ההפטרה שלנו היא האחרונה מבין שלושת הפטרות הפורענות, והיא תחילת ספר ישעיה.

מדובר בנבואה קשה על הרמה המוסרית הירודה מאוד של העם: "הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָוֹן", "יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ", "קְצִינֵי סְדֹם", "עַם עֲמֹרָה". אלא שהמשפט הראשון בנבואה מעורר אצלנו שאלה קשה. ישעיה מתנבא בימי "עֻזִּיָּהוּ יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּהוּ מַלְכֵי יְהוּדָה", שהם יותר ממאה שנה מקצה לקצה. כל המלכים האלו היו מלכים צדיקים, והעם עבד את ה', חוץ מאחז שמלך שש עשרה שנה בלבד, ועבד עבודה זרה. אז מתי נאמרה הנבואה הקשה הזו? לכאורה היא מתאימה רק לימי אחז, כי בשאר הזמן העם היה צדיק.

אבל יש לנו בהפטרה רמז מתי היא נאמרה: "אַרְצְכֶם שְׁמָמָה עָרֵיכֶם שְׂרֻפוֹת אֵשׁ", כלומר מדובר על זמן שבו האויב כבש את ארץ יהודה, ולעומת זאת: "וְנוֹתְרָה בַת צִיּוֹן כְּסֻכָּה בְכָרֶם כִּמְלוּנָה בְמִקְשָׁה כְּעִיר נְצוּרָה". ירושלים לא נכבשה ונמצאת במצור.

היו שני מקרים כאלו במהלך אותם מאה שנים: הראשון היה באמת בימי אחז, כשפקח בן רמליה ורצין מלך ארם נלחמו ביהודה וניצחו, אבל לא יכלו לכבוש את ירושלים. והמקרה השני בימי חזקיה בנו של אחז, כשסנחריב כבש את ערי יהודה, אבל לא הצליח לכבוש את ירושלים. באיזה משני המקרים האלו נאמרה הנבואה? נראה שהיא נאמרה בימי חזקיה. גם כיון שבכל החטאים הרבים שמוזכרים בפרק, לא מוזכרת בכלל עבודה זרה שהיא היתה החטא העיקרי בימי אחז, וגם כיון שנאמר "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'", אחז סגר את המקדש, כמו שכתוב בדברי הימים, ולא נראה שהקריבו בימיו הרבה זבחים.

ואם כך, אם ההפטרה נאמרה בימי חזקיה, שהיה מלך צדיק מאוד ושחז"ל אומרים שהוא גרם לעם ללמוד תורה יותר מבכל זמן אחר, איך יכול להיות שהנביא אומר להם דברים כל כך קשים?

ונראה שזה בדיוק מה שבאה ההפטרה הזו ללמד אותנו. קל לנו מאוד לומר שבית המקדש נחרב בגלל עבודה זרה, ואלו חטאים של דורות אחרים, שלא היו קורים בימינו. כי היום כבר אין עבודה זרה. ודווקא לכן מדברת ההפטרה על זמן שבו העם עובד את ה', וגם מרגיש מאוד טוב עם עצמו לעומת ימי אחז. וההפטרה מבהירה לנו שגם בזמן כזה יכול להיות שהמוסר של בני אדם לגמרי לא מכוון לרצון ה'. ויכול להיות שהם עושים את המצוות לפי מה שכתוב, אבל מבחינת ה' הם דומים לסדום ועמורה, וזה משפיע גם על המצוות עד כדי כך שעדיף היה שלא יעשו אותם:

"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה'... כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי: לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא: וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ".

הגישה הבסיסית של העם היתה גישה של עבודה זרה: גישה שבה אין מוסר ואין כלל. כל אחד מנסה להשיג מה שהוא יכול בכל דרך. אלא שהחוק שקבע המלך היה שעובדים לה', ולכן העם עבד לה'. אבל הוא עשה את המצוות האלו כמו שמצייתים לחוק, לא מרצון פנימי לעבוד את ה': "יִשְׂרָאֵל לֹא יָדַע עַמִּי לֹא הִתְבּוֹנָן". ולכן כשהם לא עשו מצוות, אלא התנהלו במהלך החיים הרגיל, הם הרבה פעמים היו מאוד לא מוסריים: "כַּסְפֵּךְ הָיָה לְסִיגִים סָבְאֵךְ מָהוּל בַּמָּיִם: שָׂרַיִךְ סוֹרְרִים וְחַבְרֵי גַּנָּבִים".

אבל בתהליך ארוך מאוד, הגישה הזו משתנה, והעם נהיה יותר ויותר מוסרי גם באופן פנימי, עד ש: "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה".

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.