לאריה ישנם שמות רבים בתנ"ך: גור, כפיר, לביא, ארי/אריה/אריאל, ליש, שחל.

ניתן להניח הנחת יסוד ביחס ללשון הקדש, שגם המילים המכונות 'מילים נרדפות' – יסודן בהררי קדש, שהרי חלק מלשון הקדש הן. כנראה שמילים שיש להן שמות רבים מתחלפים – שמותיהן מבטאים ומבליטים בחינות שונות שלהם.

לרגל מבצע 'עם כלביא', ננסה להתבונן מה משמעותו המיוחדת של השם 'לביא', ומתוך כך במשמעות הנמשל של הברכה האלוקית "הן עם כלביא יקום".

נקדים ונביא את דברי הרש"ר הירש בפרשת ויחי, שלפני שהוא מציע את פירושו לשם זה, הוא אומר: "יש להצטער על כך שההוראה העיקרית של "לביא" איננה ידועה...". על גבי עובדה מצערת זו, ננסה להתחקות בכל זאת אחר משמעות המילה, מתוך הפסוקים ודברי המפרשים.

שמות בעלי חיים

  המלבי"ם עומד בכמה מקומות על הבדל בין שני סוגי שמות של בעלי חיים: ישנם שמות עצם של החיה, וישנם שמות שמתארים צדדים מסויימים שלה. וזו לשונו בספר 'אילת השחר' (פרק לג אות רעו):

"בשמות בע"ח נוכל להבדיל בין השם שנקרא בו מיום הולדו, שלא נגזר ממנו לשון נקבה מלשון זכר, כמו 'גמל', 'שפן', 'חזיר', 'שור' ו'שה', וכן 'ארנבת', 'יונה', 'חסידה', שיאמר לזכר ולנקבה - ובין שם התואר שנקרא בו ע"ש שניו וגדולו, שנמצא ממנו לשון נקבה. כמו 'פר-פרה', 'כשב-כשבה', 'לביא-לביאה.''

  נמצינו למדים לפי דברי המלבי"ם, שהשם 'לביא' הוא שם תואר של האריה, שמאפיין אותנו מסיבה מסויימת, ולכן אנו מוצאים אותו גם בלשון זכר וגם בלשון נקבה, מה שאין כן בשמות העצם היסודיים, שבהם אין שינוי כזה, אלא השם הוא לעולם או בלשון זכר או בלשון נקבה. אך המלבי"ם לא מבאר כאן מהי המשמעות של שם זה.

אריה ולביא

  בתורה אנו מוצאים כמה פעמים את השם 'לביא' יחד עם השם 'אריה', כולן בתוך ברכות לעם ישראל:

יעקב אבינו אומר בברכתו ליהודה: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (בראשית מט, ט)[1]: ואילו בלעם מברך את עם ישראל: "הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (במדבר כג, כד).

  שני הבדלים בולטים בין ברכת יעקב (שכאמור כמותה ברך גם בלעם בברכתו השלישית) לברכת בלעם:

ההבדל העיקרי, הוא ביחס לאיזו גבורה של האריה נמשלים יהודה וישראל: בברכת יעקב – לעוצמת מנוחתו, שאף אחד לא יכול להקימו; ובברכת בלעם – לגבורתו כשהוא קם מרבצו להלחם ולטרוף.

ההבדל המשני, שנוגע יותר לענייננו, הוא סדר השמות בדימויים לאריה: בברכת יעקב, האריה קודם ללביא, ואילו בברכת בלעם, הלביא קודם לאריה.

  שתי דרכים הנראות הפוכות, ואולי גם סותרות, ראיתי במפרשים ביחס לנקודה זו:

א.   לביא מסוכן מאריה

ר' חיים פלטיאל (בבמדבר כג, כד) מבאר את ההבדל שבין שתי ברכות בלעם:

כאן הזכיר לביא קודם ארי, וכן מן הקימה, ולקמן מקדים ארי ללביא וגבי שכיבה.

