במרכז פרשתנו שני אירועים מרגשים וייחודיים, הראשון התוועדות יוסף ואחיו, השני מפגש יעקב ובנו אהובו יוסף. בהגעתם למצרים מעידה עליהם התורה: "וְהָאֲנָשִׁים רֹעֵי צֹאן כִּי אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ וְצֹאנָם וּבְקָרָם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם הֵבִיאוּ" (מו, לב).
ההכנות לפגישה
יוסף מכין אותם לקראת פגישה שצפויה להם עם פרעה, מלך מצרים. אומר להם יוסף: "וְהָיָה כִּי יִקְרָא לָכֶם פַּרְעֹה וְאָמַר מַה מַּעֲשֵׂיכֶם", יוסף העריך שפרעה ירצה לתת להם משרה במלכותו, ולצורך כך ישאל אותם מה מעשיהם. הוא חשש שפרעה ינחה אותם לשבת בערי הממלכה, וימנה אותם לשרי אלפים ושרי מאות, ועל כן הורה להם להשיב: 'וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ, אין אנו יודעים עסק אחר, אלא רק עסק המקנה. יוסף שינה מעט ואמר להם לומר שהם אנשי מקנה, דהיינו סוחרים, המוכרים וקונים מקנה, ויש להם גם מקנה רב. מדוע הדגיש זאת? "בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן".
יוסף הורה להם שיאמרו שהם רועי צאן. היה חשוב לו שפרעה לא יחשוב שהם רועים עניים, או רועי צאן של אחרים. הוא ביקש שידגישו שאינם עניים ולא יצטרכו סיוע מאוצר המלך, אלא הביאו צאנם ובקרם וכל אשר להם. מדוע? כדי שפרעה יתן להם את ארץ גושן, 'כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן'. מסיבה זו אמר לאחיו שהוא יאמר לפרעה כפי האמת, שהם באו אליו להתיישב בקביעות מצד שהם אחיו, וכדי שיניחם לשבת בארץ גושן יאמר שהם רועי צאן.
הפגישה עם המלך
לשאלת פרעה: "מַה מַּעֲשֵׂיכֶם"? השיבו האחים: "רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבוֹתֵינוּ". הם אמרו את הדברים לפרעה באופן שלא יחייב אישור מיוחד לשהות במצרים. הם אמרו: 'רֹעֵה צֹאן עֲבָדֶיךָ', שמובנו שיש רשות לכל אדם שמגיע מארץ אחרת להיות שם, והוסיפו שיש אישור לרועים לנסוע עם המרעה בכל מקום. מסיבה זו לא ציינו שהם אנשי מקנה, (שמשמעו סוחרים, ששונים מהרועים) וזו גם תשובה לשאלת פרעה 'מַה מַּעֲשֵׂיכֶם'.
הם לא הוסיפו מעבר לכך והמתינו לראות מה תהיה תגובת פרעה לדבריהם, בתקווה שיאשר להם לשבת בארץ גושן. משראו שפרעה לא מתייחס לרמיזותיהם, הוצרכו לומר דברים נוספים ועל כן פותח פסוק זה במילה 'וַיֹּאמְרוּ', אמנם המשך לדבריהם, אך תוספת על הדברים: 'לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ', אמירה שמובנה מגורים ארעיים לזמן קצר ומוגבל. כלומר לא באנו לשבת כאן זמן רב, אלא להתגורר כשנה או שנתיים, הואיל ו'אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן'. ואת דבריהם סיימו בבקשה 'וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן'. כלומר, כיון שלא באנו להשתקע, אלא רק לגור, 'יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן', אנו מבקשים את אישורך לשבת בארץ גושן.
מפסוקים אלו למדים אנו שלעיתים יש לבחון מה שנאמר, בהתאם לעיתוי ולפורום. יוסף ואחיו עמדו על עקרונותיהם ולא שיקרו במאומה. לרגע הם לא הכחישו את זהותם, את עברם או את עיסוקם. ולמרות זאת בעת הצורך ידעו לשנות מעט את ניסוח הדברים, תוך הדגשת פרט אחד, במקביל להצנעת פרט אחר. הכול מתוך ראיית הנולד, הבנת המציאות ורגישות לאנשים שאיתם דיברו. זו לא תחבולה, אלא הנהגה מפוכחת: לדעת מה לומר, מתי לומר, והיכן לומר את הדברים.
כך נבנית הנהגה שאינה מתפשרת על ערכים, אך יודעת להתנהל בתוך מציאות.
שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.
