייחסו בפירוש לשאלה מדוע מופיעה מנחת העומר בפרשת מנחות הנדבה, אבל התייחסו לשאלה מדוע נאמר בה "ואם תקריב". מתוך התשובה לשאלה זו ניתן לענות גם על השאלה מדוע נכתבה מנחת העומר בין מנחות הנדבה.

כך אמרו ב"תורת כהנים" (פרשתא יג, א): "רבי שמעון אומר: 'ואם תקריב מנחת בכורים לד'' – זו מנחה באה חובה. יכול נדבה? כשהוא אומר: 'והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן' (ויקרא כג, י) לימד שאינה באה אלא חובה. אם כן למה נאמר 'ואם'? לומר: אם אתם מביאים אותה לרצון – מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה. ואם אין אתם מביאים אותה לרצון – מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם. וכן הוא אומר: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה' (שם, יד)".

הסביר המלבי"ם (ויקרא ב, יד סוף אות קמח): "משלמות המעשה הוא אם עושה אותו מצד הבחירה החופשית ובחפץ לב, לא אם עושהו מצד ההכרח. ובמצות הבאת העומר נלוה עמו הכרח, שאסור לאכול חדש קודם הבאת העומר. ואם יביא העומר רק מצד הכרח זה, כי אכף עליו פיהו לאכול מן החדש, לא עשה המצוה לשם ד', רק לצורך עצמו. לכן לימד אותנו במה שכתב מלת 'אם', המורה על הנדבה התלוי לבחירתו, שצריך שיוחשב בעיניו כאילו אינו מוכרח על המצוה, רק עושהו מרצון לב ונדבה. וזהו שאמר: 'אם אתם מביאים אותה לרצון – מעלה אני עליכם כאילו נדבה הבאתם אותה. ואם אין אתם מביאים אותה לרצון – מעלה אני עליכם כאילו לא הבאתם אותה אלא לצורך עצמכם. וכן הוא אומר: 'ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה' (ויקרא כג, יד)', רצונו לומר ומצד זה יש הכרח. ולימדה תורה שלא יפעל הכרח זה בכוונתו במצוה זו לפנות לבו לפניה זו, רק יעשה מנחת המצוה בחפץ לבו". על פי זה יש לומר שהתורה כתבה את מנחת העומר יחד עם מנחות הנדבה כדי שנקריבנה כאילו היא מנחת נדבה.

ב. דיני מנחת העמר ודיני מנחות הנדבה

יש להוסיף שמנחת העומר דומה בכל שאר דיניה למנחות הנדבה! גם בה יש שמן ולבונה, והיא נקמצת, והקומץ עולה למזבח ושייריה נאכלים, כמנחות הנדבה (עיין על כל זה בפסוקים בפרקנו).

בניגוד לשאר מנחות הציבור, שתי הלחם ולחם הפנים, שאינן קרבות למזבח.

וכן בניגוד למנחת נסכים, שאינה נקמצת, אלא כולה למזבח.

וכן בניגוד למנחות החובה של יחיד, שיש מהן שאין בהן שמן ולבונה, כמנחת חוטא ומנחת סוטה, ויש מהן שאינן נקמצות, אלא כולן למזבח, כמנחת חינוך ומנחת חביתין ומנחת נסכים (עיין על כל זה בפרק ה ובפרק ו ובבמדבר פ"ו ופט"ו וברמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות פי"ב). יתכן שבכך גם כן באה התורה לבטא שמנחת העומר היא כעין מנחת נדבה.  

יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ושם נזכה להקריב את קרבנותינו, תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.