וי"ל, דלביא יותר מסוכן לטרוף ואדוק בטריפה יותר מן הארי. ובשעת טריפה ממהר לקום לטרוף יותר מן האריה, ומאחר לשכב מן הטריפה יותר מן הארי. [ולהכי הכא דקאי אתחלת יציאת מצרים שמתחילים להרוג בשונאיהם - מדמיהו לקימה לטריפה, על כן מקדים לביא לארי דהוא ממהר לקום ולטרוף. ולקמן כבר עקרו שונאיהם, דכתיב "ועצמותיהם יגרם" ורוצה לדבר על המנוחה - מדמה לשכיבה, ומקדים ארי שהוא ממהר לנוח מטריפה והכי משמע לישנא ולא ישכב עד יאכל טרף.]

יש להוסיף בכיוון זה, שהרש"ר הירש מציע הסבר לשוני לשם 'לביא', שמדגיש את מידת מסוכנותו:

"אפשר והיא תלויה בשורש "לבה" הזהה בלשון חז"ל עם "להב", ויהיה "לביא": האריה הנרגז, האריה המשולהב".

ויש להביא סימוכין למשמעות זו, מתהלים נז (פסוק ה), שם מתאר דוד המלך על ידי תואר זה את המצב המסוכן בו הוא היה נתון: "נַפְשִׁי בְּתוֹךְ לְבָאִם אֶשְׁכְּבָה לֹהֲטִים בְּנֵי אָדָם שִׁנֵּיהֶם חֲנִית וְחִצִּים וּלְשׁוֹנָם חֶרֶב חַדָּה".

ב.    אריה גבור מלביא

לעומת זאת האלשיך הקדוש מפרש (את ברכת בלעם) כמעט להיפך: "הנה לביא הוא חלש וארי הוא הגבור בעצם." ומבאר זאת שוב בהסבירו את הנמשל לפי דרכו:

"הן עם כלביא, שהוא מסוג אריה אך נחלש הנקרא לביא. כן אחר סילוק משה כלביא יקום בכיבוש הארץ ביריחו ולא כארי. ותהיה החולשה כי מיד יחלו ליפול בענין העי. אך אחרי כן וכארי יתנשא, שיגבר יותר על מלכים רבים בכח גדול. עד גדר שלא ישכב עד יאכל טרף. והוא אומרו שמש בגבעון דום, שלא רצו להשאיר קצת ליום אחר. כי אם שלא ישכב בלילה עד יאכל ויכלה הטרף, ועד דם החללים היא הבזה והשלל ישתה. כי לא ישכב עד יעשה שני הדברים, אכילת בשרם בחרב ושתיית דמם הוא ממונם, טרם ישכבון."

ובברכת בלעם השניה, הדומה לברכת יעקב, מבאר בהתאם להסברו כאן:

"גם שתראה שיחרבו פעמים, חרבן בית ראשון וחרבן בית שני. כי יפול לא יוטל, כי אם כרע בבית ראשון ושכב בבית שני. כי האחד קם מיד אחר שבעים שנה, והשני הארוך מתייחס לשוכב. אינה נפילה נשברת, כי אם האחד הוא כארי הכורע, והשני כלביא החלש מארי. אך הצד השוה שבהם כי גבורת אריה בהם לקום ולהתגבר, כי גם בנפלם גבורתם אתם לקום כגבור. ומה ששוכב בשני אינו שאין כח לקום חלילה, רק עד המתין מי יקימנו. והוא ענין מאמר ספר הזוהר (ח"א דף רלז ע"ב) על פסוק נפלה לא תוסיף קום כו' (עמוס ה ב). למטרונא שסרחה וגרשה המלך מהיכלו, ובשוב אפו שלח אחריה ובאה. שב לימים ושלחה מביתו. אז נשבעה שלא תשוב מאליה עד יקימנה המלך בעצמו. וזהו לא תוסיף קום, כלומר מאליה."

