רבי יהונתן אייבשיץ נדד בעולם, בעקבות רדיפות רבות, ובאחת מהן נאלץ לשהות ביום כיפור במקום שלא הכירו אותו. סמוך לאכסניה שבה שהה היה בית כנסת, ור' יהונתן מצא מקום, סמוך ליהודי שחזותו החיצונית העידה עליו כירא שמים אמיתי. היהודי אמר את וידויו של רבי ניסים גאון ושאר התפילות והתחנונים בדבקות, ובשיברון לב, וסיים תפילתו במילים: ״ריבונו של עולם, איני כלום, אלא עפר ואפר…״. תפילתו שנאמרה בהכנעה מצאה חן בעיני רבי יהונתן, וגרמה לו התעוררות רבה. הוא שמח שמהשמים זימנו לו לשבת סמוך אליו בתפילות. בקריאת התורה בשחרית העלה הגבאי ל'שלישי' (העליה המכובדת והנחשקת) את אחד המתפללים. חזותו העידה שכנראה נמנה בין נכבדי הקהילה. שכנו של רבי יהונתן לספסל קיבל את העליה הבאה – 'רביעי'.

כשראה אותו יהודי שהוזמן רק לעליית 'רביעי', החל לצעוק על הגבאי בכעס רב: ״את פלוני כיבדת ב'שלישי' ואותי רק ב'רביעי'? תתבייש לך. הגבאי ניסה להצטדק, אך הותקף וננזף בטון גבוה יותר על ידי היהודי.

כשחזר האיש למקומו, שאל אותו רבי יהונתן: ״במחילה, הרי בתפילה נאנחת בלב שבור ואמרת: ״עד שלא נוצרתי איני כדאי, ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי, עפר אני בחיי…״, וכעבור זמן קצר אתה מחולל שערוריה, בגלל כבוד מדומה, שנדמה לך שמגיע לך?

השיב היהודי לרבי יהונתן: דברים אלו אמרתי לפני בורא עולם, לפניו אני מסוגל להיכנע. אבל מה זה נוגע לגבאי? הרי גם הוא עפר ואפר כמוני, ואני הרי יותר מכובד ממנו. ומדוע לא כובדתי בעליה המכובדת?

רבי יהונתן נהג לספר זאת בהוספת מוסר השכל: גם כשאדם נמצא בדרגה גבוהה של קרבת אלוקים, וגם לאחר שהתפלל בהשתפכות הנפש וכוונת הלב, כשמידותיו מושחתות, הן יבליעו את הדעת וירעילו את השכל, וברגע האמת כשיעמוד בפני נסיון הוא יאבד ברגע אחד את כל ההשגות שהשיג בעמל ויזע, ויתדרדר מ'איגרא רמא לבירא עמיקתא' מבחינה מוסרית.

הסתירה בין דיבורו למעשיו

בפרשתנו אנו עדים לתוצאה של חכמה עצומה, אך נטולת כל רסן. הידרדרות מוסרית של מי שהיה חכם ונביא, בעל כוחות רוחניים עצומים. מאידך היה בעל מידות מושחתות, שגרמו לו להיות ההיפך הגמור לאברהם אבינו, והובילו אותו לאבדון בעולם הזה ובעולם הבא.

למרות דיבוריו הגבוהים על ציות מוחלט לרצון ה', מעשיו הוכיחו את ההפך הגמור. הוא היה מסוגל לדבר דברי נבואה וחכמה עליונים, אך במהותו היה מושחת ורשע עד שורשו. התורה מעידה עליו כ"יודע דעת עליון", אך כל עוד לא השיב לליבו את ההשגות הללו ולא שינה את מידותיו הרעות, הוא נשאר חוטא שפל. חכמה שבאה ללא עמל וזיכוך עצמי אינה משנה את מהותו של האדם, והוא נשאר מושחת.

חז"ל מגלים את צפונות ליבו של בלעם הרשע, את הסתירה הפנימית שבו. על הפסוק "וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ" (כב, כג) מדוע היכה אותה? מה הפריע לו? מבארים חז"ל: "כתיב 'וחרבו שלופה בידו' ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה' הרשע הזה הולך לקלל אומה שלמה שלא חטא לו ומכה אתונו שלא תלך בשדה" (מדרש תנחומא). צביעותו התגלתה במלוא כיעורה, משנאתו את בני ישראל, הלך לקלל אומה שלמה, שלא חטאו לו. מטרתו היתה לכלות אותם מעל פני האדמה. בדרכו אל היעד, משנכנסה אתונו לשדה אחר, הפריע לו והחל להכותה. מדוע? כדי שלא ייחשב כגזלן שבהמותיו אוכלות ומזיקות בשדה אחר. כלפי חוץ הוא מראה מצג שוא של אדם טוב לבב, שמקפיד מאוד שחמורו לא ייכנס לגזול משדה אחר. ומה מתחולל בליבו פנימה? אדם מושחת במידותיו, מתגלה קלונו במידותיו הרעות.

ההיסטוריה חוזרת

האם זו נחלת ההיסטוריה הרחוקה, שהתרחש רק בימי התורה? בדור הקודם ראינו תופעה דומה. הנאצים ימ"ש, עסקו בפעולות להגנת בעלי חיים. הם נחשבו לאומה הנימוסית והמתורבתת ביותר בין האומות. ומאידך, בשנאתם לעם ישראל רצחו באכזריות 6 מיליוני יהודים ובהם מאות אלפי תינוקות וילדים. דאגתם לבעלי חיים לא נבעה ממידות טובות, אלא מדאגה להנאת עצמם. מסיבה זו כשהגיעו הדברים ביחס לעם ישראל, השנאה קלקלה את השורה. הם התפרצו בכל מידותיהם המגונות והמושחתות.

את יסוד הענין ביאר הרב אליהו דסלר זצ"ל, משגיח ישיבת פוניבז'. הוא אמר שטבעו של האדם מלא במידות רעות. ניתן להכניע אותן רק בדרך אחת – באמצעות לימוד מוסר וחיזוק בתיקון המידות. אם אדם אינו לומד מוסר, הרי הוא נשאר בצורתו הטבעית עם מידותיו הרעות. דבר זה נכון גם ליראי שמים, המדקדקים במצוות.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.