בפרשה שלנו מחליפים את הבכורות בלווים. הבחירה בלוויים במקום הבכורות היתה בחטא העגל, כשהבכורות חטאו והלווים לא. כמו שנאמר שם "מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לה' כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה", ומילוי יד פירושו מינוי לעבודה. וכך רואים בספר דברים, שם נאמר לאחר חטא העגל "בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה".

אלא שזה לא ברור: גם אם היו בכורות שעבדו לעגל הם היו מועטים, כל האנשים שנהרגו על ידי הלווים באותו יום היו שלשת אלפים איש ובפרשתנו נספרים יותר מעשרים ושניים אלף בכורות, ומן הסתם רבים מהעובדים לא היו בכורות. ואם כך למה בכלל חטא העגל גורם להעברת העבודה במשכן מהבכורות ללווים?

ושאלה נוספת: אם פדו את הבכורות באותו דור תמורת הלווים, וקדושת הבכורות עברה אל הלווים, למה צריך להמשיך לפדות את הבכורות בכל הדורות? איך נשארה בהם קדושה?

במידה מסוימת הבכורות והלווים הם הפכים. הבכור מקבל שני חלקים בנחלה[1], ואילו שבט לוי לא מקבל נחלה כלל, כמו שאמר כבר יעקב על שמעון ולוי "אֲחַלְּקֵם בְּיַֽעֲקֹב וַֽאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵֽל".

הקודש והחול הם שני עולמות עם שתי נקודות מבט שונות על המציאות. מבחינת כל העמים החול הוא נקודת המבט הקובעת, והקודש אמור לשמש את החול. המוסר אמור לדעתם לעזור לייצר חברה חזקה ויציבה. עבודת האלילים אמורה לעזור לאדם הפרטי בהשגת המטרות החומריות שלו.

מבחינת עם ישראל המבט אמור היה להיות הפוך: הקודש הוא נקודת המבט הקובעת, והחול אמור לשרת אותו. עם חזק ומדינה גדולה, עשירה ויציבה יהיו בסיס טוב לקודש שיתגלה דרכם.

ולכן דווקא הבכורות היו אמורים להיות אנשי הקודש של עם ישראל: אם כל אדם צריך חלק אחד בנחלה, למי שעוסק בקודש צריך נחלה כפולה, כי החול נועד לשמש את הקודש. וכך בכל משפחה היה כהן משלה, בכל משפחה הבכור היה נציג הקודש והיה מכוון את שאר אחיו אל המטרות האמיתיות של החיים.

אבל בחטא העגל לקחו חלקים מעם ישראל את נקודת המבט של הגויים, וניסו להכניס גם את עבודת ה' למסגרת של עבודה זרה. גם הם ניסו לשעבד את הקודש למטרות של החול, ולהגדיר את הקודש על פי דעתם האישית, ועל פי צרכיהם. "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵֽלְכוּ לְפָנֵינוּ". אם אנשים מוכנים לשנות את דרכי עבודת ה' כדי שיתאימו לצורכיהם, העבודה בבכורות היתה יוצרת נזק גדול. הבכורות מחוברים עוד יותר אל עולם החול, ואם הם היו אחראים על עולם הקודש, הם היו משנים אותו.

ולכן אלו שנאספו סביב משה היו דווקא בני לוי שלא היו מחוברים לעולם החול, ולא היתה להם נחלה בארץ. להם היה ברור שה' הוא נחלתם, והם לא יתנו לפגוע בה.

וממילא בחטא העגל נוצר בעם ישראל נתק מסויים בין הקודש ובין החול. כדי שהקודש ישמר בטהרתו צריך היה להעביר את העבודה לאנשים ששייכים לקודש בלבד, ואין להם חלק בעולם החול. ואילו עולם החול התנהל במבט נפרד. בסופו של דבר נוצר כך נתק בין העולמות, שהתבטא בחלוקת הממלכה בין יהודה, שהמקדש היה מרכז הממלכה שלהם, ובין ישראל שהקימו להם שוב עגלים ושיעבדו שוב את הקודש אל עולם החול. וכך, בעקבות חטא העגל, יצאנו אל הגלות שבה אין לאף אחד מישראל נחלה בארץ, וכולם מחזיקים בקודש בלבד, כבני לוי.

אבל זה כמובן לא יכול להיות סוף הסיפור. הקדושה המקורית נשארה גם בבכורות. גם אם לא הצלחנו להחזיק את המבט הנכון ולשעבד את החול למבט של הקודש, בעתיד נצליח. לא וויתרנו על הקודש שמוביל את עולם החול, רק את עבודת המקדש העברנו ללווים, אבל הארץ והבכורות עדיין קדושים, והקדושה הזו תתבטא לעתיד לבוא.

[הרחבה ועיון נוסף: שם משמואל פרשת בא תרע"ד 'ונראה דהנה ידוע', מדרש אגדה פרשת במדבר פרק ג יב, במדבר פרק ג פסוק יג: בכור שור, רש"ר הירש, עין איה ברכות א פרק חמישי נ, נח, פנקס יג לח].

[1] הלכתית אין התאמה מלאה בין בכור שמקבל פי שניים בנחלה לבכור שחלה עליו קדושה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.