כן עולה גם מהסבר אוהחה"ק למילים "הן עם כלביא יקום":

"פירוש, קימתו ראשונה אינו כשאר העולם, שבתחילה להיותו חסר התלמדות המלחמה לא יעשה גבורות. אלא כלביא יקום ויעשה נפלאות, כמו שכן היה שהגם שמעודו הוא שבוי בבית הבור מעונה בסבל אנוש אף על פי כן כצאתו את העיר הפליא עשות בסיחון ועוג,

אמר עוד 'וכארי יתנשא' פירוש על דרך אומרם ז"ל (שם עז ב) ג' כל זמן שמזקינין מוסיפין כח ארי וכו', והוא אומרו יתנשא שהוא מתנשא ורם בכחו, שהגם שיעברו עליו כמה מלחמות לא מפני זה יהיו נחלשים אלא הולכים ומתגברים."

וכן משמע מדברי בעל הטורים (על "וכלביא מי יקימנו")

כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו. ולמעלה (כג כד) הקדים לביא, כי כן דרך מתחילה יתגבר מעט כלביא ואחר כך יתנשא והולך כמו הארי שהוא מתגבר והולך. וכאן הקדים ארי ללביא שרמז גם כן שכב כארי בימי משה וכלביא בימי יהושע, שפני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה (ב"ב עה א).

ג.     הלביא והלביאה

כיוון שלישי במפרשים, מדגיש באופנים שונים את העובדה שראינו לעיל בדברי המלבי"ם, שדווקא בשם זה של האריה, נגזרת צורה מיוחדת לנקבה, שנקראת לביאה.

לחלק מהמפרשים, זו ממש כוונת הפסוק, לביא היינו לביאה.

כך לדוגמה אומר האברבנאל: "ר"ל האריה הגדול והלביאה אמו ומי יקימנו מרבצו עד שיירא ויפחד ממנו." וכן אומר המלבי"ם: "והלביא היא הנקבה של הארי...".

לביאה – אם גורי אריות

המלבי"ם מבאר נקודה יסודית בגבורת הלביא והלביאה, שמבארת מה יסוד גבורתם:

"הנקבה של הארי כשיש לה גורים, שהיא תמהר לקום בכעסה..." {לכן בקימה נזכרת היא קודם לאריה, אף שגבורתו גדולה יותר, כפי שאומר המלבי"ם בהמשך.}

כך מדגיש המלבי"ם גם במקומות נוספים בתנ"ך[2].

"הכריעה הוא כהארי' שיכרע על ברכיו והרביצה הוא בהלביאה שי"ל גורים, כמ"ש יחדיו ירבצו ילדיהן, ור"ל כרע כארי ורבץ כלביא, [הלביא הוא בעת שי"ל גורים], מי יקימנו - לא יש מי שיערב לבו להקים אותו כי בנפשו הוא, כן לא יקרב אליך איש למלחמה."

החלש יאמר גבור אני

נראה שטמונה כאן נקודה יסודית, שניתן לבאר על ידה את המשמעויות הכמעט סותרות בדברי המפרשים והפסוקים:

ישנם שני סוגי גבורות: גבורה גופנית וגבורה נפשית.

מטבע הבריאה, גופו של הזכר חזק משל הנקבה. כך הוא בבני אדם, וכמדומני שכך הוא לפחות אצל רוב בעלי החיים, ובכלל זה גם האריה והלביאה.

אך כאשר לנקבה יש גורים – היא תגלה גבורת נפש מיוחדת להגן עליהם ולהצילם. ובזה גבורתה ומסירות נפשה למענם גדולה משל האריה. היא גידלה אותם בבטנה, ילדה והניקה אותם, ומתוך כך חייהם יקרים לה עד מאד. [וגם הלביא שיש לו גורים, מגלה גבורה דומה]

לפי זה, ייתכן שאין סתירה בין הפירושים השונים: האריה חזק מהלביא ומהלביאה, וכן שם האריה מציין בגרות גדולה יותר משל הלביא. אך גבורת הנפש מתגלה אצל הלביא והלביאה, והם קמים במהירות ומסוכנים יותר מאריות אחרים בשל דאגתם לגוריהם.

