הקב"ה ציוה את האדם שלא יאכל מעץ הדעת, כי ביום אכלו ימות. ויש להבין מה פירוש הדבר, שהרי לכאורה לא מצינו שהאדם מת באכלו מעץ הדעת?

בשאלה זו דנו מפרשים רבים, וענו עליה מספר תשובות:

א. התשובה הראשית, המוסכמת ביותר היא זו של ר' יוסף בכור שור, רמב"ן, חזקוני ומפרשים נוספים, על פי חז"ל: 'מות תמות' הכוונה שהאדם יהפוך לבר מיתה. עד שאכל האדם מעץ הדעת היה אמור האדם לחיות לעולם, ומאז שחטא נגזר עליו שסופו למות. וכך אומר הרמב"ן: "אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד, והוא יקיים אותו לעד". רבנו בחיי מביא ראיה מפורשת מתהלים (פב, ו) שהאדם היה אמור לחיות לעולם בלא מיתה - "אֲנִי אָמַרְתִּי אֱלֹהִים אַתֶּם וּבְנֵי עֶלְיוֹן כֻּלְּכֶם. אָכֵן כְּאָדָם תְּמוּתוּן...".

דרך זו מסתברת ביותר, לאור העובדה שבעקבות החטא מודיע הקב"ה לאדם כי מעתה נגזר עליו לשוב אל העפר – "כי עפר אתה ואל עפר תשוב".

מלבד תשובה זו, מצינו מספר תשובות נוספות:

ב. ראב"ע: מאז שאכל האדם מפרי העץ, הוא התחיל תהליך ארוך טווח של מיתה, כלומר שמאז התחילו אבריו להיחלש, וכך הוא הלך ונחלש עד יום מותו.

ג. ראב"ע בפירוש שני: האדם היה אמור למות כפשוטו, אך לא מת לבסוף משום שעשה תשובה. וכעין זה נאמר במדרש דברים רבה שהקב"ה מחל לאדם על העונש, והיה זה בראש השנה: "אמר ר' אלעזר: בכ"ה באלול נברא העולם, נמצא אדם הראשון נברא בראש השנה... בשעה עשירית חטא, בשעה אחד עשר נידון, בשנים עשר נתגרש. בא ליתן לו איפוסין [=גזר דין], שאמר לו: 'כי ביום אכלך ממנו מות תמות', וראה שהיה בראש השנה, וריחם עליו ונתן עליו דימוס [=מחילה]. אמר לו הקדוש ברוך הוא: חייך! כשם שמחלתי לך דימוס, כך אני מוחל לבניך ביום הזה".

ד. הרד"ק: אכילה תביא לכך שהאדם ימות יותר מהר ממה שהיה אמור מתחילה. והענין מבואר יותר ברמב"ן שמיום האכילה והלאה יהיה חייב האדם מיתה לשמים. מאז הוא כמי שגזר עליו המלך מיתה, והוא יממש את גזר הדין כשירצה, ולא דווקא באופן מידי.

ה. עוד מביאים הרד"ק והראב"ע: 'ביום אכלך' הכוונה ל'יומו של הקב"ה'. אצל הקב"ה יום הוא אלף שנה ("כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול כי יעבור"), ובגלל אכילה מעץ הדעת האדם לא זכה להגיע לאלף שנות חיים.

ו. הרד"ק פירוש שני: המוות המדובר כאן הוא הרוע – בעקבות אכילת עץ הדעת דבק הרע באדם, והרע קרוי מיתה.

ואחר כל התשובות הללו, נביא את תשובת הרש"ר הירש, ובאופן אישי היא המתקבלת עלי ביותר. הוא מבאר כי 'מות תמות' הכוונה למיתה באופן מידי, כפשוטו, אלא שיש להבין את משמעות המושג מיתה:

ז. הרש"ר הירש מבאר שהקב"ה מימש את גזירת המוות בפועל ובאופן מידי. ואלו דבריו: "אפשר, שגזירת "מות תמות" נתקיימה מיד. אנחנו מוצאים גם במקום אחר, שהגלות היא תחליף לדין מות, כך אצל קין ואצל רוצח בשגגה. הגלות היא מות בזעיר אנפין; שכן, גם המות איננו השמדה, אלא העברה מן העולם הזה, וכך, הגליית האדם מגן עדן היא מות בזעיר אנפין, המתקה לדין המות. הן אין אנו יודעים דבר על חיי האדם בגן עדן; תהום מבדילה בין חיי גן עדן לבין חיי העולם הזה; ואולי דומה המעבר משם לכאן - לצאתנו מן העולם הזה".

באמת אין אנו יודעים את מהותו של המוות. הגדרת המוות איננה חידלון, אלא מעבר מעולם הידוע והמוכר לנו, לעולם אחר הסתום בפנינו, שאין אנו יודעים אותו עד שנגיע לשם. הרי יודעים ומאמינים אנו שאחרי המוות עובר האדם לעולם מזוכך ועליון יותר – עולם האמת. המוות הוא תמיד שלילת המערכות הקיימות, ומעבר למערכות אחרות שאינן ידועות לפני בואן. כאשר האדם חטא, כל יסודות הקיום העליונים שהיו לו התמוטטו, והוא עבר לסוג נמוך הרבה יותר של חיים. כל החיים שאנו מכירים היום אינם חיים במובן המקורי שהכיר האדם בגן עדן.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.