השם 'חומש הפקודים' לחומש 'במדבר', מצוי במקומות רבים בדברי חז"ל. שם זה ניתן לחומש במדבר משום שנזכרים בו מנייני בני ישראל בעת מסעם במדבר: המניין הראשון הנזכר בפתיחת החומש, התקיים בא' באייר בשנה השנייה ליציאת ב"י ממצרים, והמניין השני הנזכר בפרשת 'פנחס', נערך בשנת הארבעים, השנה האחרונה של מסעם במדבר, לקראת כניסתם לארץ ישראל. במניינים אלו ד' ציוה לפקוד את בני ישראל, ומכאן נוצר השם 'חומש הפקודים',

 משמעות השורש פ'ק'ד' והשמות והפעלים הנגזרים ממנו, היא כמובן מנייה, ספירה: כאשר מצוה ד' את משה "תִּפְקְדוּ אֹתָם" (את בני ישראל) (במדבר א, ג), הכוונה היא ספרו אותם. בהתאם לכך, 'פקודים' הם מי שנספרו, וכאשר נאמר לדוגמה "פְּקֻדֵיהֶם לְמַטֵּה רְאוּבֵן" (א, כא), הכוונה לאלה שנספרו ממטה ראובן, ואכן בהמשך נאמר מספרם – "שִׁשָּׁה וְאַרְבָּעִים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת". גם בלשון המדוברת כיום, נשתיירה משמעות זו לשורש פ'ק'ד', למשל בשם 'מִפְקַד': 'מפקד אוכלוסין' מציין את ספירת האוכלוסיה, ובתנועות הנוער, לדוגמה, סופרים במִפְקַד כמה חניכים הגיעו לפעולה.

הקשר בין פקידה לספירה ניכר במיוחד בתרגום אונקלוס, שמתרגם את שתי המילים בשורש מ'נ'ה'. לדוגמה, את "פְּקֻדֵיהֶם בְּמִסְפַּר כָּל זָכָר" (ג, כב) מתרגם: "מניניהון במנין כל דכורא".

אך דווקא בשל התרגום הזהה, מתחדדת השאלה, מדוע אין התורה נוקטת אותה לשון בכל המקומות? מדוע במנייני בני ישראל פעולת המנייה נאמרת במילה משורש פ'ק'ד', ולא משורש ס'פ'ר', שבו משתמשת התורה בנוגע לספירות אחרות, כגון: ספירת העומר, ספירת השנים לשמיטין וליובל, ספירת ימי טהרה של זב וזבה וספירת הכוכבים שנאמרה לאברהם אבינו?

כדי להבין את המשמעות המיוחדת של השורש פ'ק'ד', עלינו להתבונן במשמעויות נוספות שיש לו.

המשמעות הפשוטה בלשוננו כיום לשורש פ'ק'ד', אינה קשורה למנייה, אלא ל'ציווי'. המפַקֵד נותן פקודות לחייליו; 'תפקיד' הוא הציווי שמוטל על מי שאמור למלאו, והוא נקרא בשל כך 'פקיד'. משמעות זו אינה המצאה חדשה, כמובן: המצוות נקראות במקומות רבים 'פקודי ד'' (דוגמה מפורסמת נזכרת בתהלים במזמור לד, ובמזמור קיט נקראות כך המצוות פעמים רבות). וכבר בפרשתנו נזכרת משמעות זו: ד' אומר למשה: "וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו תִּפְקֹד וְשָׁמְרוּ אֶת כְּהֻנָּתָם" (ג, י), ורש"י שם מדגיש שאין זו משמעות 'מנין' אלא משמעות 'פקידות'. כך נאמר בהמשך גם ביחס למשמרות הלויים, שכל אחת מהן קיבלה תפקיד מסוים. לדוגמה, "פְקֻדַּת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי מְרָרִי קַרְשֵׁי הַמִּשְׁכָּן וּבְרִיחָיו וְעַמֻּדָיו וַאֲדָנָיו..." (ג, לו).

משמעות נוספת לשורש פ'ק'ד' שמצויה בתורה, היא 'פקידה' שמבטאת התייחסות מתוך זיכרון. ד' פקד את שרה, ואת עם ישראל במצרים, ובמגילת רות נאמר שנעמי שמעה "כִּי פָקַד ה' אֶת עַמּוֹ לָתֵת לָהֶם לָחֶם" (א, ו). אנו מזכירים לשון פקידה במשמעות זו בתפילת 'יעלה ויבוא', שבה אנו מבקשים שייזכר וייפקד זכרוננו ופקדוננו.

מדברי ר' שלמה פפנהיים עולה, ששורש פ'ק'ד' מורה על התייחסות מכוונת ומיוחדת לאנשים מסוימים. לדבריו, מניין בני ישראל נקרא פקידה כיוון שלא ספרו כל אחד, אלא רק מי שהיה מעל גיל עשרים (ובמפקד הלויים מעל גיל חודש). גם פקידת ד' את שרה ואת ישראל, מציינת לא רק זכירה כללית, שבה יכולים להיות כלולים זכרונות רבים ושונים – אלא התייחסות ספציפית אליהם. כמו כן הפקודות אינן גזרות כלליות כגזרות מלך הגוזר על כל נתיניו, אלא הן מתייחסות למישהו נבחר, מסוים, שמקבל את הפקודה, ושעליו מוטל לבצעה.

מתאימים לכך מאוד דברי ר' צדוק הכהן על הפרשה (בספרו 'פרי צדיק'), שמבאר מדוע נקרא חומש במדבר - חומש הפקודים. לדבריו, "כל אחד מחמישה חומשי תורה יש לו קדושה מיוחדת... וקדושה מחומש זה הוא מה שזכו על ידי הפקודים שכל אחד הזכיר שמו ושם אביו לפני הקדוש ברוך הוא ולפני משה, ומזה זכו לנשמה חדשה כמו שנאמר 'ויתילדו על משפחותם'."

מניין בני ישראל היה לפי זה מפקד 'מִפְקַדִי' במיוחד, יותר מסתם מפקד, שכן בו, לא רק מנו אנשים מסוימים, כאמור, אלא אופן המנייה היה כרוך בפקידה מיוחדת של כל אחד בשמו, כפי שעולה מהפסוקים.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.