בפרקים אלו הנביא מנבא שהקב"ה יעורר את ישראל להיגאל, והוא משתמש בלשון מיוחדת: חמש קריאות שפותחות במילה כפולה: "עורי עורי, אנכי אנכי, התעוררי התעוררי, וכדומה.

נעסוק בזה בקריאות הראשונה והשלישית; אלו שתי קריאות להתעוררות מתרדמת הגלות.

הקריאה ראשונה: קריאה להתעוררות זרוע ה'

"עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ ה'" (ט). הקריאה הראשונה עוסקת בגאולה מצד 'זרוע ה'' - "הכֹח הפועל נפלאות בלא עזר התחתונים ובלא זכות" (מלבי"ם). הנביא מאפיין את זרוע ה' כזרוע ששינתה סדרי עולם בימי קדם, ביציאת מצרים: "עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם [במצרים - רד"ק ובעל ה'מצודות'] דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין" (שם). כלומר ההתעוררות הראשונית, לאחר הקפיאה בגלות, היא של הגאולה הנובעת מן השמים. אין כאן עדין כל קריאה לישראל, אלא קריאה כלפי יד ה' בלבד.

קריאה שלישית: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם" (יז)

רק לאחר שזרוע ה' מתעוררת, ומעוררת את הגאולה מלמעלה, מגיע תור ירושלים להתעורר מלמטה.

המלב"ים מבאר כי נערך כאן בירור בדבר הסדר של ההתעוררות מן השמים ומן הארץ. ואלו דברי המלבי"ם: "התעוררי התעוררי - את, תחת שאמרת לי 'עורי עורי לבשי עז זרוע ה'', אני אומר: 'התעוררי קומי ירושלם', כי בך הדבר תלוי...". הקב"ה מנער את עם ישראל ואומר להם: אני התעוררתי, אך מה אתכם? קומו והתעוררו להיגאל! בשלב זה של הגאולה, לאחר שזרוע ה' העליונה התעוררה, הגיע תורהּ של 'ירושלים', של ישראל, להתעורר.

ויש להקשות: כשאנו מעיינים בקריאה זו, לכאורה אין בה שום קריאה לפעולה של ירושלים. בפסוקים אלו הקב"ה מתאר את הקשיים של ישראל בגלות: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי קוּמִי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר שָׁתִית מִיַּד ה' אֶת כּוֹס חֲמָתוֹ אֶת קֻבַּעַת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה שָׁתִית מָצִית. אֵין מְנַהֵל לָהּ מִכָּל בָּנִים יָלָדָה וְאֵין מַחֲזִיק בְּיָדָהּ מִכָּל בָּנִים גִּדֵּלָה" (יז-יח). ואז הוא מודיע שבזמן הגאולה, הצרות יפסקו: "הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד". ואם כן - מהי ההתעוררות שירושלים נקראת אליה? מה מוטל בעצם על ישראל לעשות? רק בקריאה הבאה (נב, ב - הקריאה הרביעית) מופיע ציווי לקום ולפעול "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי שְּׁבִי יְרוּשָׁלִָם התפתחו הִתְפַּתְּחִי מוֹסְרֵי צַוָּארֵךְ שְׁבִיָּה בַּת צִיּוֹן". על איזו התעוררות, אם כן, מצווה ירושלים בקריאה השלישית?

נראה שהקריאה לירושלים היא להתעוררות רוחנית ופנימית שלה: על ישראל לפקוח עיניים ולהאמין בהבטחת ה' מפי הנביא, בטרם תיקרא בקריאות הבאות גם לפעול פעולות מעשיות. המילים המשמעותיות בהקשר זה הן תיאור ירושלים כ"עֲנִיָּה וּשְׁכֻרַת וְלֹא מִיָּיִן" (כא). מדובר כאן על הבלבול הרוחני שאליו נקלעו ישראל בגלות. הצרות הרבות שסבלו בלבלו את הכרותיהם היסודיות, עד שהקושי הראשון לקראת הגאולה הוא להאמין בעצם קיומה. ממצב איום זה קרואה ירושלים להתעורר ולהאמין שהקב"ה עתיד להפסיק את צרותיה ולהעבירם לאויביה: "כֹּה אָמַר אֲדֹנַיִךְ ה' וֵאלֹהַיִךְ יָרִיב עַמּוֹ הִנֵּה לָקַחְתִּי מִיָּדֵךְ אֶת כּוֹס הַתַּרְעֵלָה אֶת קֻבַּעַת כּוֹס חֲמָתִי לֹא תוֹסִיפִי לִשְׁתּוֹתָהּ עוֹד. וְשַׂמְתִּיהָ בְּיַד מוֹגַיִךְ אֲשֶׁר אָמְרוּ לְנַפְשֵׁךְ שְׁחִי וְנַעֲבֹרָה וַתָּשִׂימִי כָאָרֶץ גֵּוֵךְ וְכַחוּץ לַעֹבְרִים" (כב-כג).

ההתעוררות הראשונית של ישראל לגאולה היא התנערות מן האפלה הרוחנית של הגלות, והתעוררות האמונה בגאולה. האמונה שהצרות יפסקו והקב"ה ישפיע טובה על ישראל, היא המניע הראשי לכל הפעולות שיעשו ישראל משם ולהבא.

שימו לב, על פי רוב במכשירים ניידים קובץ ה PDF יורד למכשיר ולא ניתן לצפייה ישירות מהדפדפן בעמוד זה.