שאול באחת ולא עלתה לו

לא נאריך כאן בגנותו של שאול, בחיר ד': נזכיר רק שתי נקודות מרכזיות אשר בהן, בריחתו של שאול ממהלך התיקון האלוקי - היא המהווה את שיברו:

• שאול מאבד את הכח המרכזי העולה בצבאו - דוד. מה גם שמטריד הוא את צבאו ברדיפה אחרי דוד במקום במלחמה עם פלישתים.[1] וסופו שנופל במלחמה עם בניו, וביניהם יהונתן בנו, אשר יועד להיות לדוד למשנה.
• שאול מרחיק מדוד את בנותיו אשר ארס לו בערלות פלישתים.

יתרה מזאת, רגלים לדבר, שמיכל אשר חזרה לדוד לאחר שנים ארוכות של ריחוק, כבר אינה אותה מיכל אשר אהבה אותו בנעוריה. לאחר שובה של מיכל לדוד [ולאחר שבכתה בכה רב את פרידתה מפלטי בן ליש[2]...] לא נזכרה יותר בכתוב אהבתה אליו.

מעתה, היחס היחיד בין מיכל לדוד, המוזכר בכתוב, הוא:

ותבז לו בלבה

והעונש[3]:

ולמיכל בת שאול לא היא לה ילד עד יום מותה

לא יקום עוד יורש העצר מבית שאול.

בנות ישראל אל שאול בכינה.

אם אמצא חן בעיני ד' והשיבני

נתבונן במקביל, בעונש אשר הוטל על דוד לאחר חטא בת שבע, עונש אשר הוא חמור הרבה יותר מהנבואה אשר שמע שאול משמואל. וכך נבא נתן לדוד:

הנני מקים עליך רעה מביתך ולקחתי את נשיך לעינך ונתתי לרעך ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת.

בהתבוננותנו בקבלת דוד את ענשו זה, נבחין במהלך הפוך מזה אשר ראינו לעיל, בפרשיות שאול. דוד מקבל באהבה את העונש אשר הוטל עליו. יתרה מזאת, חלק מן המעשים שעשה מתוך קבלת הדין – הם המצמיחים את ישועתו:

ראשית, לא מנסה דוד להבריח את הפילגשים מביתו בעת המרד, למרות שעיניו הרואות, שהנה הולכת ומתגשמת לעיניו נבואת הפורענות של נתן:

ויעזב המלך את עשר נשים הפלגשים לשמור הבית

כל קורא, מרגיש בלעג המר של הפסוק, כביכול הנשים הם שומרות הבית מפני אבשלום וצבאו.

ידע גם ידע דוד מה יעשה להן לפילגשים אשר עזב לשמור הבית.

וקבל עליו את הדין באהבה.

זאת ועוד, על הצעת צדוק לקחת את ארון ד' עם דוד, כביכול להכריז בכך שהמלוכה נשארה לדוד, מגיב דוד:

השב את הארון האלוקים העיר. אם אמצא חן בעיני ד' והשיבני והראני אותו ואת נווה ואם כה יאמר לא חפצתי בך – הנני יעשה לי כאשר ישר בעיניו.

הנני - לשון אברהם. לשון עקדה.

הנני - לכהונה, הנני - למלכות. הנני - לישחט, הנני - ליהרג.

ומה נפלאו דרכי ד' - ישועת דוד באה דווקא דרך יהונתן ואחימעץ אשר נשארו עם ארון ה' בירושלים. אותו לילה גורלי בו תכנן אחיתופל להרוג את דוד - נמנע בעקבות השליחות שנשלחו הללו מהר ד'.

וכך אומר דוד בתהילתו על אותו לילה:

אני שכבתי ואישנה, הקיצותי כי ד' יסמכני

קולי אל ד' אקרא ויענני מהר קדשו סלה...

חז"ל הוסיפו וחידדו נקודה זאת – קבלת הדין אשר טומנת בחובה את הישועה :

אשתו של שמעי בן גרא הצילה שני צדיקים מן ההריגה ואלו הן אחימעץ ויהונתן, בשעה שרדפו עבדי אבשלום אחריהם רצו ונכנסו לביתו של שמעי מה עשתה אותה הצדקת הכניסה אותם לתוך הבאר...

בית שמעי, אשר ניצל מכוחה של קבלת הדין של דוד - הוא המציל את אחימעץ ויהונתן ומביא לישועת דוד.

הן יקטלני לו אייחל

נדרשנו לקבלת הדין אשר הייתה מצופה משאול, והייתה יכולה להביא לתקומת ביתו יחד עם בית דוד.

לא נוכל שלא לסיים, בקבלת הדין המופלאה אשר לשאול. ביומו האחרון,

שאול שומע את דברי שמואל:

ויתן ד' גם את מחנה ישראל עמך ביד פלישתים ומחר אתה ובניך עמי גם את מחנה ישראל יתן ד' ביד פלשתים.

שאול אינו מנסה לברוח מן הדין[4]. בעינים פקוחות ובדעה צלולה הולך הוא אל קרבו האחרון:

ויקומו וילכו בלילה ההוא.

וחז"ל חתמוהו לזכות, ברוח קדשם:

אתה ובניך עמי - במחיצתי.

[1] כדוגמא בלבד נזכיר את מקרה "סלע המחלוקות" - בו נזעקו אנשי שאול היישר מן הרדיפה אחרי דוד אל הפלישתים המכים בספר.

[2] "וילך אחריה אישה הלוך ובכה עד בחורים..."

[3] אשר אולי הוא גם תוצאה טבעית של רחוקה מדוד? אולי גם הלכתית היה מקום לריחוק לאחר שנות שהותה בבית פלטי בן ליש, למרות עובדת הישמרותה שם בטהרה כדברי חז"ל במסכת סנהדרין.

[4] כאשר עושה צדקיהו, המנסה לברוח במערה מפני נבואת ירמיה "ביד מלך בבל תנתן".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.