התוכחה הקשה

בסוף ספר עמוס, פונה הנביא אל ישראל בתוכחה חריפה: הוא בוחן האם כאשר ישראל חוטאים, הרי הם דומים לאומות העולם. הקב"ה יוצר בתחילה דמיון כביכול בין ישראל ובין אומות העולם – "הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'" (ט, ז). רש"י מפרש שיש כאן תוכחה נוקבת כלפי ישראל – הקב"ה מצביע על חטאים שהפכו למושרשים בישראל עד כדי כך שניתן לדמותם מצד מה לחטאים חסרי התקנה של אומות העולם. כך מפרש רש"י: "למה אמנע מלהיפרע מכם אחרי אשר אינכם שבים אלי? הלא מן בני נח באתם כשאר עכו"ם, ככושיים אשר נדמיתם להם, כענין שנאמר (ירמיה יג): 'היהפוך כושי עורו' כך אתם תוכלו להטיב".

הקב"ה ממשיך ומשווה כביכול את הגויים לישראל בהשוואה דוקרת אף יותר – "הֲלוֹא אֶת יִשְׂרָאֵל הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וּפְלִשְׁתִּיִּים מִכַּפְתּוֹר וַאֲרָם מִקִּיר". מפרש רש"י שהקב"ה מבטל כאן טענה של ישראל, שיכולים היו לטעון שעדיפים הם מן הגויים בכך שיצאו ממצרים. וכך עונה להם ה' על פי רש"י: "תחילת בוחרי בכם היא הוצאה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים, ומה לי בכך? [הרי] אף פלשתים כך הוצאתי מכפתור... ואף על פי כן לא עשיתים לי לעם". כלומר על פי טענה קשה זו, ישראל כביכול אינם עדיפים על האומות, יש אומות אחרות שהוציאם ה' ממקומותיהם! כה קשה היא התוכחה.

ההבדל בין ישראל לאומות

אולם מיד בפסוק שלאחר מכן (ח) מתהפך המבט. מתגלה שדוקא מבט מחמיר כל כך על ישראל, מגלה גם בתוך עומקי החטא, את יתרון ישראל על העמים - "הִנֵּה עֵינֵי אֲדֹנָי ה' בַּמַּמְלָכָה הַחַטָּאָה וְהִשְׁמַדְתִּי אֹתָהּ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֶפֶס כִּי לֹא הַשְׁמֵיד אַשְׁמִיד אֶת בֵּית יַעֲקֹב". הקב"ה מודיע שלמרות שאלו ואלו חוטאים, את האומות החוטאות הוא ישמיד, אך לא את ישראל! תחת זאת הוא יגלה יפיץ את ישראל אל גלות בארצות הגויים – "כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מְצַוֶּה וַהֲנִעוֹתִי בְכָל הַגּוֹיִם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר יִנּוֹעַ בַּכְּבָרָה וְלֹא יִפּוֹל צְרוֹר אָרֶץ".

מה פשר ההבדל בין הנהגת ה' לישראל, להנהגתו עם האומות?

האברבנאל מבאר (ספר משמיע ישועה מבשר טוב, השמיני) שיש בישראל תכונה של נצחיות שהוקנתה להם מאת, ה' ומצידה אין כל אפשרות לדבר על כליון ישראל: "שאיזו אומה כשתחטא לפניו יתברך, [הוא] יכלה אותם כרגע. אבל לישראל לא יהיה כן כי עם כל עונותיהם אף על פי שיבאו לידי עונש לא יבאו לידי כלייה לפי שהאל הנצחי נתן לעמו מנצחיותו, וכמ"ש (מלאכי ג, ו) אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם, וזהו אומרו כאן הנה עיני ה' בממלכה החטאה ר"ל איזו ממלכה שתהיה כשתחטא בחטאים חמורים והשמדתי אותה מעל פני האדמה, אמנם לישראל לא יהיה כן שאע"פ שיחטאו לא אשמיד אותם, וזהו אפס כי לא השמד אשמיד את בית יעקב, שלא אביאם לידי כליה בשום צד".

ר' יעקב מליסא (בעל הנתיבות) מבאר בספרו נחלת יעקב (בראשית פרק ט), כי נבואת עמוס באה להצביע כאן כבר מתחילת הנבואה על הבדל עמוק בין חטאי ישראל לחטאי האומות: "ולזה אמר "כבני כושיים", כלומר שאמונת אלהות נשרש בלבם [של ישראל, באופן כזה] שאינה יכולה להשתנות...  ולזה אמר "כבני" כושיים דהיינו כילידי כוש שאין יכולים להשתנות כלל [=מן השחור שבהם]. [ועל כן - ] אף אם יסבלו היסורין של הגלות כיסורי איוב לא ישתנה אמונתם. מה שאין כן האומות הם כמוץ אשר תדפנו רוח, ולכל האמונה הם מתהפכים בצער קל. [ועל כן, אין אפשרות לכפר על חטאיהם בדרך של גלות]... כי גלות אין מועיל להם, דודאי שיתהפכו לאמונת העם שגלו אצלם. מה שאין כן ישראל – שאף אם "יניעם כנוע בכברה, לא יפול צרור ארץ" - שלא ידח ממנו נדח. ועל ידי זאת יש תקנה לישראל – שבגלות יזדככו כזיכוך כסף מן הסיגים". כלומר גלות מתאימה רק לאומה שהיא כה מושרשת באמונתה, עד שהיא תהיה יציבה בה גם בגלויות הקשות, ולא תלמד את דרכי הגויים. אחרת, הגלות לא תביא לכפרה, אלא דוקא להידרדרות. רק בישראל יש חוסן כזה, ויציבות רוחנית של אמונה בה' שאינה ניתנת לשבירה.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.