כלביא שכן

לפי זה, ניתן להציע כיוון למקום האחרון בתורה שנזכר הכינוי לביא – שם הוא נזכר דווקא ללא השם 'אריה':

בפרשת וזאת הברכה, מברך משה רבנו את שבט גד: "כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג, כ). ומבאר רש"י (כפי שכתוב בכמה מדרשים): 'לפי שהיה סמוך לספר לפיכך נמשל כאריות שכל הסמוכים לספר צריכים להיות גבורים'. לפי מה שהתבאר, מובן מדוע גבורה זו מתאימה דווקא לגבורת הלביא, יותר מלגבורת הארי – כיוון שיושבי הספר יודעים שהם מגינים על כל העם שבכל המדינה, ומשום כך הם צריכים לקום בגבורה וקמים בגבורה כלביא המגן על גוריו, להדוף את האויבים.

מה בין האריה לשאר בעה"ח

יש להתבונן במה מיוחדים הלביא והלביאה משאר בעה"ח. לכא' תמיד, גם בבעלי חיים אחרים, האם מסורה להגן על בניה, אפילו בעופות נראה שהדבר כן, וודאי אצל בע"ח רבים נוספים. ואם כן, יש להבין, האם יש משהו מיוחד בתחום זה אצל האריות?

באופן פשוט, ניתן לומר שפשוט כיוון שהאריה הוא בעה"ח החזק ביותר, אצלו גבורה זו היא הגבורה הגדולה ביותר. אך בדברי הנצי"ב על הפסוק ("עם כלביא") טמונה תשובה נוספת לשאלה זו.

 אומר הנצי"ב:

"הן עם כלביא יקום. שהוא גבור בטבעו: וכארי יתנשא. ארי יש לו טבע התנשאות הנפש שעל כן מכונה בשם מלך החיות, וזה מועיל לו הרבה להפיק רצונו יותר מכפי כחו גם כן, באשר אינו רוצה שיגרע כבודו, אם לא ימצא ידו לעשות מה שהחל או מה שראוי לפניו שיחוש לכבודו..."

נמצא שגבורתם הגדולה של הלביא והלביאה נובעת משני תחומים המצטרפים יחד: הגבורה הטבעית, והיותם שומרים על כבודם הראוי להם בתור מלכי החיות.

לב האריה

המלבי"ם לא מבאר את שורשו הלשוני של השם 'לביא'.

שמא ניתן להציע, שיסודו במילה 'לב', מקום משכן הנפש וגבורתה. כמו ש'נביא' הוא מגזרת 'ניב' לדברי המפרשים, שעניינו לדבר – כך ה'לביא' מבטא את גבורת הלב.

סימוכין לכך ניתן להביא מהתיאור שמתאר חושי אדם גבור: "וְהוּא גַם בֶּן חַיִל אֲשֶׁר לִבּוֹ כְּלֵב הָאַרְיֵה...". לב האריה הוא מושג, דימוי, שמבטא גבורה נפשית גדולה (שחושי בא לומר שגם הוא ימס לבו מחשש מגבורת דוד המלך).

גם לקולו של האריה מצינו שני שמות: הקול הידוע והנפוץ הוא שאגה, אך ישנה גם נהמה (כמבואר לדוגמה בישעיה ה, כט-ל; משלי יט, יב; כ, ב; כח, טו). אולי גם כאן נכון לחלק, בין העוצמה הגופנית לקול היוצא מן הלב[3]. נהמה זו היא נהמת לב, כפי ששגור גם בלשוננו הביטוי 'נהמת לבו'.

סיכום

נמצינו למדים, שגבורת הלביא, היא גבורה גדולה, גבורת אריה, אך עוצמתה יותר ממה שהיא מתוך גופו החזק, היא מתוך הגבורה הנפשית לו. גבורה זו היא גבורה של התקפה, לטרוף את האויב, אך לא מתוך דאגת הלביא לעצמו, אלא מתוך דאגה לגוריו, לבניו. כשהלביא והלביאה חשים בסכנה שנשקפת לחיי גוריהם, הם הראשונים לקום ולהסתער, והם מסוכנים אף מהאריות המבוגרים והחזקים מהם. 

