התורה מתארת אירועים רבים שאירעו ליעקב אבינו ומשפחתו, ומכל אחד מהם ניתן ללמוד הנהגות רבות, כיצד לנהוג וממה להימנע. פרק לד פותח במילים: "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ". לאחר ששכם בן חמור לקח אותה, פונה אביו ליעקב ולבניו ומבקש: "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה". תגובת בני יעקב: "וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם".

במבט ראשון מובנה של המילה 'בְּמִרְמָה' מצטייר כשלילי. שכן המילה 'בְּמִרְמָה' נגזרת מהשורש ר.מ.ה., שמשמעותו לְרַמּוֹת, להוליך שולל, להטעות, להונות. לפני שבועיים קראנו את דברי יצחק לבנו עשו: "וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כז, לה). מקור נוסף שגם בו מובנה של המילה נתפס כשלילי מצינו בדברי דוד המלך, שאומר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה" (תהילים לד, יד). עלינו להבין איפוא את מובנה של המילה 'בְּמִרְמָה', כפי שמעידה התורה על כוונותיהם ודבריהם של בני יעקב.

שלוש גישות בהסבר ה"מרמה"

בפתח דברינו ראוי להבהיר ולהדגיש את התייחסות חז"ל שאין מדובר במעשה שלילי, כפי שניתן אולי היה לחשוב. וכך כתוב בפסיקתא זוטרתא: "כשם שלקח יעקב הברכה במרמה והיא חכמה, כך 'וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב... בְּמִרְמָה', ושמא תאמר ברמיה? תלמוד לומר 'אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם', כדין וכשורה עשו". לאור זאת שבה ועולה השאלה, מדוע הגדירה התורה את מעשיהם בכינוי 'בְּמִרְמָה'?

• מבצע חילוץ דינה

שיטת הרמב"ן שבשום שלב לא הסכימו יעקב ובניו שדינה תינשא לשכם, גם לא לאחר שימול עצמו. ה"מרמה" היתה, שאמרו להם: 'אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר'. הם דרשו זאת, מהערכה שבני העיר לא יסכימו לעשות זאת. תכניתם היתה שגם אם בני העיר ימולו עצמם, ביום השלישי, כשיהיו חלשים, יגיעו בני יעקב ויקחו את דינה, ולכך הסכים גם יעקב. הסכמתו היתה רק שיקחו אותה, תוך "ניצול" חולשת אנשי שכם. יעקב לא תכנן ולא רצה שבניו יהרגו את אנשי שכם. ואכן השינוי היחיד מהתכנית המקורית היה ששמעון ולוי החליטו על דעת עצמם להינקם מאנשי העיר והרגו אותם, שלא על דעת יעקב, ועל כך כעס עליהם. הרמב"ן מסביר שיתכן שיעקב הסכים למעשה ההריגה, אולם סבר שלא היה צריך להרוג את כל אנשי העיר, אלא רק את שכם עצמו, האיש שחטא כלפי דינה.

• יצירת סכסוך פנימי

שיטת אברבנאל שבני יעקב חילקו את דבריהם. תחילה השיבו על בקשתו לשאת את דינה, ולאחר מכן התייחסו בחומרה רבה למעשה שעשה, כפי שאמרו 'אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם'. הם הבהירו לו שטימא את דינה אחותם, ולא יוכלו לתת אותה לאיש ערל, כי זו חרפה עבורם.

בני יעקב היו בטוחים שאיש לא ישמע לדרישתם ולא יסכים למול עצמו, ורק רצו ששכם יבין את דברי החרפה והטומאה שייחסו לו. תכניתם היתה שדבריהם החריפים "יציתו" מחלוקות וסכסוכים פנימיים בקרב אנשי העיר שכם. מריבות שיתכן שיביאו לנקמת אנשי העיר בשכם בן חמור. ועל כך כתבה התורה 'וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה', תכלית עניינם היה לחרף את שכם בן חמור ולהכפישו בעיני אנשי עירו.

• "הרדמת חשדות", רצון ליצור "אוירה" נעימה

הגישה השלישית, היא הסברו של המלבי"ם שמבאר שבני יעקב "התחכמו", כדי ששכם ואביו לא ירגישו בערמתם. ה"מרמה" היתה שדיברו איתו רק על שטימא את דינה, ולא על הגזל והעינוי. על מנת שתיווצר אוירה נעימה, שתתקבל תכניתם שכולם ימולו, הגיבו בחומרה רק מהשפה ולחוץ ורק על שטימא אותה. כדי שלא יחשוש מנקמה, לא דיברו עימו על הגזל והעינוי.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.