פרק כד - לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה

לַֽ֭י-הוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ

הפרק עוסק במלכות ה', ותחילה פותח לבאר שה' הוא הבורא והמלך, ומשום כך כל הבריאה שייכת לו, "לַֽ֭י-הוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ כִּי־ה֭וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכוֹנְנֶֽהָ׃". הקב"ה הוא זה שכונן ויסד את העולם, על כן הוא הקובע ברצונו למי להנחיל את ארצות העולם, וכמו שמביא רש"י בתחילת בראשית, שאם יאמרו הגויים לסטים אתם, יאמרו להם, כל הארץ כולה שלה הקב"ה, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

ארץ ישראל – הַר־יְהוָ֑ה

וממשיך לבאר משום מה ניתנה ארץ ישראל לעם ישראל; "מִֽי־יַעֲלֶ֥ה בְהַר־יְ-הוָ֑ה וּמִי־יָ֝קוּם בִּמְק֥וֹם קָדְשֽׁוֹ׃" – ארץ ישראל נקראת הַר־יְהוָ֑ה, כמבואר בשירת הים, "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך". וכן נקראת מְקוֹם קָדְשֽׁוֹ, כמו שכתוב גם כן בשירת הים: "נהלת בעזך אל נווה קדשך". כי הקב"ה ברא את כל העולם, ואת ארץ ישראל השאיר לחלקו. הקב"ה נטל את החלק הנבחר והמשובח מתוך כל מה שברא, ולקחו עבור עצמו. ארץ ישראל היא ארץ ה', "כי לי הארץ"(ויקרא כה כג)

  ומיהו זה הזוכה לקבל את חלק ונחלת ה'?

אשר יצווה את ביתו אחריו... לעשות צדקה ומשפט

על כך באה התשובה, "נְקִ֥י כַפַּ֗יִם וּֽבַר־לֵ֫בָ֥ב אֲשֶׁ֤ר ׀ לֹא־נָשָׂ֣א לַשָּׁ֣וְא נַפְשִׁ֑י וְלֹ֖א נִשְׁבַּ֣ע לְמִרְמָֽה׃"(תהילים כד ד), מי שמתהלך בצדק וביושר, ואין בידו מרמה ועוולה, הוא זכאי לכך. והוא כעניין האמור באברהם אבינו, "כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"(בראשית יח יט).

הישר הלזה הוא יזכה לנחלת ה', "יִשָּׂ֣א בְ֭רָכָה מֵאֵ֣ת יְ-הוָ֑ה וּ֝צְדָקָ֗ה מֵאֱ-לֹהֵ֥י יִשְׁעֽוֹ׃"(תהילים כד ה). ואמנם מי המה נקי הכפיים שזכו לכך? – "זֶ֭ה דּ֣וֹר דרשו (דֹּרְשָׁ֑יו) מְבַקְשֵׁ֨י פָנֶ֖יךָ יַעֲקֹ֣ב סֶֽלָה׃"(תהילים כד ו). בני אברהם, יצחק ויעקב, השומרים על ברות הלבב ונקיון הכפיים, הם דורשי פני ה' אשר זוכים לנחלת ה', לארץ ישראל, אשר תמיד עיני ה' א-להיך בה. וכעין זה מבואר גם בפרק ט"ו, "מי יגור באהלך, מי ישכון בהר קדשך, הולך תמים ופועל צדק..."(תהילים טו א-ב), שכדי לשכון בהר ה' ובקרבתו צריך לנהוג בצדק ויושר.

התגלות ה' בעולם – מצד מעשי גבורותיו ומצד עצם כבודו

עתה עובר המשורר לבקשה להתגלות מלכות ה' בעולם, "שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים ׀ רָֽאשֵׁיכֶ֗ם וְֽ֭הִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵ֣י עוֹלָ֑ם וְ֝יָב֗וֹא מֶ֣לֶךְ הַכָּבֽוֹד׃"(תהילים כד ז). זוהי אמירה מליצית, שייפתחו שערי העולם לפני כבוד מלכות ה'. כביכול מבקשים מן העולם לפתוח שעריו שיכול להכנס שם מלך הכבוד. והכוונה שהקב"ה יתגלה במלוא עזוז כבודו בעולם.

אכן יש בכבוד מלכות ה' שתי בחינות: האחת, מעשי גבורותיו ונפלאותיו, כלומר גדולתו מצד מעשיו ופעולותיו בעולם; השנית, גדולת ה' מצד מהותו, מצד קדושת עצמותו, לא רק מחמת המעשים, אלא קדושתו ורוממותו הנוראה בעצמה.

על אלו באים שני האופנים של "שְׂא֤וּ שְׁעָרִ֨ים"; תחילה שואל "מִ֥י זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד"(תהילים כד ח)? ועל כך התשובה: "יְ֭-הוָה עִזּ֣וּז וְגִבּ֑וֹר יְ֝ה-וָ֗ה גִּבּ֥וֹר מִלְחָמָֽה׃"(תהילים כד ח), שהקב"ה הוא מלך הכבוד מצד מעשי גבורותיו וגבורת מלחמתו.

ואחר כך חוזר ושואל, ומברר יותר את מהותו של מלך הכבוד, ומדגיש: "מִ֤י ה֣וּא זֶה֮ מֶ֤לֶךְ הַכָּ֫ב֥וֹד"(תהילים כד י); תוספת המילה "הוא" מעידה על חקירת המהות. ועל כך התשובה: "יְ-הוָ֥ה צְבָא֑וֹת ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה׃"(תהילים כד י); קדושת ורוממות ה' עצמו, איך שהוא נאדר ומהולל ברבוא רבבות צבאותיו וברואיו, כלומר, "כבודו מלא עולם", "ה֤וּא מֶ֖לֶךְ הַכָּב֣וֹד סֶֽלָה׃"(תהילים כד י).

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.