משום כך אף מאחרים הם לשכב, כדברי ר' חיים פלטיאל, עד שיסיימו לטרוף.

הנמשל – עם כלביא

עד כאן עסקנו בעיקר בהבנת הדימוי, אליו בלעם משווה את ישראל – הלביא.

אך מה משמעות הדבר ביחס לעם ישראל, שיהיה כמו הלביא?

א.    התקפה של הגנה

ההבנה הפשוטה היא שהאומה הישראלית תקום בגבורה להגן על בניה. כאשר היא חשה בסכנת שנשקפת לחייהם, היא מזדרזת לקום ולתקוף את אויביה, בבחינת 'הבא להרגך השכם להרגו', ולא תשוב עד כלותם. וזאת על ידי בניה גבוריה, שיקומו בחירוף נפש להגן על אחיהם. [והדבר מתאים להפליא לעם ישראל בכלל, שצבאו הוא 'צבא הגנה לישראל', ובפרט במלחמה זו, שהיא כולה מתקפה שבאה לקדם את פני הרעה הצפויה.]

ב.     בשם ד'

אך אולי - קצת בדרך דרש - יש לומר יותר מכך. יש מקום להבין, שכל בניה של האומה, הם בנמשל חלק ממנה. 'כל העם חזית', כל העם הוא הלביא. לפי זה, מי הם בניו של הלביא, שהוא קם להגן עליהם? אולי בנמשל, בניה של האומה הם כל ההופעות הרוחניות שהיא רוצה לגדל בעולם. "אתם עדי נאם ד'". "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך". כבוד שמים, שם ד' שנקרא עליה, זה מה שהאומה דואגת עליו וחפצה בו. על כך מסרו עם ישראל את נפשם, זה תוכן חייהם, ועל כך הם יוצאים להלחם, על קידוש השם שמתגלה על ידיהם. וכמו שאומר דוד המלך בצאתו להלחם בגלית: "אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ: הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ ה' בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כָּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל" (שמואל א יז מה-מו).

  אם נעמיק במשל, הדברים מסתברים עוד יותר. שכן צריך להבין, מדוע באמת האם מוכנה להסתכן ולעתים אף למסור את נפשה למען גוריה? היא בסך הכל בעל חיים, לא בעלת אידיאלים ומחשבות! אלא, בחוש אינסטינקטיבי שיש לה, היא חשה שחייהם הם עיקר חייה; הם ההמשכיות שלה לדורות הבאים, ובמובן מסוים הם הערך והמטרה הפשוטה של חייה.

אם כן, כבר קרוב לומר שהנמשל ביחס לעם ישראל, הוא ביחס לערך האמיתי של חייהם, שכן 'חיים שאינם אלוקיים אינם שווים להם מאומה', ומתגלה הדבר במסירות נפשם על המצוות, ושאף נצטוו לעשות זאת במצבים מסויימים, שכן זהו יסוד ועיקר חייהם.

ובאמת אומר המדרש, ש"הן עם כלביא יקום", נמשך מ"הן עם לבדד ישכן", שמבטא את מסירות נפשם של ישראל על דבר ד':

הן עם לבדד ישכון, מהו הן כל האותיות מזדווגין חוץ מב' אותיות הללו כיצד א"ט הרי י' ב"ח הרי י' ג"ז הרי י' ד"ו הרי י' נמצא ה' לעצמה, וכן האות הנ' אין לה זוג י"צ הרי ק' כ"פ הרי ק' ל"ע הרי ק' מ"ס הרי ק' נמצא נ' לעצמה, אמר הקדוש ברוך הוא כשם ששני אותיות הללו אינן יכולין להזדווג עם כל האותיות אלא לעצמן כך ישראל אינן יכולין להדבק עם כל העובדי כוכבים ומזלות הקדמונים אלא לעצמן מפורשים שאפילו שונא גוזר עליהם לחלל השבת ומבטל את המילה או לעבוד עבודת כוכבים הן נהרגים ואין מתערבים בהם שנא' (במדבר כג) "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", ומה אני עושה - כל שונא וכל אויב שיגזור עליהם גזרה אני הורגו שנא' (במדבר כג) "הן עם כלביא יקום" (שמות רבה טו, ז)[4].

