מספרים על ה'חפץ חיים', שהגיע פעם לבית המרחץ בראדין לטבול ולרחוץ בערב שבת קודש. הוא הבחין באדם ששכח את הסבון בבית, ונטל ללא רשות סבון של מישהו אחר והשתמש בו. רצה ה'חפץ חיים' להוכיח אותו על כך, אולם היה חשוב לו גם לשמור על כבודו. ניגש אליו ה'חפץ חיים' ולחש באוזנו: 'לא כדאי לך להשתמש בסבון זה, זה לא מנקה כלל, כל מי שמתרחץ בסבון כזה יוצא מבית המרחץ כשהוא מלוכלך הרבה יותר מכפי שהיה תחילה...'.

בפתח פרשתנו, כותבת התורה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (א, א).

רש"י התקשה מדוע התורה פותחת את פרשתנו במילים אלו, ומדוע לא כתוב: 'וידבר משה אל כל ישראל...', כפי שכתוב במקומות רבים שבהם דיבר איתם? ועל כך ביאר: "לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל". מצינו מקורות רבים לתוכחת הזולת, שהרי 'אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא'. אולם כאן ראה משה להוכיח את בני ישראל על שרשרת של אירועים שבהם הכעיסו את הקב"ה. הוא מנחה יסוד גדול במערכת היחסים שבין אדם לחברו, ומבהיר כיצד יש להוכיח את הזולת, בתצורה הנעימה ביותר, ועל כך במאמרינו. 

הזכירם ברמז מפני כבודן של ישראל

צורת ההוכחה, בה בחר משה רבינו, שונה וייחודית. במקום להוכיח אותם באופן ישיר, תוך פירוט מעשיהם השליליים, העדיף לציין את המאורעות ברמזים דקים, המרמזים לאירועים קשים.

בתוכחתו מנה משה שבעה "מקומות" – חטאים, בדרך רמז: 'בַּמִּדְבָּר', מבאר רש"י: "לא במדבר היו, אלא בערבות מואב, ומהו 'בַּמִּדְבָּר'? אלא בשביל מה שהכעיסוהו במדבר, שאמרו: "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ... כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה" (שמות טז, ג). לאחר מכן מנה את המקום השני - 'בָּעֲרָבָה', ועל כך מבאר רש"י: "בשביל הערבה, שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב". חטאם השלישי, בתוכחת משה היה 'מוֹל סוּף', שמרמז: "על מה שהמרו בים סוף, בבואם לים סוף שאמרו 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם...' (שמות יד, יא)...". התוכחה הבאה שונה במהותה, 'בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן'. על כך הביא רש"י את דברי חז"ל: "אמר רבי יוחנן: חזרנו על כל המקרא ולא מצינו מקום ששמו 'תֹּפֶל וְלָבָן', אלא הוכיחן על הדברים שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו 'וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל' (במדבר כא, ה), ועל מה שעשו במדבר פארן על ידי המרגלים". המילה 'פָּארָן' מרמזת לחטא המרגלים, שהיה במדבר פארן, והמילים 'תֹּפֶל וְלָבָן' מרמזות לטענותיהם על משה שתפלו על המן, שהוא בצבע לבן. גם על שני החטאים הנוספים הוכיח משה ברמז, כפי שביאר רש"י את המילה 'חֲצֵרֹת': "במחלוקתו של קרח (=שהיתה סמוך לחצרות). דבר אחר אמר להם: היה לכם ללמוד ממה שעשיתי למרים בחצרות בשביל לשון הרע, ואתם נדברתם במקום". בסיום תוכחתו זו, במילים 'דִי זָהָב', רמז משה והוכיחם על חטא העגל שעשו, בזהב הרב שהיה להם.

להימנע מלבייש

בפסוק הפותח את חומש דברים קיבלנו הדרכה מעשית בהנהגותינו ביחס לזולת, להימנע, עד כמה שניתן, מלבייש. בבוא משה להוכיח את בני ישראל על חטאיהם הידועים, נמנע מלפרט את החטאים בפירוש והזכירם רק ברמז, כדי שלא לביישם. ללמדנו מה גדול כבוד הבריות וחובת זהירות בו.

וכך מצינו בחז"ל: (גיטין נז.) "אמר רבי אלעזר: בא וראה כמה גדול כוחה של בושה, שהרי סייע הקב"ה את בר קמצא והחריב את ביתו ושרף את היכלו". בית המקדש נחרב בגלל יחיד שבושתו הניעה אותו להיות "רודף" של כל ישראל ולמוסרם למלך רומי. אפילו בושה של אדם מושחת, בוקעת רקיעים, והיא היא שהחריבה את בית המקדש ושרפה את ההיכל. נכונים הדברים כל השנה, ובפרט בימים אלו, של זכרון חורבן המקדש.

גם כשאב, מחנך, או ידיד קרוב, רואה צורך לומר דברי תוכחה לזולת, עליו להעביר את התוכחה רק בדרך רמז, תוך זהירות ושמירה יתירה, שלא לפגוע בכבודו של מקבל התוכחה. תוכחה אינה "מעמד נעים ונוח" (פעמים רבות לשני הצדדים – המוכיח והמוכח). משה רבינו הורה לנו כיצד לבצע זאת, ול"מזער" את אי הנעימות. גם כשיש צורך להוכיח את הזולת, יש לעשות זאת באופן מכובד, שלא יתבייש מכך.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.