בפרשת שופטים משה מספר כיצד הקב"ה בישר לו שהוא ישלח נביאים לעם ישראל לאורך הדורות. מתנה אלוקית זו ניתנה לישראל בתגובה לבקשתם כי משה ישמש כנביא ויאמר להם את דבר ה' (דברים יח, טו-יח): "נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. וַיֹּאמֶר ה' אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת וכָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ".

כאן בחומש דברים מתגלה כי במעמד הר סיני ה' העניק לעם ישראל לא רק את התורה, אלא גם את הנבואה. כלומר עד אז היו אנשים עליונים שה' דיבר איתם, כמו אדם, נח, אברהם יצחק ויעקב. אך אנשים אלו זכו לדיבור אלוהי שיועד אליהם עצמם. אך עדיין לא היתה בישראל תופעה של נביא שליח – אדם שמהווה שליח קבוע לציבור לומר לו מה ה' דורש ממנו.

משה עצמו שימש בתור שליח כזה, אבל מדובר היה בתופעה יחודית וחד פעמית בדור של יציאת מצרים. אך במעמד הר סיני ה' בישר כי מעתה תהיה זו תופעה שתימשך לאורך הדורות: ה' ינחה את ישראל באמצעות נביאים.

יש להעיר כי לשון התורה כאן: "נביא אקים להם מקרב אחיהם כמוך" מפליאה, משום שבאחרית החומש נאמר (לד, י): "וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה". ולמרות השוני הגדול בין משה לנביאים, הקב"ה אמר למשה שכל הנביאים יהיו כמותו. כלומר אף שמבחינת דרגת הנבואה לא יהיה עוד נביא כמשה, בפרשת שופטים מגלה התורה כי מבחינת עצם התפקיד של השליחות הנבואית שהתחדש באותו הדור, יש לראות את כל הנביאים כממשיכיו של משה (אברבנאל). התופעה של הנבואה היא בכללה תופעה אחת: ה' מדבר עם ישראל.

הנבואה היא של עם ישראל

כאשר הקב"ה מדבר עם אדם גדול ונאצל, יש לנו נטיה פשוטה לשים לב לגדולה של אותו האיש שזיכתה אותו במעלה הנבואית. אולם בפסוקים אלו המבשרים על מתנת הנבואה, מתברר כי מתנה זו שייכת לעם ישראל, והנביאים הם רק 'האזניים' של העם לשמוע את דבר ה' בשביל כל בני העם. שהרי מהו ההקשר בו הבטיח ה' על הנבואה? היה זה כאשר בני ישראל לא יכלו לעמוד בפני קולו של הקב"ה בעצמם, ובקשו שמשה ישמע אותו ויעביר להם. וכאן עולה תמיהה: הרי הקב"ה יכול היה מלכתחילה לצוות על משה להעביר להם את הנבואה, שהרי ה' ידע שישראל לא יהיו מסוגלים לשמוע את קולו בעצמם. אך הקב"ה רצה להבהיר באופן מוחשי כי נבואת משה ושאר הנביאים ממוענת באמת לכל העם, אלא שרק מחוסר היכולת של העם לשמוע הנביאים מעבירים לו את הנבואה.

נמצא שהכוח הנבואי שייך לעם ישראל. משה הוא הביטוי הראשון של כח זה, ומשם והלאה ימשיכוהו כל הנביאים. מתממש כאן העיקרון הכללי האמור במסכת חולין (נו, ב) שכל המעלות הגדולות שבישראל אינן נובעות אלא מכוח האומה: "היה רבי מאיר אומר: הוא עשך ויכוננך - כרכא דכולה ביה; ממנו כהניו, ממנו נביאיו, ממנו שריו".

נצחיות הנבואה

הבשורה האלוקית על הקמת הנביאים אכן התממשה. לאורך דורות רבים הועמדו בישראל נביאים כמתואר לאורך התנ"ך. אולם מחמת החטאים, יחד עם הגלות והחורבן הפסיקה גם הנבואה. האם תמה בשורת הנבואה ח"ו?

כאשר הגלות והחורבן היו באופק, ישעיהו הנביא הודיע שה' כרת ברית על הנבואה, בתור תופעה נצחית (נט, כא): "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה' רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא  יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". ומפרש הראב"ע: "וטעם 'רוחי' – נבואתי, כאשר כתוב, והיה אחרי כן אשפך את רוחי [יואל ג' א']: ודברי אשר שמתי בפיך, והטעם כפול, כי התנבאו ולא תפסק להם הנבואה מזרעם לעולם".

באופן זה אנו מובטחים מן הנביא יואל כי רוח הנבואה תשוב ותפרח לעתיד ביתר שאת (יואל ג, א-ב): "וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כָּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ: וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.