והדברים מתבארים יותר לפי דברי הנצי"ב, שמתוך דאגת הלביא לכבודו כמלך החיות, הוא מתגבר על דברים שאחרים לא היו מתגברים. ומבאר הנצי"ב את הנמשל לגבי ישראל:

וזהו ברכת ישראל, לבד שמתגבר בטבע, עוד כארי יתנשא - ינשא נפשו בכבוד המעלה כשנכנס למלחמה, עד כי זה וזה גורם אשר לא ישכב...

וכבר באר הרמח"ל במסל"ש (פי"ט), שהדאגה לכבוד האומה היא היא הדאגה לכבוד שמים,

''שהרי אי אפשר לכבוד העליון להתרבות אלא בגאולתן של ישראל וברבוי כבודם שזה תלוי בזה באמת, וכמו שכתב בתד"א שהזכרתי ומתאנח על כבודו של הקדוש ברוך הוא ועל כבודן של ישראל.''

הכרת ערכנו ותפקידנו, מתוך שם ד' הנקרא עלינו, היא המאזרת אותנו בגבורה להלחם באויבינו ולהשמידם, ולא לשוב עד כלותם.

אולי יש לבאר בכך מעט את עומק הקשר שבין הגבורה המלחמתית שמתגלה במלחמות ישראל, לבין הגבורה האלוקית שבקיום המצוות שדורשים חז"ל על פסוק זה, כמבואר במדרשים ובמפרשים רבים וברש"י על הפסוק.

"הן עם כלביא יקום" - אין אומה בעולם כיוצא בהם הרי הן ישנים מן התורה ומן המצות ועומדין משנתן כאריות וחוטפין קריאת שמע וממליכין להקב"ה ונעשין כאריות ומפליגין לדרך ארץ למשא ומתן אם נתקל אחד מהם בכולם או אם מחבלין באין ליגע באחד מהן ממליך להקב"ה. "לא ישכב עד יאכל טרף" - כשהוא אומר ה' אחד נאכלין המחבלין מפניו ומלחשין אחריו ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד ובורחין והוא נסמך בקריאת שמע משומרי היום לשומרי הלילה וכשבא לישן מפקיד רוחו להקב"ה שנא' (תהלים לא) "בידך אפקיד רוחי" וכשננער ממליך בהקב"ה השומרים בלילה מוסרין אותו לשומרי היום שנא' "נפשי לה' משומרים לבוקר שומרים לבוקר" (תהלים קל) לכן בלעם אומר אי זו אומה כזו

                                                                        (במדבר רבה כ, כ)

כשהן עומדים משנתם שחרית, הן מתגברין כלביא וכארי לחטוף את המצות, ללבוש טלית לקרוא את שמע ולהניח תפילין (רש"י במדבר כג, כד)

דאין לפרש כמשמעו, שהם גבורים כל כך כארי וכלביא, דאם כן למה צריך לומר "כלביא יקום וכארי יתנשא", והוי ליה לומר 'הן עם כלביא וכארי', אלא הוא נאמר על המצות, ומפני שהמצות הם גבורה, לפי שמי שעושה מצוה פועל פעולה אלהית נפלאה, לכך היה אומר שכל מעשה האומה הזאת אינם מעשים פחותים ושפלים, אלא הם מעשים נוראים וגדולים, והם המצות, אשר הם מעשה אלהים. וכן אמרו חכמים ז"ל (יומא עא.) תלמידי חכמים שיושבים ודומים כנשים, ועושים גבורה כאנשים, כי התורה היא אלהית, וכאשר לומד ומתגבר בתורה, היא הגבורה עם הדברים האלהיים. וכן עשיית המצות היא כענין זה לגמרי, נקראים גבורה. וקרובים מאוד דברי רז"ל לפשוטו של מקרא, למי שמבין דבריהם האמתיים:

