שמעתי אומרים, שבשפת האסקימוסים ישנם למעלה מחמישים שמות שונים לשלג, וכל שם ושם מאפיין בו משהו ייחודי. לא במקרה דווקא אצל האסקימוסים ישנם כל כך הרבה שמות נרדפים לשלג: בעוד דוברי שפות אחרות מסתפקים בשמות כלליים, כי השלג אינו תופס מקום גדול בחייהם - אצל האסקימוסים, שהשלג הוא מרכיב מהותי בחייהם, נוצרת באופן טבעי הבחנה בין סוגים שונים של שלג, וממילא ישנו שם מיוחד לכל סוג.

  זוהי דוגמה מאלפת, שמעוררת להתבוננות בלשונות השונות – לאילו נושאים בשפתן ישנן 'מילים נרדפות' רבות, איזה נושא הינו בעל משמעות מרכזית מיוחדת, שבגללה נוצרת הבחנה בדקויותיו המקבלת את ביטויה בשמות השונים.

 בלשון הקודש כמדומני, אחד התחומים שיש בהם הרבה מילים נרדפות, הוא הרצון. [רשימה חלקית של שורשים כאלה היא: א'ב'ה', א'ו'ה', ח'ש'ק', ח'מ'ד', ח'כ'ה', י'ח'ל', כ'מ'ה', כ'ס'פ', ע'ר'ג', ק'ו'ה', ר'צ'ה', ש'ק'ק'. על כל אלה נוספים פעלים 'מושאלים' מתחומים אחרים לתחום הרצון, כגון ב'ק'ש', כ'ל'ה', ש'א'ל'.] לפי מה שהתבאר לעיל, ייתכן שריבוי השמות מלמד על חשיבות הרצון בלשוננו - לשון הקודש. ביחוד בלשון הקודש, שהיא הלשון שבה נברא העולם וכל אות ומילה בה יסודתם בהררי קודש, יש משמעות לכל שם, יותר מכל לשון אחרת, הסכמית, הנובעת מהתפתחות האדם ומשמות שהוא המציא.

מתוך שלל שמות הרצונות למיניהם, נעסוק הפעם בהבחנה בין שני שורשים דומים שנזכרים בפרשת 'ראה' פעמים רבות, במצוות ובדינים שונים. השורשים הם: א'ב'ה', א'ו'ה'. נתבונן במקומות ששורשים אלה מופיעים בפרשתנו, וננסה מתוך כך לעמוד על עניינו המיוחד של כל אחד מהם:

"רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר... כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר... בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ" (יב, טו-כא); "בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ" (יד, כו).

"לֹא תֹאבֶה לוֹ" (יג, ט); "אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן... כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן... כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" (טו, ד-יא).

  מהתבוננות בפסוקים ניכר, שהשורש א'ו'ה' נזכר בפרשתנו תמיד בהתייחסות לנפש, ולפחות ברוב המקומות מדובר בתאווה למאכל מסוים. 'הכתב והקבלה' והרש"ר הירש מבארים את משמעותו הייחודית של השורש א'ו'ה' בהתייחסם להקשר אחר: בגבולות הארץ נאמר "וְהִתְאַוִּיתֶם לָכֶם" (במדבר לד, י), וכן נאמר שם כמה פעמים "תְּתָאוּ". לדבריהם, השורש א'ו'ה' 'מורה על השאיפה להרחיב את גבול קניינו, לצרף חפץ למסגרת רכושו'. משמעות זו בולטת בפסוק בפרשת ואתחנן, "וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ" (דברים ה, יח), האיסור הוא להתאוות למה ששייך לרעך.

  לעומת זאת השורש א'ב'ה', שממנו נוצר השם 'אביון', "שתאב לכל דבר", כדברי רש"י, בולט בכך שהוא נזכר בדרך כלל (ואולי תמיד) על דרך השלילה. כך לדוגמה בפרשתנו נאמר ביחס למסית "לֹא תֹאבֶה לוֹ", ובהמשך ספר דברים נאמר: "לֹא יֹאבֶה ד' סְלֹחַ לוֹ" (לקמן כט, יט), ולעיל נאמר "וְלֹא אֲבִיתֶם לַעֲלֹת" (א, כו). הרש"ר הירש עומד על כך שהרצון המבוטא בשורש זה, מתייחס תמיד לרצון הזולת, וכאשר אדם 'לא אובה', פירושו של דבר שהוא בעצם לא מסכים לרצון זולתו. בהתאם לכך מסביר הרש"ר הירש שגם הכינוי 'אביון', שנגזר משורש א'ב'ה', מורה על מי שרצונו כפוף ונכנע לרצונות אחרים, בשל מעמדו הנחות המחייבו להזדקק להם גם בניגוד לרצונו. אולי הסיבה שמילים משורש זה נזכרות בדרך כלל בדרך שלילה, היא כי מי שיש לו עמידה עצמאית, יש לו ממילא עמדה עצמית, רצון משלו, וסביר שלא ייכנע לרצון זולתו.

  ממה שהתברר, עולה הקשר שבין שני השורשים מחד גיסא, וההבדל שביניהם מאידך גיסא:

המשותף, הוא רצון שיש בו התרחבות אל 'מעבר' לתחום היסודי שלו.

ההבדל הוא, שבעוד שבשורש א'ו'ה' מדובר על רצון האדם מצד עצמו – השורש א'ב'ה' מתייחס לרצונות של אחרים, שהאדם האובה 'מקבל' אותם על עצמו  ובכך נחשב שהוא רוצה אותם.

ולסיום, נקודה למחשבה – מה משמעות המילה 'בתאבון'? האם לא צריך היה לכתוב 'בתאוון'?

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.