                                                                        (גור אריה שם)

הוא הנלחם לכם

בדרך רמז, יש להוסיף מה שמביא החת"ס (בפרשת וזאת הברכה, על "כלביא שכן", ובמקומות נוספים), שהמילה 'כלבי"א' היא ראשי תיבות של הפסוקים: "כִּי לֹא בְכֹחַ יִגְבַּר אִישׁ" (שמואל א ב, ט), וכן של "כִּי לֹא בְחַרְבָּם יָרְשׁוּ אָרֶץ וּזְרוֹעָם לֹא הוֹשִׁיעָה לָּמוֹ כִּי יְמִינְךָ וּזְרוֹעֲךָ וְאוֹר פָּנֶיךָ כִּי רְצִיתָם" (תהלים מד, ד). הדבקות של ישראל בד' היא זו המביאה להצלחתם במלחמותיהם, והם מכירים בכך שד' הוא הנלחם להם באויביהם, ומתוך כך יוצאים למלחמותיהם. "אֵלֶּה בָרֶכֶב וְאֵלֶּה בַסּוּסִים וַאֲנַחְנוּ בְּשֵׁם ה' אֱלֹהֵינוּ נַזְכִּיר: הֵמָּה כָּרְעוּ וְנָפָלוּ וַאֲנַחְנוּ קַּמְנוּ וַנִּתְעוֹדָד: ה' הוֹשִׁיעָה הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְיוֹם קָרְאֵנוּ:"

[1] באופן דומה מאד נאמר בברכת בלעם: "כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ" (במדבר כד, ט). מחמת הדומות, נתייחס אליה בהמשך כברכת יעקב, להבדיל בינה לבין הברכה השניה של בלעום, שמדגישה נקודה אחרת באריה. כמובן שיש להתבונן בשני ההבדלים שבין ברכת יעקב לברכת בלעם: הבדל אחד בין המילה 'שכב' למילה 'רבץ', והבדל שני בין 'ארי' ל'אריה'.

[2] בראשית מט, ט: "הרביצה הוא בהלביאה שי"ל גורים, כמ"ש יחדיו ירבצו ילדיהן, ור"ל כרע כארי ורבץ כלביא, [הלביא הוא בעת שי"ל גורים]"

יחזקאל יט, יב: "בשם לביא יקרא האריה בעת שי"ל גורי אריות".

הושע יג, ח: "והלביא, יש לו גורים והוא מחנק ללבאותיו ואוכל הכל עם לבאותיו".

איוב ד, י: "לביא כולל הנקבה שי"ל גורים".

[3] המלבי"ם אומר ש'הארי נוהם במרירות רק בעת שאין לו טרף'. מבואר שזה לא רק קול חזק, אלא ביטוי למרירות הנפשית.

[4] ומבאר המהר"ל בנצח ישראל פנ"ח: ורצו לפרש במדרש הזה כמו שהתבאר, כי ישראל הם עם השם יתברך מבלי חציצה. ולכך אין ראוי לשבח את ישראל בכח ובגבורה אנושית. אבל השבח הזה על גבורת אלקית, לא גבורה אנושית. ומה שהכתוב אומר "הן עם כלביא יקום", רוצה לומר שכל ענין שלהם אינו דברים פחותים, רק עושים מעשים גדולים ונוראים, ודבר זה הם מצות אלקיים, וזה נקרא שהם "עם כלביא יקום", כלומר שמעשיהם גדולים. ואין לך מעשה גדול יותר ממי שעושה מצות אלקית, כי לפי חשיבות המעשה - שהוא מעשה אלקי - נחשב המעשה גדול מאוד. ולפיכך מה שישראל עושים מצוה אלקית, דבר זה נחשב שהם "עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ומה שהוא גובר על הדברים הרוחנים, הוא נקרא שיאכל טרף. כלל הדבר, הכתוב רצה לומר כי ישראל מעשיהם אלקיים כמו שראוי לאומה אלקית, וזהו "הן עם כלביא יקום וכארי יתנשא". ודי בזה:

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.